סעיף ח - 1074
אמירה לנכרי במלאכה גמורה
הרב מיכאל לערנער
כולל שע"י בית הכנסת אנ"ש בשכונה
הנה הרמ"א באו"ח סי' רעו ס"ב כ': י"א דמותר לומר לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת משום דס"ל דמותר אמירה לגוי אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לגוים להדליק נרות לצורך סעודה בפרט סעודת חתונה או מילה ואין מוחה בידם ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו ועי' לקמן סי' ש"ז".
ואעתיק להלן קטעים מהרמ"א הנ"ל ואעיר עליהם כמה הערות קצרות ע"פ דברי אדה"ז סי' רע"ו ס"ח:
א) "שעל פי זה נהגו רבים להקל":
הלשון "שעל פי זה" אינו מדוקדק כ"כ. אכן בדרכי משה מובא באופן אחר וז"ל: "ואפשר דעל פי זה נהגו להקל בדבר זה". וגם בלבוש (מתלמידי הרמ"א) הלשון הוא "ועל ידי זה".
ובספר מאמר מרדכי סק"ז הגי' לשון הרמ"א וכ': "נ"ל שצ"ל וע"פ זה, ובד"מ כתוב ואפשר דעל פי זה נהגו וכו' ושם אתי שפיר ואולי גם בש"ע צ"ל ואפשר שעפ"ז וק"ל".
ויש לדייק מדברי אדה"ז שסובר ג"כ שהגירסא הנכונה היא "ואפשר". וז"ל שם: "ויש שלמדו זכות על שלא מיחו בידם חכמים . . ", משמע שאינו ברור שכוונתם הוא כן רק שיש ללמד זכות עליהם שזהו כוונתם. וזה מתאים עם לשון הד"מ הנ"ל "ואפשר", משא"כ לפי לשון הרמ"א "שעפ"ז" משמע שכן הי' כוונתם.
ב) "נהגו רבים להקל":
באדה"ז הוא בשינוי לשון קצת: "בקצת מקומות נהגו רבים להקל". והוא לכאורה ע"פ מה שכתוב בשל"ה[1] שראה שנוהגין קהילות חשובות להחמיר בזה. ועפ"ז משמע (שכוונת הרמ"א הוא) שרק "בקצת מקומות נהגו רבים להקל".
(ועפ"ז יומתק הציוני מראה מקומות כאן. שהציון בהתחלת סע' ח' ליד מילים אלו הוא "של"ה", ורק בציון שלאח"ז מציין להרמ"א. והוא תמוה דלכאורה חידושו של השל"ה מובא רק בסוף הסע'. ואם רצה לציין שהשל"ה פוסק כהרמ"א, הו"ל לציין להרמ"א והשל"ה בציון אחד. ומזה שהציון "של"ה" הוא ליד מילים אלו משמע שמקור הל' "בקצת מקומות" הוא בשל"ה).
ג) "שעפ"ז נהגו רבים להקל . . ואין מוחה בידם":
הנה כפי שלומדים בפשטות ישנו כאן ב' נקודות: א) הטעם מדוע רבים נהגו להקל בדבר (שסומכים על דעת היש אומרים וכו'). ב) וגם שהחכמים לא היו מוחים בידם. והטעם ע"ז מבואר במג"א סק"ט דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
אבל מלשון אדה"ז משמע שלמד דברי הרמ"א באופן אחר. דאין כאן ב' נקודות אלא נקודה אחת. וז"ל שם "ויש שלמדו זכות על שלא מיחו בידם חכמים", היינו שהלימוד זכות הוא על החכמים שלא מיחו בידם ולא על הרבים שנהגו כן. נמצא שלכאורה יש כאן ב' אופנים איך ללמוד הרמ"א: א) שבא לפרש הטעם מדוע רבים נהגו להקל[2]. (וכן הוא בד"מ הנ"ל שאינו מזכיר כלל אודות מחאה). ב) דעת אדה"ז: שבא לפרש הטעם שאין מוחים בידם. נמצא דלפי אופן הא' הטעם שלא מיחו בידם הוא משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו', משא"כ לפי אופן הב' הוא משום שסומכים על דעת היש אומרים וכו'.
ויש להטעים בדרך אפשר, מדוע אכן (לדעת אדה"ז) הלימוד זכות הוא על החכמים שלא מיחו ולא על ה"נהגו רבים"? דעל סתם אנשים אין כ"כ צורך בלימוד זכות מיוחד מכיון דאולי אינם יודעים הדינים על בוריים, משא"כ על החכמים צריכים לימוד זכות.
ד) "ויש להחמיר . . דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו":
ומוסיף אדה"ז דאעפ"כ "אין למחות בהמקילין שמוטב שיהיו שוגגים . . " ולכאורה צ"ב (בדעת אדה"ז) מדוע קודם הי' צריך לימוד זכות על החכמים שלא מיחו, הא יש לנו לומר טעם גדול מדוע לא מיחו – דמוטב שיהיו שוגגים כו', וזה אינו בגדר לימוד זכות אלא דין ברור.
ה) "ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול":
ובאלי' רבה סקי"ב מביא שהשל"ה "החמיר אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגין בקהילות חשובות שיושבין בחשיכה במוצאי שבת אפי' בחתונה עד שאמרו הקהל ברכו, וכן נהג זקיני הגאון ז"ל כשהיו סועדים אצלו סעודה שלישית". וכן פסק אדה"ז "לפיכך אין להקל כלל בזה אפי' לצורך גדול". והקשה הא"ר "אך צ"ע הא בין השמשות לא גזרו משום שבות? וצ"ל דוקא ערב שבת אבל במוצ"ש גזרו אבל במג"א שמ"ב מסתפק בדין בין השמשות במוצ"ש וצ"ע" עכ"ל הא"ר.
ואדה"ז בסי' שמב פסק להקל במוצ"ש בין השמשות, ולכן אע"פ שפוסק כהשל"ה שיש להחמיר אפי' לצורך גדול, אינו מביא כאן המנהג של הקהילות החשובות שיושבין בחשיכה במוצאי שבת, מכיון דבזה אינו פוסק כהשל"ה ולדעתו מותר אז ג"כ.
– בכלל צ"ב כאן מדוע אדה"ז מחמיר אף בצורך גדול, הא לקמן בסי' זה בקו"א סוף סק"ה מביא אדה"ז כלל בהלכה "כיון שהוא צורך גדול בשבת הרי זה נקרא שעת הדחק שסומכים בדרבנן אפילו על יחיד במקום רבים". הרי גם כאן בס"ח הוא צורך גדול ומדרבנן, ומדוע אינו סומך על היש אומרים וכו'. ועי' בספר כללי הפוסקים וההוראה כלל צ"ט שאינו ברור כ"כ אימתי אומרים כלל זה.