קונטרס אחרון ס"ק ב - 1034

[1]) דהא לענין קידושין מבואר דאיסורא ליכא, ואינו דומה למקדש את האשה בלי שיראנה דאסור, משא"כ מה שאינו מקיים מצוה בו יותר מבשלוחו אין בה שום איסור.

[2]) ברמב"ם (פ"ל מהל' שבת ה"ו): "אע"פ שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו". וצ"ע, ואיך מתאים עם מאי דמשמע בסוגיין דאינה אלא מצוה בעלמא אבל איסורא ליכא? ועי' ברמב"ם פ"ג הי"ט מהל' אישות שכ' "מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו", הרי שהרמב"ם בעצמו כ' רק בל' מצוה (ועי' ברמ"א סי' תנ"ג "נוהגין" ובמ"א שם סקי"ב דהוא מטעם מצוה בו)?

ועי' בביאור הלכה לסי' ר"נ ד"ה ישתדל שהק' כן, וכ' "ואפשר דלהרמב"ם ג"כ לאו חוב גמור הוא אלא כעין חובה משום כבוד שבת וסברת הרמב"ם דאל"ה לא היו מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה ומ"מ לא הוי זה חובה גמורה ותדע דלא אשכחן בגמרא בשם חובה כ"א על הדלקת נר בשבת בדף כה, ב ולענין ג' סעודות בדף קיז, ב ומ"מ צ"ע".

אך זה צ"ע, כמו שמסיים בעצמו [מלבד דהוא דדוחק בל' הרמב"ם, שכ' בסתם חייב] דהרי ממ"נ, אם אינו חוב גמור למה ביטלו מלימודם, ואם קצת חובה איכא איך מתאים עם מאי דמבואר בסוגיין דאיסורא ליכא?

[ועי' בערוה"ש ס"ג שהביא ראי' שאינו חוב גמור "שהרי רבים וגדולים אין עושין בעצמן", ולכ' קושיא זו תמוהה (מלבד מה דאיך אפשר לידע בבירור שאין עושין דבר א' בעצמן), דהא כ' בעצמו לפנ"ז דהטושו"ע לא כ' ל' חייב, וא"כ אולי סברי הנך רבים וגדולים דהטושו"ע פליגי על הרמב"ם בזה (אף דאדה"ז מפרש דגם לדידהו הוא חיוב), והם נוהגין כהטושו"ע, ואיך אפשר להביא מזה ראי' להוציא פי' דברי הרמב"ם מפשוטן?

אך הביא עוד ראי' "דבש"ס שם חשיב מי שהיו עושין בעצמן, ש"מ שרבים לא עשו בעצמן אלא הוא הידור מצוה (וע"כ נשאר בצ"ע על דברי אדה"ז). ואולי יש ליישב זה בג' אופנים: א) הרי בש"ס לא בא לומר שעשו בעצמן, אלא בא לומר איזה מלאכות עשו בעצמן, ובוודאי שכאו"א קיים חיוב זה באיזה אופן, וכמו שצ"ל לפי הרמב"ם. ב) אפ"ל דעיקר החידוש הוא דגדולי החכמים זלזלו בעצמן ועשו מלאכות בזויות, אף שהיו גדולי החכמים, אבל בוודאי שכ"א צריך לעשות איזה מלאכה. ג) למסקנת אדה"ז אפ"ל דבאמת כלהו עשו משום מצוה בו, ורק הראי' לזה היא מרבא ורב ספרא ממה דשינו, וכדלהלן. ואכמ"ל].

[3]) בטושו"ע הל' בסתם "ואף אם יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל בעצמו להכין שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו", ולכ' מדייק אדה"ז מדסתמו ולא כ' מצוה מן המובחר או מצוה או נוהגין וכיו"ב, משמע שזהו חיוב עליו לעשות כן. ועי' בהמובא בהערה שלפנ"ז מהערוה"ש.

[4]) המג"א כ' על דברי השו"ע שכן הוא בכל המצוות מצוה בו יותר מבשלוחו, וא"כ ע"כ סובר דטעם הדין הוא משום מצוה בו, וא"כ אינו חיוב כמו בכל מקום.

