סעיף יז - 1032

מעין המאורע בסעודה שנמשכה מיו"ט לשבת

הרב לוי יצחק ראסקין

דומ"צ קהילת ליובאוויטש – לונדון, אנגליה

נושא הבא כבר פרסמתי פעמיים בבמה כבודה זו, ואכן עקב כך נתקיים בי "וחביריך יקיימוה בידך", ולכן שניתי פרשה זו כעת, ואבקש כל הרואה תיוהא לתקן הדברים, וזכות הרבים תלוי' בו.

שאלה: אנא לברר בעז"ה שתים שהן ארבע: שתים – איך לנהוג בסעודת שבת שנמשכה לתוך ר"ח או יו"ט, ובסעודת יו"ט שנמשכה לתוך השבת; שהן ארבע - סעודת שבת שנמשכה לתוך פורים (וה"ה לחנוכה), וסעודת פורים שנמשכה לתוך השבת.

תשובה:

א. הנה בדין סעודה הנמשכת משבת למוצאי שבת וכה"ג, האם יזכיר מעין המאורע בברכת המזון, יש כמה דעות בפוסקים, ואף בשו"ע אדה"ז סי' קפח סי"ז הביא ג' דעות. אכן נעתיק בזה מלשונות רבינו שם (במוסגר) בההכרעה וההוראה למעשה:

אם . . מוצאי שבת הוא ראש חודש, מזכיר של שבת וגם של ראש חודש – אם אכל כזית משחשיכה. ואין כאן סתירה, כיון שמזכיר של שבת תחלה ואח"כ של ראש חודש. ואע"פ שאי אפשר לומר שמקבל עליו ראש חודש עכשיו כשמזכירו אחר שהזכיר כבר שבת, שהרי מקובל ועומד היא מששקעה החמה, וגם אם היה מקבלו עכשיו לא חל עליו חיוב ההזכרה עכשיו אלא כשאכל כבר קודם שהזכיר של שבת; אין לחוש לכל זה, שאף שחל עליו ראש חודש כבר, מזכיר הוא של שבת, כמו שמזכיר מעין המאורע בכל מוצאי שבת ומוצאי ראש חודש, אפילו כמה שעות בלילה, שכבר חלף והלך לו יום שמזכיר, הואיל והתחלת הסעודה היתה בו. ואע"פ שנראה לכל העולם שהוא לילה, אין זו סתירה כל שהוא לא עשה כבר דבר הסותר לזה. וה"ה במוצאי שבת לראש חודש, כשמזכיר של שבת לא עשה עדיין דבר הסותר לזה, ואח"כ כשמזכיר של ראש חודש האמת הוא שהוא מזכיר.

ובסוף הסעיף כותב:

ואם אמר "המבדיל בין קודש לחול" בלבד בלא כוס . . יש להסתפק (ולפי מ"ש כאן אין כאן ספק דלא גרע מהזכרת ראש חודש) אם דינו כהתפלל ערבית ולפיכך שב ואל תעשה עדיף שהרי יש אומרים שלעולם אינו מזכיר של שבת אחר שיצא היום.

ולהעיר על אחרון ראשון, כי סגנון המוסגר בקטע האחרון לא זכור לי כמותו בשוע"ר, והוא כעין הגהה על הגליון. כי תחלה מעתיק רבינו ספיקת המגן אברהם סו"ס רסג, באם אמירת 'ברוך המבדיל'[1] נחשבת כסתירה לאמירת 'רצה' או לא. וכבר העירו[2] שהמשך דברי רבינו מתייחסים לדברי המגן אברהם כאן, בסי' קפח. שלפי מש"כ המג"א כאן שבר"ח שבמוצאי שבת יזכיר רק של ראש חודש, "אין כאן ספק" במי שאמר 'ברוך המבדיל', "דלא גרע מהזכרת ראש חודש". והיינו שאם הזכרת ר"ח הווה סתירה להזכרת השבת החולף, כל שכן שלאחרי אמירת 'ברוך המבדיל' שוב לא יאמר 'רצה'. ויתירה מזו: בדין ר"ח במוצ"ש, בעת שיבוא לומר 'רצה' עדיין לא הזכיר של ר"ח, ובכל זאת ראה המג"א בזה סתירה; כל שכן במי שכבר אמר 'ברוך המבדיל', ודאי שאינו יכול אח"כ לומר 'רצה'.

ב. אלא שרבינו לא הסיק כהמג"א כי אם כהט"ז, שיכול לומר 'רצה' במוצאי שבת – מחמת ההמשך לתחלת הסעודה, ואחריו יאמר 'יעלה ויבוא' – מחמת שעכשיו הוא ראש חודש. ומשמעות לשון רבנו מורה שאי-הסתירה כאן הוא מחמת הסדר, שתחלה אומר 'רצה' – השייך לשבת, היום שחלף ועבר, ורק אח"כ אומר 'יעלה ויבוא' – השייך לראש חודש, ההווה. ולפי הבנה זו, הרי במקרה הפוך, סעודת יו"ט שחל בערב שבת שנמשכה עד הלילה, שלפי סדר הזמנים היה לנו להזכיר תחילה את היו"ט ואח"כ את השבת, הרי אם יזכיר של שבת תחלה יהווה סתירה להזכרת היו"ט שחלף.

