קונטרס אחרון ס"ק ב - 1086 [גליון]

עוד בדין מצוה בו יותר מבשלוחו *

הרב בנימין אפרים ביטון

שליח כ"ק אדמו"ר – וונקובר ב.ק. קנדה

רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא

א. איתא בקידושין מא, א ״האיש מקדש בו ובשלוחו וכו׳״, ובגמ׳ ״השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא, אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא״, ומקור הדברים הוא בשבת קיט, א שם מביאה הגמ׳ ממעשה רב של כמה אמוראים שהיו משתדלים להכין צרכי שבת בעצמם משום מצות כבוד שבת [רבי אבא זבן בתליסר אסתירי פשיטי בישרא וכו׳, רבי אבהו הוה יתיב אתכתקא דשינא ומושיף נורא, רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק שרגי, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פרים סילקא, רבה ורב יוסף מצלחי ציבי, רב זירא מצתת צתותי וכו׳ עיי״ש], ומזה מביאה הגמ׳ הכא בקידושין הוכחה להך דינא דמצוה בו יותר מבשלוחו.

והנה בגליון הקודם הבאנו דברי האדה״ז בשו״ע שלו סי׳ רנ קו״א סק״ב, ומתבאר מדבריו שם ביאור נפלא בסוגיית הגמ׳ דקידושין שם, וגם ישוב להקושיא המתעוררת במה שהביאה הגמ׳ בקידושין שם ראי׳ להך דינא דמצוה בו יותר מבשלוחו רק מהך דרב ספרא ורבא, ובהשקפה ראשונה צ״ע, דהרי כאמור בסוגיא דשבת שם הובא שכן נהגו עוד כו״כ אמוראים, וא״כ תמוה וממ״נ, או דהגמ׳ הו״ל להביא מכל הני שאר אמוראים או דהגמ׳ הו״ל להביא רק מהני תרי אמוראי שהובאו תחילה, דהיינו רבי אבא ורבי אבהו, ומ״ט הביאה הגמ׳ ראי׳ דוקא מרב ספרא ורבא וצ״ע.

ותוכן הדברים הוא, דלאחר העיון הנה חלוקים הם רב ספרא ורבא משאר הני אמוראי, דהנה בע״כ צ״ל כי מצות כבוד שבת הרי חובת הגוף היא ולא שייכא בי׳ גדר שליחות, וראי׳ לזה דאל״ה הרי האיך ביטלו כל הני אמוראי שתורתם אומנתם את לימוד תורתם לקיים מצות כבוד שבת בעצמם, והרי כל מי שתורתו אומנתו אסור לו להתבטל מלימודו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע״י אחרים, ואם הוה כבוד שבת מצוה שאפשר לעשותה ע״י אחרים, לא הוו הני אמוראי מבטלים תורתם לקיים מצוה זו בעצמם.

אלא בעל כרחך צ״ל כי מצות כבוד שבת היא בגדר חובת הגוף, וא״א לקיימה ע״י שליח וככל שאר מצוות שבגופו שא״א לעשותן ע״י שליח, ולכן הוא דביטלו כל הני אמוראי את תורתם לקיים מצות כבוד שבת בעצמם.

אלא שלפ״ז קשיא לאידך גיסא, הרי א״כ מהי ראית הגמ׳ בקידושין מהך סוגיא דשבת דרב ספרא ורבא הוו מהדרי לקיים מצות כבוד שבת בעצמם דמה ענין שמיטה אצל הר סיני, הרי בשבת שם לאו משום מצוה בו יותר מבשלוחו אתינן עלה אלא משום שהיא חובת הגוף, ולכן היו מבטלים מלימודם לקיים מצוה זו בעצמם, וכלל שאר מצוות שבגופו, וא״כ מאי ראי׳ מייתי לעניננו בקידושין לענין מצוה שאפשר לעשותה ע״י שליח שמצוה בו יותר מבשלוחו, אתמהה.

והביאור בזה, שלכן הוא דלא הביא הגמ׳ ראי׳ משאר הני אמוראי להך דינא דמצוה בו יותר מבשלוחו, שהרי כנ״ל אין לזה שום שייכות וראי׳ לנדו״ד, וחלוקים הם בזה רב ספרא ורבא משאר הני אמוראי, והוא דכשנזדמן להם רישא ושיבוטא, מין שהיה חביב עליהם ביותר והיו מקיימים בזה למחרת בשבת מצות עונג שבת, הנה בערב שבת, היו מהדרים לבחור במין זה דוקא לקיים מצות כבוד שבת, וטעם הדבר כי בזה היו מרויחים ומקיימים ב׳ ענינים, הא׳ מצות כבוד שבת שהיא חובת הגוף [ולכן הגם כי גם הם היו בגדר תורתם אומנתם, מ״מ היו מבטלים תורתם למצוה זו], והב׳ הכנת מצות עונג שבת בעצמם משום לתא דמצוה בו יותר מבשלוחו.

