סעיף ב - 1091

היתר ביטוי השם בלימוד ברכות עם קטנים

 הרב שמואל פעווזנער

תושב השכונה

פוסק רבנו הזקן בשו"ע או"ח סי' רטו ס"ב: וכן אין עונין אמן אחר תינוק שלומד הברכות לפני רבו שמותר ללמד הברכות כתקונן אפי' שלא בזמנן ואע"פ שהם לבטלה בשעת הלימוד אע"פ שאסור לגדול המתלמד אבל כשאינן מברכין לבטלה עונין אחריהם אמן כגון שמברכין אותן בזמנן כדי לפטור מחיובן שהם חייבים בהן כדי לחנכם במצות וכן בשעה שקורין ההפטרה בציבור ומברכין לפניה ולאחריה. עכ"ל.

ויסוד הדברים בגמ' ברכות נג, ב:

בעי מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן אמר ליה אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין וה"מ בדלא עידן מפטרייהו אבל בעידן מפטרייהו עונין. וברש"י: אחר תינוקות: כשלומדים ברכות מפי רבן: הואיל ולהתלמד עשויין: שאין מתכוונים לברך אלא ללמד: אבל בעידן מפטרייהו: כשאומרים ההפטרה ומברכין בתורה ובנביא עוני' אחריהן אמן:

אדה"ז מביא להלכה את שני הפירושים במילת מפטרייהו שבגמ', הן פירוש הראב"ד הובא ברא"ש על אתר שמפטרייהו הוא מלשון פטור, שנפטרו מחיוב חינוך לברך בשעה שאוכלים, והן פירוש רש"י שמפטרייהו הוא מלשון הפטרה[1].

בסוגיא זו ישנו ביאור יסודי מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. ונדפס באגרות קודש ח"ג ע' קלז-ח. אמנם הביאור נכתב בקיצור נמרץ. ומוגש בזה עם פענוח והרחבה בד"א. דברי הרב נכתבו באות מודגשת, ההדגשות במקור יבואו בהדגשה כפולה.

שאלת השואל: כשמלמדים לתלמידים בני חיובי הברכות וכיו"ב – אם מותר לבטא האזכרות בעת הלימוד, גם שלא בעת החיוב?

מענה כ"ק אדמו"ר:

בגמרא וטושו"ע מבואר דמותר לבטא וללמד בלימוד לקטנים, מוכח מזה ד גם מצד המלמד אין בזה איסור, והטעם מפני שהוא דרך לימוד, הרבי מתייחס לחלוקה הכללית שבגמרא, שישנם ברכות הנאמרות דרך ברכה וישנם הנאמרות דרך לימוד, וההיתר הוא לא לרק למתלמד אלא גם למלמד, אף שהוא גדול ומחוייב במצוות. ולכאורה הוצאת ש"ש שלא בעת חיוב ברכה הוא אסור. בכל זאת מבואר בגמ' ובפוסקים שמותר, מאחר שאין כוונתם לברך אלא ללימוד הברכה ואדרבה, מצוה עושה המלמד, ושננתם לבניך. וא"כ לכאורה, הוה אמינא שע"א כו"כ דאין איסור מצד התלמיד, גם אם הוא גדול ומחוייב במצוות, בקל וחומר מהמלמד, כי גדול המתלמד מחוייב יותר במצות ת"ת מהמלמד אחרים כי ת"ת דעצמו עדיף, כי הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם (קדושין כ"ט ב. הלכות ת"ת לאדה"ז פ"א ס"ז, ע"ש). אבל למרות הק"ו והסברא להתיר אף בתלמיד גדול ובר חיובא לבטא את השם כשלומד הברכות מפורש הדבר לאיסור. כאן בשו"ע רבה"ז שכתב שאסור לגדול המתלמד, ויש להבין טעם הדבר.

ויובן במה ששינה רבנו הזקן בלשונו הזהב מלשון המג"א ושו"ע או"ח[2] סרט"ו סק"ה שהמג"א כתב ד"גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא" אינו אומר, שאסור לו להוציא ש"ש. אך אין ללמוד מהמג"א איסור לגדול הלומד את נוסח הברכות להוציא ש"ש, אבל רבינו כתב שם (ס"ב) ש"אסור לגדול המתלמד" היינו ש גדול הלומד הברכות אסור לבטא ש"ש (ופירוש המג"א צ"ע דלדידי' לא גדול דומיא דקטן, שבסעיף זה נידון קטן הלומד הברכות אצל רבו ואין זה נידון הגדול שלומד הגמרא, ואכ"מ).