([5] בגמ' שבת (קיט, א) איתא "רב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא רב הונא מדליק שרגי רב פפא גדיל פתילתא רב חסדא פרים סילקא רבה ורב יוסף מצלחי ציבי ר' זירא מצתת צתותי רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק אמר אילו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתיפנא קמייהו ואיכא דאמרי ר' אמי ורבי אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי אמרי אילו איקלע לן רבי יוחנן מי לא מכתפינן קמיה". וברמב"ם שם חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן. ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות. ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך. וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח". ולכ' מ"ש הרמב"ם "מי שהיה מבשל או מולח בשר" היינו הא דרב ספרא (ורק דרבא השמיט), ובאמת לפ"ז מ"ש "מולח בשר" הוא הך דרבא, דלא נזכר בשאר אמוראי מליחת בשר.

אך בקו"א (דלהלן) כותב אדה"ז מפורש "ולא הזכירו הא דרבא ורב ספרא כלל". והי' אפ"ל דמ"ש הרמב"ם מבשל בשר קאי על מ"ש לעיל שם "רב ענן לביש גונדא; דתנא דבי רבי ישמעאל: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו - אל ימזוג בהן כוס לרבו", ופרש"י: "לביש גונדא - כלי שחור, להודיע שהיום אינו כדי להתנהג בחשיבות מלהתעסק בתבשילי שבת, ולא יטנף בגדיו בבישול קדירות. דתנא דבי ר' ישמעאל כו' - דבישול קדירה מטנף בגדים". ונמצא דמפורש בגמ' ענין בישול בשר, וזהו שמעתיק הרמב"ם (ושפיר הביא ל' בישול, גבגמ', וכן ל' בשר כמו גבי רב ספרא, ולא רישא), וא"כ באמת לא הביא הא דרבא ורב ספרא.

אכן אי"ז מבאר מה שהזכיר "מולח" שהוא הא דרבא?

וי"ל הכוונה בזה דהנה הרי חזינן בגמ' שאין הכוונה רק להודיע שכולם עסקו בעצמם בהכנות לשבת, דא"כ לא הי' לו להאריך כ"כ, כ"א להודיע איזה מלאכה פרטית עשה כ"א מאמוראים אלו. וא"כ למה כשהביא הרמב"ם הא דרבא ורב ספרא שינה בהפרטים (שלא הזכיר שהי' רישא ושיבוטא, ורק הזכיר בכללות, ולא כבאינך)? וי"ל דזהו כוונת אדה"ז שלא הביא רבא ורב ספרא, והיינו שלא הביאם בתור הכנה פרטית, והיינו כי באמת רבא ורב ספרא קיימו אז ב' ענינים דהיינו מצות כבוד שבת ומצות עונג שבת, כמו שמבאר אדה"ז וכדלהלן, וע"כ הרמב"ם מביא רק כללות הענין גבי רבא ור' ספרא, שזהו מה שנוגע לכבוד שבת, שבזה מיירי הרמב"ם בהלכה זו, ולא הביא ההכנות פרטיות שעשו, שהם מצד מצוה בו כו' דעונג שבת, דאין מקומה כאן.

ויותר נראה דהכוונה "ולא הזכירו" היינו הטושו"ע שהזכיר לפנ"ז, והכוונה להוכיח דכוונת הטושו"ע למצות כבוד שבת ולא למצוה בו יותר מהשלוחו כמ"ש המ"א, דא"כ עיקר חסר מן הספר, שלא הזכירו רבא ורב ספרא שמהם מוכיחים בגמ' הדין דמצוה בו. אבל אין להקשות דמאחר שגם ברמב"ם הכוונה למצות כבוד שבת למה הביא גם הא דרבא ורב ספרא, דהרי סוכ"ס גם הם הרי מה שביטלו תורתם הי' מצד מצות כבוד שבת (כמבואר בארוכה בהמשל דברי אדה"ז), ורק שמה ששינו מכל שבת הוא ראי' גם לענין מצוה בו יותר מבשלוחו.