כלומר, ענין זה הב׳, הכשר מצות עונג שבת, הרי אינו חובת הגוף, ושפיר אפשר לעשותה ע״י שליח, והטעם שרב ספרא ורבא בחרו לקיים מצות כבוד שבת במין החביב דוקא שבו יקיימו למחרת מצות עונג שבת, אף שהיו יכולים לקיים מצות כבוד שבת בשום תיקון דבר אחר [שהיו מתעסקין בו בשאר שבתות כשלא נזדמן להם רישא ושיבוטא], הוא משום לתא דמצוה בו יותר מבשלוחו, והיינו שהיו רוצים להרויח בזה, נוסף על מצות כבוד שבת, גם ענין הכשר מצות עונג שבת בעצמם ובגופן משום מצוה בו יותר מבשלוחו [ומשום ענין זה גרידא, הרי אה״נ שלא היו יכולים לבטל תלמודם, אמנם לאחר כי בלא״ה היו מוכרחים לבטל תלמודם משום לתא דמצות כבוד שבת שהיא חובת הגוף כנ״ל, הנה באותו דבר קיימו גם הכשר מצות עונג שבת בגופן משום לתא דמצוה בו יותר מבשלוחו].

ועפ״ז יבואר סוגית הגמ׳ דקידושין כמין חומר, דדוקא מרב ספרא ורבא הוא שאפשר להוכיח הך יסוד דמצוה בו יותר מבשלוחו, משא״כ משאר הני אמוראי הרי אין שום ראי׳ מהנהגתם שקיימו מצות כבוד שבת בעצמם להך דינא, והיינו משום דמצות כבוד שבת הוה חובת הגוף, ודוקא מרב ספרא ורבא שהיו מהדרים לקיים גם הכשר מצות עונג שבת בעצמם הוא שמוכיחה הגמ׳ הך יסוד דמצוה בו יותר מבשלוחו, יעויי״ש בקו״א שם ובמש״כ עוד בזה בארוכה.

ביאור הנחת רש״י ואדה״ז – רק ״אם״ נזדמן להם

ב. והנה אדה״ז חידש שחלוקים רב ספרא ורבא משאר הני אמוראי, דהא דמחריך רישא ומלח שיבוטא לא היה הדבר אחד הרגיל שהיו עושים בעצמם בכל שבת ושבת לכבוד השבת [וככל הני שאר אמוראי], אלא רק ״כשנזדמן להם״ מזמן לזמן מין חביב זה היו מתעסקין בזה לכבוד השבת כדי לקיים בזה גם הכשר מצות עונג שבת, משא״כ ״כשלא נזדמן להן רישא ושיבוטא נתעסקו בדבר אחר״ לקיים מצות כבוד שבת שהיא חובת הגוף.

ויסוד לחידוש זה מתבאר מדברי אדה״ז שהוא מדיוק לשון רש״י בשבת שם ד״ה מחריך רישא וז״ל: ״אם היה שם ראש בהמה לחרוך, מחרכו הוא בעצמו״, ומדקדוק לשון רש״י ״אם״ דייק אדה״ז דהא דמחריך רישא [ועד״ז מלח שיבוטא] לא היה בכל שבת ושבת, אלא רק ״אם היה שם ראש בהמה״, דמין זה [והוא הדין ״שיבוטא״] היה מין חביב ביותר, ורק מזמן לזמן הוא שנזדמן להן אותם המינים, וכמדוייק בלשון אדה״ז שם ״ורבא ורב ספרא בכל שבת ושבת בודאי היו נזהרין לעשות דבר אחד כיון שהוא חיוב גמור, אלא שכשנזדמן רישא לרבא ושיבוטא לרב ספרא[1] כדפרש״י וכו׳ וכשלא נזדמן להם רישא ושיבוטא נתעסקו בדבר אחר וכו׳״.

