סעיף ז-ח - 1093
כיבוי הגפרור לאחר הדלקת נרות שבת
הרב גדלי' אבערלאנדער
רב קהילת היכל מנחם מאנסי
מח"ס פדיון הבן כהלכתו; נרות שבת כהלכה
מנהג הרבה נשים שאחרי שמדליקות נרות שבת עוד קודם שבירכו את ברכות הנרות נמנעות מלכבות הפתילה שבידן שהדליקו בה הנרות מפני שכבר חל עליהן שבת בגמר הדלקה זו, האם זה אכן מנהג נכון או שהוא חומרא יתירה.
נפתח במקור הדין. נחלקו הראשונים אם השבת חלה בהדלקת הנר, או שתלויה רק באמירת ברכו בתפלת ערבית. דהנה הבה"ג בהלכות גדולות (הל' חנוכה, סי' ט עמ' קנח במהדורת מכון ירושלים) כתב: "והיכא דקא בעי אדלוקי נר חנוכה ונר שבת, ברישא מדליק נר חנוכה והדר מדליק דשבת, דאי מדליק דשבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה משום דקיבלה לשבת עליה". והיינו דשבת חלה בהדלקת הנר.
והרמב"ן (בחי' לשבת כג, ב) השיג עליו, ממה שאמרו (שם לה, ב) דתקיעה שלישית שתקעו בערב שבת להדליק הנרות, הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן וכו'. הרי שאחר הדלקת הנר עדיין הוא עצמו יכול לצלות דג קטן, אלמא שאין ההדלקה קבלה לשבת. והסכימו עמו הרשב"א, הריטב"א והמאירי, ובחי' הר"ן (הנדפסים) הביא כן בשם הרא"ה. ובהגהות מיימוניות (פ"ה מהל' שבת אות ר) הביא כן מתוס' בשם רבנו שמשון. [וכבר העיר הפרישה (סוס"י רסג) שאין זה בתוס' שלפנינו. ובאמת נמצא כן בתוס' הרא"ש, אך שם אינו בשם רבנו שמשון, ועוד הרבה ראשונים].
והנה מפשטות לשון הבה"ג "דאי מדליק דשבת ברישא" משמע דע"י ההדלקה הוא מקבל שבת, ולא הברכה. וכן הסמ"ג (מ"ע ל) שכתב "אמנם המדליק עצמו יכול להיות אסור במלאכה לאחר שהדליק", משמע דההדלקה עושה הקבלת שבת. וכן משמע מפשטות לשון שאר הראשונים שפסקו כבה"ג שכתבו הלשון שהדלקת הנר הוי קבלת שבת.
אולם המרדכי (שבת סי' רצג) לאחר שמביא דברי בה"ג הוא מוסיף: "והמדליק יברך עובר לעשייתה ויהיה בדעתו שלא לקבל שבת עד לאחר הדלקת נר שבת". משמע שהברכה על ההדלקה הוי הקבלת שבת ולכן צריכים לכוין בדעתו בעת הברכה שלא לקבל שבת עד לאחר הדלקת הנר, דאל"כ מיד כשבירך על ההדלקה חל שבת ואסור לו להדליק את הנר.
גם ר"ת (ספר הישר תשובות סי' מח אות ו) סובר שמקבלין שבת ע"י הברכה, דלאחר שמביא דברי רבינו משולם שסובר שאין לברך על הדלקת הנר הוא חולק עליו בתוקף ומביא ראיה דכן מברכים מהבה"ג וז"ל: "ועוד ראיה לברכה שכן כתב בהלכות גדולות המדליק נר חנוכה ונר שבת, תחילה מדליק נר הנוכה דאי אדליק שבת ברישא איתסר ליה, מכלל שהוא מברך שאם אין ברכה קבלה מניין". ומביאו באור זרוע (הל' ע"ש סי' יא): "ותו הביא ראי' מה"ג שפסקו שאם הדליק נר שבת שאסור להדליק אח"כ נר חנוכה דהיינו משום שבירך להדליק נר של שבת שאל"כ במאי קבלי' לשבת עלי'".