([6] דלכ' צ"ע (כמשה"ק בשו"ת חוו"י סי' ר"ה), הרי קי"ל דגדול כבוד הבריות, וזקן ואינו לפי כבודו נפטר ממצוות מסויימות, ואיך זלזלו כל הנך אמוראים בעצמם בקביעות (עי' ברש"י שבת שם ד"ה לבוש גונדא "כלי שחור, להודיע שהיום אינו כדי להתנהג בחשיבות מלהתעסק בתבשילי שבת") ולא חשו לביזיון דכבוד תורתם (ע"ש בחוו"י בארוכה שמבאר דפליגי ראשונים אי אמרינן גדול כבוד הבריות בכה"ג במקום מצוה, ועי' בזה בשערי תשובה סק"ב ובביאור הלכה ד"ה כי זהו כבודו)?

והנה בבה"ל הביא בזה מהפרמ"ג דהשו"ע בא ליישב זה ו"לכן קאמר דזהו כבודם שעוסק בעצמו במצוה וניכר שעושה כן לכבוד הש"י וכה"א בדהמע"ה ונקלותי עוד מזאת וגו' משא"כ אם אין ניכר כמו זקן ואינו לפי כבודו באבדה וכדומה שמתחלל כבוד הת"ח עי"ז [פמ"ג] ור"ל שאין הכל יודעין שהוא עוסק במצוה". אך צ"ע, דבוודאי יש מצוות אחרות שניכר בגלוי שעושים לשם מצוה, ולמה לא מצינו להדיא שהאמוראים זלזלו בעצמם לצורך הנך מצוות?

[7]) לכ' זהו הביאור על הקושיא מצד הזלזול בכבודם, דכיון שהיו מחבבים כ"כ בכבוד השבת,לכן לא הי' זה זלזול, משא"כ בשאר המצות (משא"כ אם הי' מטעם מצוה בו, דאז הי' צ"ל כן בשאר המצוות ג"כ (כי לענין מה שהפסיקו מלימודם (שע"ז מבאר בהמשך הקו"א) לכ' אין נוגע כלל מה שהיו מחבבים את השבת וכו', דאין נוגע לזה אלא מה שהכבוד הוא מצוה וחיוב בפנ"ע.

[8]) ועי' בשעה"צ (שם אות ט') שהק' כן וכ' "י"ל דדוקא מצוה שאין מוטלת על גופו כגון שיפסיק באמצע הלימוד לילך לגמול חסד עם איזה אדם במקום שאחר יוכל לעשות עמו הטובה ההיא, משא"כ בזה שהכבוד שבת מוטלת על גופו וממילא מצוה בו יותר מבשלוחו, א"נ דוקא לענין כבוד שבת אמרינן כן דחמירא משא"כ לענין שאר מצות אם הוא ת"ח ונוגע לביטול תורה" (וכן משמע קצת בל' התור"י הזקן בסוגיין "כל מצוה המוטלת עליו"), וסיים בצ"ע.

והנה על תי' הראשון צ"ע מפשטות סוגיית הגמ' (מו"ק ט, ב) דיליף מקרא דמצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים נדחית מפני ת"ת, ואינו מחלק בין מצוה למצוה, וגם ברמב"ם (פ"ג ה"ד מהל' ת"ת) לא חילק בזה?

והנה באחיעזר ח"א סי' כ"ח אות ט"ז כ' "ולבד זה נראה דמצוה דגירושין שאינה מצוה אקרקפתא דגברא ורק דין מדיני התורה והמצוה בזה הוא משום תקנת עגונות והוא בכלל גמ"ח לא מצינו מצוה בו יותר מבשלוחו במצוה של גמ"ח בין אדם לחבירו ועי' בפתחי תשובה אה"ע סי' ל"ה ס"ק ב' ובאו"ח סי' ר"נ בשע"ת שם", והיינו שמחלק בענין מצוה בו יותר מבשלוחו, שהך כללא דמצוה בו יותר מבשלוחו נאמרה רק במצוה המוטלת על גופו, ואולי זהו ג"כ כוונת השעה"צ.

אמנם (מלבד מה דאכתי צ"ע אף אי נימא כן לומר דמבטלין ת"ת משום מצוה בו יותר מבשלוחו, דאינה אלא יתרון מצוה בעלמא, הנה) לכ' מדברי הר"ן ק' על הך יסוד, דהרי הר"ן הק' על מאי דאמרינן מצוה בה יותר מבשלוחה דהא אשה אינה מצווה בפו"ר, ותי' "ואע"ג דאשה אינה מצווה בפו"ר, מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו", ובפשטות, הרי אף ד"יש לה מצוה" במה דמסייעת להבעל, הרי א"א להחשיבה מטעם זה למצוה המוטלת על גופה (אבל עי' במה שיבואר להלן בזה), וא"כ ממה דאמרינן מצוה בה יותר מבשלוחה מוכח דלא כיסוד הנ"ל?