אלא שלפ״ז נשאלת השאלה מדוע אכן בחרו בשבתות שנזדמן להן רישא להתעסק בזה דוקא, ולא המשיכו להתעסק בדבר שהיו רגילים בו בכל ערב שבת, ועל זה ביאר אדה״ז דבע"כ שהיה זה כדי לקיים דבר נוסף, והיינו שהיו רוצים להרויח בזה, נוסף על מצות כבוד שבת, גם ענין הכשר מצות עונג שבת בעצמם ובגופן משום הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו וכמוש״נ.

ומבואר להדיא שיסוד אדה״ז הוא מדיוק לשון רש״י שם ״אם היה ראש בהמה״, היינו שנתעסקו בדברים הללו רק מזמן לזמן ״כשנזדמן להן״.

ג. והנה בפרש״י מבואר זה להדיא רק לענין ״מחריך רישא״, ולא לענין ״מלח שיבוטא״. ובדברי האדה״ז הביא זה בפשטות הן לענין ״מחריך רישא״, והן לענין ״מלח שיבוטא״, ובלשונו ״ורבא ורב ספרא בכל שבת ושבת בודאי היו נזהרין לעשות דבר אחד כיון שהוא חיוב גמור, אלא כשנזדמן רישא לרבא ושיבוטא לרב ספרא כדפרש״י וכו׳ וכשלא נזדמן להם רישא ושיבוטא נתעסקו בדבר אחר וכו׳״.

ולכאורה יש לעיין מאין הסיק אדה״ז בפשטות שהוא הדין גם להך ד״מלח שיבוטא״ שהיה רק כשנזדמן ולא בכל שבת ושבת, והרי פירש רש״י זאת להדיא רק לענין ״מחריך רישא״.

ויתכן לומר בזה בכמה אופנים, הא׳ דהנה לכאורה יש להקשות על פרש״י גופא, דמהיכי תיתי שרב ספרא הוי מחריך רישא רק מזמן לזמן ״אם היה שם ראש בהמה״, ומהיכי הוא היסוד לפרש״י שפירש זאת דוקא בהא דרב ספרא, ומאי שנא משאר אמוראי שהיה בזה דבר הרגיל שלהם בכל שבת ושבת.

האומנם דיש לומר הביאור בזה בפשטות, והוא משום כי לא מסתבר ליה לרש״י שנזדמן לרב ספרא ע״ד הרגיל בכל שבת ושבת ״ראש בהמה״, דאין ״ראש בהמה״ מילתא דשכיח כ״כ עד שנאמר שהיה רב ספרא מתעסק בזה ע״ד הרגיל בכל שבת שבת אלא הוא דבר נדיר במקצת, ושונה הדבר בכל הני אמוראי שההתעסקות שלהם היה במילי דשכיחי בכל בית ובית בערב שבת, ועל כן שפיר מבואר שדברים הללו היה ההתעסקות שבחרו הני אמוראי להתעסק בהם לקיים מצות כבוד השבת, משא״כ ראש בהמה שאינו מילתא דשכיח כ״כ ולאו בכל שבת איתרחיש ליה. ומזה הוא דהכריח רש״י להבהיר ולפרש ״אם היה שם ראש בהמה לחרוך, מחרכו הוא בעצמו״[2].

ואם כנים דברינו יתכן לבאר עפ״ז גם יסוד הנחת אדה״ז שהוא הדין גם להך ד״מלח שיבוטא״ שהיה רק כשנזדמן מזמן לזמן ולא בכל שבת ושבת, ונראה שלמד זאת אדה״ז מדברי רש״י לגבי הך ד״מחריך רישא״ ודימה מילתא למילתא, דכמו שפרש״י גבי האי ״רישא״ שהיה זה רק מזמן לזמן כשנזדמן לרב ספרא [או לגירסת אדה״ז לרבא] משום שאינו מילתא דשכיח כ״כ [ככל שאר הני התעסקות האמוראים בשבת שם] ולא מסתבר לומר שנזדמן לו ראש בהמה בכל שבת ושבת, הנה כמו כן מסתברא דהוא הדין והוא הטעם גם לגבי האי ״שיבוטא״, שהוא גם כן מין דג חביב ביותר שאינו שכיח כל כך[3].

והב׳, עוד זאת י״ל, שהסיק זה אדה״ז בפשטות גם מכללות הסוגיא דקידושין שם שדייק תלמודא הך יסוד דמצוה בו יותר מבשלוחו רק מהני תרי דוגמאות מרב ספרא ורבא דוקא, ומוכח דהיה בהני תרי דבר מיוחד שרצו לקיים הך יתרון מצוה דמצוה בו יותר מבשלוחו ע״י קיום הכשר מצות עונג שבת בעצמם, וא״כ בע״כ שגם בהך דמלח שיבוטא היה בזה ענין מיוחד, והיינו דרק כשנזדמן מזמן לזמן לרבא [או לגירסת אדה״ז לרב ספרא] הך שיבוטא היה מתעסק בזה לכבוד השבת כדי לקיים בזה גם הכשר מצות עונג שבת, וכפי משמעות פרש״י לגבי ״מחריך רישא״.