וכן הבין רבינו בנימין אחיו של בעל שבלי הלקט כפי שמביא השבולי הלקט (סי' נט) בשמו וז"ל: "יש אנשים שמדליקין את הנר בפתילה ואחר שברכו והדליקו את הנר משליכין את הפתילה לארץ. וגם בהלכות גדולות אוסר להדליק נר של חנוכה אחר נר של שבת שכיון שבירך על נר של שבת כבר קיבל עליו את השבת ואסור להדליק נר חנוכה אחרי כן. ותימה לאחי ר' בנימין נר"ו שאם תאמר שהברכה חשיבה קבלת שבת אם כן יהא אסור להדליק שהרי צריך לברך קודם הדלקה דקיימא לן כל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן...". הרי שהוא הבין שלדעת הבה"ג הברכה הוא הקבלת שבת ולא ההדלקה[1].
אבל הב"י כותב על קושית רבי בנימין "ונראה שאפשר לומר שדעתם דהדלקת הנר היא הקבלה וכדברי בה"ג, וכל נרות שמדליק לכבוד שבת כחד חשיבי ושרו, משא"כ בכביית פתילה שהדליקו בה". דהיינו שהב"י מיישב המנהג מכיון שסוברים דהקבלת שבת נעשה ע"י הדלקת הנר ולא ע"י הברכה ולכן מותר להדליק לאחר הברכה ורק לאחר ההדלקה חל שבת ולכן משליכות הפתילה מבלי לכבות אותה.
וכ"כ בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קטז): "והדלקת נר הויא קבלת שבת. ואין נראה שיהא תלוי בברכה אלא בהדלקת הנר הבא לכבוד שבת דהיינו נר שלפני השולחן. וכן כתב רבינו אבא מרי זצ"ל דהדלקת אותו הנר הוי קבלת שבת".
[ובאמת קצת קשה להבין סברת המרדכי ורבי בנימין שהברכה יעשה הקבלה, דבשלמא הדלקת הנר אפשר להבין שיעשה הקבלה וכמו שביאור זאת הר"ן (שם) שחכמים תקנו שתהא הדלקת הנר מלאכה אחרונה, ומי שמדליק את הנר כבר הוא גומר בדעתו שלאחר מלאכה זו לא יעשה שום מלאכה אחרת, ואין לך קבול שבת גדול מזה, אבל הברכה אמאי יחול שבת על ידה, הלא הוא רק ברכת המצוה.]
היוצא לנו מזה דרוב הפוסקים והראשונים שנקטו כדעת הבה"ג סוברין דההדלקה הוא הקבלת שבת ולא הברכה, ולכן אחר שבירכו והדליקו את הנר אסור להן לכבות את הפתילה וצריכים להשליכו לארץ שיכבה מעצמו. ולדעת המרדכי שהברכה עושה הקבלת שבת א"כ מיד שמברך על הנר אסור להמשיך ולהדליק ולכן הוא נותן עצה שיהא בדעת המדליק שלא לקבל שבת רק לאחר ההדלקה.
גם המהר"י ווייל (חידושי דינין והלכות סי' כט) הולך בשיטת המרדכי דע"י הברכה מקבל כבר שבת, אבל לעומת העצה של המרדכי הוא כותב עצה אחרת:
"מקצת נשים נוהגים שמדליקים הנרות ואח"כ משימים ידיהם פרושות נגד הנרות ואז מברכין ואח"כ מסלקים ידיהם הא דפורשי' ידיהם כי היכי דליהוי עובר לעשייתם ולא רצו לברך קודם הדלקה דא"כ קבלו השבת ולא מצו תו לאדלוקי".