וגם על תי' הב' של השעה"צ צ"ע, דאם זהו מצד החומרא המיוחד דמצות כבוד שבת, א"כ איך יליף בגמ' מרבא ורב ספרא דגם בשאר מצוות אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו (ועייג"כ בשערי דוד על מס' שבת סי' כ"ה)?

([9] דהנה בסי' תלב איתא בשו"ע דאם בעה"ב רוצה יכול להעמיד בני ביתו שהם יהיו שלוחיו במצות בדיקת חמץ, וכ' שם המ"א (סק"ה) "ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאי' רפ"ב דקידושין", ומבואר דסב"ל דמצוה בו יותר מהשלוחו אינו מחייב אלא שגם הוא יתעסק בהמצוה, אבל אי"ז מחייבו לעשות את כל המצוה בעצמו [וע"ש בפרמ"ג (בא"א סק"ה) שמבאר דמקורו של המ"א הוא מה דאיתא בגמ' (המצויין בהמשך דברי המ"א) דגבי בדיקת חמץ איכא אתרא דיהבו אגרא ובדקי, ע"ש. אמנם לדברי הפרמ"ג צריך לדחוק דבהנך אתרי התחילו בעצמן, דלא כפשטות הסוגיא. והאחרוניחם תי' על ראיית הפרמ"ג דשאני פועל בשכר מסתם שליח, אך אולי זה תלוי בטעמי הדין דלהלן, וצ"ע].

אבל עי' בשו"ע אדה"ז שם ס"ח שכ' "חובת הבדיקה היא על בעה"ב אבל בני ביתו האוכלים משלו אין חיוב הבדיקה חל עליהם כלל . . אבל אם בעה"ב רוצה לעשות בני ביתו שלוחים לדבר מצוה שיבדקו הם הרשות בידו . . ומכל מקום נכון הדבר שיבדוק הוא בעצמו שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו", ומבואר דמצד מצוה בו יותר מבשלוחו צריך לקיים כל המצוה בעצמו.

[ובאמת מבואר בהמשך דברי אדה"ז דב' ענינים ישנם, שכ' "ואם אינו יכול לטרוח בעצמו לבדוק בכל החדרים ובכל המקומות יבדוק הוא חדר אחד או זוית אחת ויעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו . . ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו". ומבואר להדיא דגם כשעושה חלק מן המצוה מתקיים (עכ"פ במקצת) הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו, שלכן יבדוק עכ"פ חלק מהבית בעצמו, ומ"מ לכתחלה צריך (מצד הענין דמצוה בו) לבדוק כל הבית, שלכן רק אם אינו יכול לטרוח בעצמו אז מעמיד מבני ביתו (ועי' באג"ק הרבי מכ"ב אייר תשי"ז (נדפסה בהוספות להגש"פ ועוד), דאפשר דבסידור צדד כהמ"א בזה)].

וכן מבואר בענינינו שהמ"א, שביאר בטעם הדין שזהו באמת מצד מצוה בו יותר מבשלוחו, א"כ הוא לשיטתו דמצד מצוה בו די בדבר א' או במקצת מן המצוה.

אבל אדה"ז כותב בזה בשו"ע כאן: "אפילו מי שיש לו כמה עבדים יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו", היינו ששינה וכ' בסתם דהחיוב דמצוה בו כו' מחייב להכין כל צרכי שבת, ולשיטתו בהל' בדיקת חמץ.

ולכ' זהו הפי' במ"ש כאן בקו"א (סוף קטע הא') "וכיון שהטעם הוא משום כבוד שבת די בדבר אחד לבד כמ"ש הטור ושו"ע שבזה ניכר כבודו", דלכ' הפי' בזה דכיון שהטעם הוא משום כבוד שבת, ולא כמ"ש המ"א שהוא מצד מצוה בו יותר מבשלוחו, לכן די בדבר א', דמצד כבוד שבת די בדבר א', אבל אם הי' זה שטרחו בעצמם מצד המעלה דמצוה בו יותר מבשלוחו היו צריכים לעשות כל ההכנות בעצמם, והיינו לשיטתי' בהל' פסח הנ"ל.