ובצירוף פרש״י בשבת שם לענין ״מחריך רישא״ וסוגית הגמרא בקידושין שם שלמדו הך יסוד דמצוה בו יותר מבשלוחו מרבא ורב ספרא, למד אדה״ז דהוא הדין והוא הטעם גם לגבי האי ״מלח שיבוטא״, שהיה רק כשנזדמן זה מזמן לזמן לרבא כדי לקיים בזה גם הכשר מצות עונג שבת בעצמו משום מצוה בו יותר מבשלוחו.

מקור מפרש״י לחידוש אדמו״ר הזקן

ד. והנראה להעיר עוד בכל זה, דהנה כד דייקת שפיר י״ל שיסוד דברי אדה״ז בביאור הסוגיא דקידושין שם שדוקא מרב ספרא ורבא מוכח הך יסוד דמצוה בו יותר מבשלוחו וכמוש״נ, מרומזים ומדוקדקים הם בדקדוק לשון רש״י לשבת שם הנ״ל שכתב ״אם היה שם ראש בהמה לחרוך, מחרכו הוא בעצמו״.

דהנה בסוגית הגמ׳ דשבת שם הרי הובאו דוגמאות מכו״כ אמוראים שקיימו מצות כבוד השבת, אמנם כד דייקת שפיר הרי שדוקא בהא דרב ספרא מחריך רישא בחר רש״י להוסיף ולפרש הך פרט ש״מחרכו הוא בעצמו״, ולכאורה מאי קמ״ל בזה שהיה מחרכו ״בעצמו״, הרי מילתא דפשיטא היא, שהרי זהו כל תוכן הסוגיא שם דהאמוראים היו נזהרים לקיים דבר אחד לכבוד השבת בעצמם.

זאת ועוד, הרי מאחר כי מצות כבוד שבת היא מצוה שבגופו [דאל״כ לא היו יכולים ליבטל מתלמודם] וכנ״ל, א״כ ודאי הוא שהיו מקיימים מצוה זאת בעצמם, ומילתא דפשיטא היא עד שאין צורך ומקום לפרשו, ומדוע פרש״י זאת דוקא אצל רב ספרא דמאי קמ״ל בזה וצ״ע.

אמנם להמבואר בדברי האדה״ז הנ״ל, יתכן לומר דיוק בדברי רש״י, דבשאר הני אמוראי הרי אה״נ שאין מקום לפרש ולהוסיף פרט זה שהיו נוהגים לעשות הדבר ההוא ״בעצמם״, דהרי כנ״ל זהו אכן כל תוכן הסוגיא וודאי הוא, ומאי קמ״ל בזה.

ודוקא בהא דרב ספרא מחריך רישא דקדק והוסיף רש״י ש״אם היה שם ראש בהמה לחרוך, מחרכו הוא בעצמו״, וי״ל דאין כוונתו בהך ״מחרכו הוא בעצמו״ להך ענין דקיום מצות כבוד השבת בגופו, אלא כוונתו לרמז בזה על הך יתרון מצוה דהכשר מצות עונג שבת ״בעצמו״ משום לתא דמצוה בו יותר מבשלוחו, וזהו שפרש״י דהטעם לזה ש״אם היה שם ראש בהמה לחרוך״ היה רב ספרא בוחר להתעסק בזה לקיים מצות כבוד שבת [ולא היה מתעסק באותו דבר שהיה רגיל להתעסק בו בשאר שבתות] הוא משום שרצה לקיים בזה עוד ענין של ״בעצמו״, כלומר תיקון מצוה עונג שבת בעצמו משום מצוה ״בו״ יותר מבשלוחו[4].

ואם כנים דברינו נמצא מבואר שיסוד דברי אדה״ז בביאור הסוגיא דקידושין שם שדוקא מרב ספרא ורבא מוכח הך יסוד דמצוה בו יותר מבשלוחו וכמוש״נ, מרומזים ומדוקדקים הם בדקדוק לשון רש״י לשבת שם במה שפירש גבי רב ספרא ש״אם היה שם ראש בהמה לחרוך, מחרכו הוא בעצמו״.