דעת השו"ע
הנה המחבר בשו"ע (סעיף י) מביא השני דיעות: "לבה"ג, כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה. ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה ... ויש חולקים על בעל ה"ג ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפלת ערבית...". דהיינו מקודם מביא דעת הבה"ג שקבלת שבת הוא ע"י הדלקת הנר, וכפי שהוא הסביר זאת בב"י דהיינו ההדלקה ולא הברכה ולכן אפי' שקבלת שבת תלוי בהדלקת הנר עדיין יכולה לברך מקודם ולהדליק ורק לאחר ההדלקה משליכות את הפתילות מידיהן. ואח"כ מביא דעת החולקים על בה"ג שקבלת שבת אינו תלוי כלל בהדלקת הנר אלא בתפילת ערבית.
ועל זה כותב הרמ"א: "והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה, אם לא שהתנה תחלה, ואפילו תנאי בלב סגי". דהיינו שהרמ"א כותב שהמנהג כבה"ג שקבלת שבת תלוי בהדלקת הנר, אבל רק אותה האשה שמדלקת, ומוסיף שיכולה גם להתנית אפי' בלב כהמרדכי.
ובסעיף ה כותב הרמ"א: "יש מי שאומר שמברכין קודם ההדלקה. ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה, וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה, ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין, ואח"כ מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשייה, וכן המנהג". דהיינו שמקודם הוא מביא את דעת המרדכי דאפי' אם קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר עדיין יכולה לברך מקודם, וזאת לשיטתו שיכולה להתנית אפי' בלב, א"כ מתנות שאין מקבלות שבת רק לאחר ההדלקה. ואח"כ מביא דעת המהרי"ל שפוסק כמהר"י ווייל שמברכין לאחר ההדלקה. וכנראה משום דס"ל שאין להתנית אלא לצורך גדול וכאן שיש לנו עצה אחרת והוא לברך אחר ההדלקה אין זה צורך גדול.
דעת אדמו"ר הזקן
והנה אדה"ז בשו"ע מזכה שטרא לבי תרי, דבסעיף ז הוא כותב: "יש אומרים שכיון שהדליק נר שבת חל עליו השבת ונאסר בעשיית מלאכה אלא אם כן התנה שאינו מקבל עליו שבת בהדלקה זו ועל פי זה נוהגות הנשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה הנרות ואינן מכבות אותה שכבר חל עליהן שבת בגמר הדלקה זו אבל יכולות להדליק נרות הרבה שכולן מצות הדלקה אחת הן ואין קבלת השבת חלה עד אחר גמר ההדלקה". והיינו שמביא דעת הבה"ג אליבי' דב"י שההדלקה הוא הקבלת שבת ולא הברכה, ולכן רק לאחר שבירכו והדליקו משליכות הפתילה מידיהן. ואח"כ בסעיף ח כותב: "המדליק נר של שבת ויו"ט אחד האיש ואחד האשה חייבים לברך עובר לעשייתן ... והמנהג שמברכים אחר ההדלקה לפי שסוברין שאם תברך תחלה קיבלה לשבת ותהא אסורה להדליק...". והיינו כדעת ר' בנימין שבשבולי הלקט שהברכה עושה הקבלת שבת ולא ההדלקה?
ועל כרחך דדעת רבינו להחמיר כדעת שניהם דהיינו מקודם פוסק כפשטות הבה"ג ודעימיה שההדלקה הוא הקבלת שבת (סעיף ז), ואח"כ מחמיר גם כדעת רבי בנימין שבשבולי הלקט שגם ע"י הברכה היא מקבלת שבת ולכן יברכו לאחר ההדלקה (סעיף ח).
ולפי"ז יוצא דמנהג הנשים שנמנעות מלכבות הפתילה שבידן מפני שכבר חל עליהן שבת בגמר הדלקה זו הוא מנהג נכון לדעת אדה"ז שמחמיר כשני הדיעות דגם ההדלקה לחוד וגם הברכה לחוד הוי קבלת שבת. וכזה ראוי לנהוג.