[10]) והמקור לזה הוא (כמ"ש אדה"ז "כפרש"י", דהיינו ) מדברי רש"י בשבת שם שכ' (בד"ה מחריך רישא) "אם היה שם ראש בהמה לחרוך מחרכו הוא בעצמו", דלכ' אי"מ כוונתו בזה, ולמה לא פי' כפשוטו כמו בשארא? אלא ע"כ נתכוון למה שביאר רבינו הזקן בארוכה בקו"א.

[ולכ' צ"ע, אמאי הזכיר זה רש"י שם בשבת, דשם העיקר להביא הענין דכבוד שבת, ולא הזכירה בסוגיין, דכאן נוגע שדוקא מזה הוא הראי' דמצוה בו יותר מבשלוחו? ואואפ"ל דאדרבא, הנה בסוגיין נוגע רק העובדא שעשו בעצמן משום מצוה בו יותר מבשלוחו, ןלא נחית להפרטים שבזה שזה נוגע להלכות שבת, ודוקא שם בשבת נוגע לרש"י לבאר החילוק שבין שאר האמוראים שהוזכרו בסוגיא שם ורבא ורב ספרא].

וההכרח של רש"י גופא לפרש כן הוא ע"כ מצד קושיות אלו של אדה"ז גופא.

([11] הנה הובא לעיל מ"ש הר"ן דמאי דאמרינן מצוה בה יותר מבשלוחה גבי האשה הוא משום דמסייעת לבעלה, ולכ' מבואר מזה דסב"ל דהמצוה דאיירינן בה הוא מצות פו"ר, וא"כ מוכח דגם בהכשר מצוה אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו (ועי' במ"א סי' תנ"ג סקי"ב, דמה דנוהגין לילך למקום הריחיים הוא משום מצוה בו יותר מבשלוחו, וגם שם לכ' אינו אלא הכשר מצוה, אבל שם יש לחלק. ועי' בכה"ח לסי' רנ אות ו' שהביא ממשנה דכריתות (טו, א) דר"ג ור' יהושע באיטליס של עימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, דמה שהלכו בעצמם הוא מצד מצוה בו יותר מבשלוחו, וגם שם אינו אלא הכשר מצוה). אך לפי' הרמב"ם דגבי הכנות שבת הוי גוף ההכנות מצוה מצד כבוד שבת, א"כ צ"ע לכ' איך מביאים ראי' מזה דגם בהכשר מצוה אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו (אלא דקושיא אינה, דהרי אפ"ל דהרמב"ם לשיטתו שכ' (בפ"א ה"ב מהל' אישות) "וליקוחין אלו (דהיינו הקידושין) מ"ע של תורה הם", וא"כ גם גבי קידושין אינה הכשר מצוה אלא מצוה בעצמה, אך העיר הת' הנע' וכו' שמואל שי' וגנר דזה אינו, דגם להרמב"ם הרי מצות קידושין הוא רק על האיש, ולגבי האשה אכתי צריך לתרץ כדברי הר"ן או כיו"ב)?

אך לפי דברי אדה"ז הרי המצוה בו הוא לענין מצות עונג שבת, ושפיר הוי בקיום דהכשר מצוה.

 ([12]ועפ"ז מיושב מה דיש לדקדק במה דבסוגיין (בין בתחלת הסוגיא בין בסוף הסוגיא) הביא רק מרבא ורב ספרא ולא מאינך, ואף דתנא כי רוכלא ליתני וליזיל, אבל א"כ הי' די בא' מהם, ולמה הביא דודא שני אלו? ולפי הביאור בקו"א א"ש דהראי' רק מרבא ורב ספרא [ולכ' צ"ל דגם אמוראים אחרים עשו מה שהי' להם עונג בזה וקיימו הך מצוה, ומסתמא גם מהנך שנזכרו בסוגיא שבת שם, אלא שאין ראי' ממה שעשו למצוה בו יותר מבשלוחו, דהרי אפשר שמה שעשו הי' רק מצד כבוד שבת, ורק ברבא ורב ספרא, ממה ששינו מרגילותם, בזה הי' הוכחה להענין דמצוה בו.