סיכום: אפשר ללמוד שסברת המג"א היא שמותר לבטא השם אם הוא דרך לימוד, ולפי"ז אין חילוק בין תלמידים אם קטנים או גדולים. אמנם רבנו הזקן התיר לקטנים בלבד.

וי"ל דיסוד רבנו הוא ממ"ש בגמרא שם תינוקות ולא תלמידים סתם, כלומר יסוד ההיתר אינו משום שהברכה לא נאמרה ע"מ לברך, אלא דרך לימוד שאז אין חילוק בין גדול לקטן המתלמדים, אלא דווקא כשהמתלמד הוא תינוק ופטור ממצוות, והטעם בזה י"ל, דכיון דאפשר ללמדו את הגדול הרוצה ללמוד נוסח הברכות בעת החיוב, בעת שאוכל או תוקע בשופר וכיו"ב שאז הוא זמן חיוב הברכה אין לעשות זה, עכ"פ מדרבנן[3],) בזמן הפטור, משא"כ קטן דבכל עת פטור הוא, מכל מצוה ולא שייך לחלק בין זמן חיובו למה שלומד לומר הברכות, מותר לו ללמוד הברכות עם ש"ש. ואף אם יקשה ממה שמצינו דעונין אמן אחר ברכות קטן דוקא אם מחוייב בהם, כגון שאוכל או כשמקיים מצוה מצד חינוך אף דאין עונין אמן בשעה שלומדם, ומזה נראה ברור דאף בקטן יש חילוק בין זמן חיובו ללימודו הברכות, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא שמאותו היתר שיש לקטן לומר ש"ש כשאינו חייב, יבטא גם גדול המתלמד, אם מצד שהוא לימוד וכיו"ב, יש לומר ולחלק בין גדול לקטן משום ש הטעם בזה הוא משום חינוך, חיוב הקטן לברך בעת עשיית מצוה או אכילה הוא מטעם מצות חינוך, ומצוה זו אינה שייכת לקטן בלבד שהוא פטור ממצות, רק ובחינוך משותפים האב, שהוא מחויב לחנך, והקטן שהוא המתחנך, וחיובו של האב לחנך הקטן לברך מכניסה גדר של חיוב בברכת הקטן כשמחוייב בברכה[4], ומשום זה עונים אמן על ברכתו, משא"כ כשלומד לומר הברכות, אין בהם שום חיוב שיענו עליו אמן. אמנם כל עצמו של חיוב זה בברכת הקטן שייכת רק באביו, שהוא מצווה לחנך את בנו, ובאביו אפשר להקשות שילמדו לומר הברכות רק כשהוא חייב בהם[5], אך חיוב חינוך אינה שייכת ברבו המלמדו, ולגבי רבו אין חילוק בין כשהוא חייב בברכה או כשלומד, ואפילו כשחייב הקטן בברכה וצריך להוציא ש"ש מותר רק לאביו שמחוייב בחינוך להוציא ש"ש עם הבן, אבל אין זה ענין להתיר עי"ז לזר שאין חינוכו עליו להוציא ש"ש ומכיוון שמצינו בפרוש שמותר למלמד להוציא ש"ש כשמלמד קטנים ולכן אין לחלק בזה בין בזמן שהקטן מתחנך או לא, שלגבי המלמד הקטן תמיד פטור, ומותר לו לבטא השם עם הקטן בין כשחייב ובין כשלומד, אך עדיין קשה באב המלמד את בנו ברכות, שלכאורה יצטרך ללמדו רק בזמן חיובו, ולא לומר עמו ש"ש אם רק לומד לומר הברכות, שהרי לדידו אפשר ללמדו בעת חיובו כמו בגדול המתלמד, ומתרץ הרבי וכיון שהותר הותר גם לאב, כן אפ"ל ודוחק קצת. עכ"ל האיגרת.