ברם למעשה, אף במקרה הנזכר, סעודת יו"ט שנמשכה לתוך ליל שבת, וכשהגיע הזמן קידשו באופן של "פורס מפה ומקדש", הורה כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע[3] שצריך לומר תחלה 'רצה' [של עכשיו] ואח"כ 'יעלה ויבוא' [של היום שחלף], וזה לשון קדשו:

מ'דארף זאגן ווי ס'שטייט אין סידור – פריער 'רצה' און נאכער 'יעלה ויבא' – און די מלאכים וועלן מברר זיין וואס קומט פריער.

וכד נעיין בט"ז (שם סק"ז), נראה שהשווה נדון דידיה – ר"ח שחל במוצ"ש – לסדר יקנה"ז, ובלשונו:

"מידי דהוי איקנה"ז, שאומר תחלה קידוש השייך ליו"ט ואחר כך הבדלה השייכת אחר השבת קודם שחל יו"ט, דסוף סוף יש עליו אז ב' קדושות, הכי נמי בברכת המזון שמזכיר של שבת שעבר ושל יו"ט הבא עכשיו . . ".  

והרי בסדר יקנה"ז מזכיר תחלה של עכשיו [קידוש היום], ואח"כ מתייחס להחולף [הבדלה]. וא"כ אין הפתרון תלוי בסדר הדברים דוקא, כי אם שגם המציאות של "ב' קדושות" ביחד הוא אפשרי.

ולהוסיף: הרי במקרה של פורס מפה ומקדש, אין הסתירה ליו"ט החולף בגלל 'רצה' לחוד, כי כבר בירך בעתו על הכוס "מקדש השבת"!

היוצא מכל זה שיש דברים מהווים סתירה ויש שאינם כן: תפלת ערבית, וכן הבדלה, מהווים סתירה, שלאחרי שאמרם כבר אי אפשר לו להזכיר קדושת היום החולף. ואף כשאמר רק 'ברוך המבדיל' מסיק רבנו ששוב לא יאמר 'רצה'[4]. ואילו הזכרת מעין המאורע של עכשיו אינה מהווה סתירה להזכרת היום החולף, דהוי ב' קדושות עליו.

וא"כ ההוראה הנ"ל מרחיקה לכת יותר משוע"ר, שיכול להזכיר שני הקדושות גם היפך סדרן, כי "מקום יש בראש" עבור שתי הקדושות יחד.

ג. וכשנמשכה סעודת השבת למוצ"ש שהוא פורים או חנוכה – הנה בשוע"ר שם כתב:

ויש אומרים . . אבל במוצאי שבת של חנוכה ופורים מזכיר של שבת ולא של חנוכה ופורים, לפי שכל יום שאין בו קרבן מוסף אין הזכרתו חובה בברכת המזון כמ"ש סי' תרפב (עיין לעיל סי"[ד]) ותרצה. והעיקר כסברא הראשונה.

וראיתי כמה מחברים חב"דיים שהורו כך, שלא לומר על הנסים[5]. ואני תמה עליהם, שהרי מסקנת רבינו היא "והעיקר כסברא ראשונה", היינו כהט"ז – שלא לחשוש להסתירה[6]!

וכשנמשכה סעודת פורים לתוך השבת – הנה בזה גם המגן אברהם[7] מודה שיאמר 'על הנסים' ושוב יאמר 'רצה', ובלבד שלא התפלל ערבית[8].

ד. בהמשך להנ"ל יש להעיר לענין המקבל תוספת שבת בדבור, אם יכול להתפלל מנחה אח"כ. שבדין המקבל שבת בהדלקת נרות, דעת הראשונים[9] ברור שאינו יכול להתפלל אח"כ מנחה של חול. ואילו איש המדליק נרות שבת בברכה, אך בתנאי שאינו מקבל את השבת כעת, אין כאן כל סתירה ורשאי להתפלל מנחה אח"כ[10].

אכן, אם יבטא בשפתיו לקבל עליו תוספת שבת בדיבור, שוב אינו רשאי להתפלל מנחה[11]. דתינח קדושת שבת נמשכת למוצאו, וכן בקדושת יו"ט, ולכן יכול להזכירם במוצאי יומו אע"פ שכבר קידש הקדושה של עכשיו. ואף הזכרת היום החולף בברכת המזון, היינו בגלל ההמשכיות לתחלת הסעודה, שבאכילתו כזית לחם נתחייב בברכת המזון. אבל לא מצאנו 'המשך' ליום החול, ולכן אדרבה בזה שמקבל שבת בדבור ניתק עצמו מיום החול ושוב אינו יכול להתפלל התפלה של יום החול החולף.

ה. היוצא לדינא לפי כל הנ"ל:

הן בסעודת שבת שנמשכה לתוך ר"ח או יו"ט והן בסעודת יו"ט שנמשכה לתוך השבת – מזכיר של שבת ואח"כ של יו"ט או של ר"ח; הן בסעודת שבת שנמשכה לתוך פורים והן בסעודת פורים שנמשכה לתוך השבת – אומר 'על הנסים' ואח"כ 'רצה'. המקבל שבת בדבור שוב אינו רשאי להתפלל מנחה.