סעיף יד - 1048

כוונה בברכות

הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג

רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

בשו"ע רבינו סי' קפג סי"ד כתוב "אסור לעשות מלאכה בעודו מברך מפני שנראה כמברך בדרך עראי ומקרה, אפילו תשמיש קל אסור לעשות אע"פ שאינו מונעו מלכוין, ואצ"ל שלא יעסוק בדבר שצריך לשום לב אליו ואפילו היא דבר מצוה כגון עסק התורה שנמצא פונה לבבו מכוונות הברכה, וזה אינו נכון לכתחלה גם בשאר ברכות מכיון שכולם צריכים כוונה לכתחילה לדברי הכל, וכן בקריאת שמע אפילו מפרשה שני' ואילך, משא"כ מלאכה בידים לא מנעו אלא בפרשה ראשונה של קריאת שמע".

ועיין בספר 'תהילה לדוד' "כתב המחבר (ס"ג) אסור לעשות מלאכתו בעודו מברך, ע"כ. ודעת הט"ז דבכל הברכות אסור לעשות מלאכה בעודו מברך. ועמ"ז שהקשה דהא עושין מלאכה וקורין פרשה שני', ולפמ"ש בסי' ס"ג סק"ב דמוכח מהגמרא דעוסק במלאכה אינו יכול לכוין ואעפ"כ האומנין עושין מלאכה וקורין בפר' שני', אף לכתחילה כל הג' פרשיות צריכות כוונה. ע"כ לומר דעוסק במלאכה מקרי דיעבד. אבל להתחיל במלאכה באמצע ק"ש בכל הפרשיות אסור. ובאם אפשר הוי כלכתחילה כיון שהם בטילין ממלאכתן לאכול. ומדברי הרב ז"ל בסי' קפג סי"ד משמע דמחלק בענין אחר. דמה שאוסר הט"ז הוא בדבר שצריך לתת לבו אליו, וזה אסור לכתחלה אפי' בפר' שני' מטעם כוונה, אבל עושה מלאכה בידים אין בו משום חסרון כוונה. ורק מטעם שלא יהיה כקורא עראי, וזה מותר בפר' שני', ע"כ. ולא זכיתי להבין, דהא בפירוש אמרינן בברכות (טז, א) האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, אלא לא בעי כוונה, ע"כ. ומוכח דעוסק במלאכה אינו יכול לכוין".

ולכאורה קושיית התהילה לדוד על רבינו היא קושיא אלימתא, עיין שם בגמרא: "תנן, האומנין קורין בראש האילן כו', אלמא לא בעי כוונה, ורמינהו הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו כו', אמר ליה הכי אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין. והתניא בית הלל אומרים עוסקין במלאכתן וקורין, לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני".

ולכאורה משמע מהגמרא דבפרק שני מותר לעשות מלאכה, ואפילו מלאכה שמבטלת הכוונה. אבל דעת רבינו שכיוון שקי"ל שלכתחילה צריך לכוון בכל הג' פרשיות (עי' שוע"ר סי' סא וסי' סג ס"ה) א"כ, אי אפשר לומר שלכתחילה מותר לעשות מלאכה שמונעת הכוונה אפילו בפרשה שניה בק"ש, ודעת רבינו שאי אפשר לאדם לחשוב שתי מחשבות כאחת, היינו לחשוב תיבות הק"ש ולחשוב על מלאכה שצריכה שימת לב כאחת. ודעת רבינו שמלאכת אומן בראש אילן צריכה שימת לב המונעת הכוונה.

וכשהגמרא מקשה מהברייתא שב"ה אומרים עוסקין במלאכה וקורין ק"ש, לרבינו אינו מדובר במלאכת אומן שבראש אילן, כי אם במלאכה קלה שאינה צריכה שימת הלב. וכל זה הוא כדעת המלחמות שמביא הירושלמי, שהאיסור של עשיית מלאכה בשעת אמירת ק"ש, הוא משום דלא יעשה המצוה באופן עראי ולא גזרו זה בפרשה שניה של ק"ש.

עיין במשנ"ב סי' קצא סק"ה, שכתב "אסור לעשות מלאכה: וכתב הט"ז שיש ליזהר שלא לעיין אפילו בד"ת בשעה שמברך בהמ"ז כי זה מורה על היות הבהמ"ז אצלו רק על צד המקרה וההזדמן, ולאו דוקא במה"ז, ה"ה כשעוסק בתפלה או באיזו ברכה אחרת, וזה נכלל במאמר תורתנו "ואם תלכו עמי קרי", דהיינו שלא יהיו המצוות אצלנו על צד המקרה והזדמנות בעלמא".

ולפי דעת המשנ"ב, אסור לעשות אפילו מלאכת יד בשום ברכה, וזה שלא כדעת רבינו שסובר שאינו אסור מלאכת יד כי אם בברכת המזון שהוא דאורייתא, וכן בפר' ראשונה של ק"ש ולא בשאר ברכות.

לפי זה, אסור לברך שום ברכה בעת שאדם נוהג במכונית, מכיון שצריך לזה שימת הלב. ויש להסתפק אם מותר לומר קרבנות בשעת נהיגה, שאם נאמר שזה דומה לאמירת ברכה שאסור לברך אם הוא עסוק במלאכה שמונעת אותו מכוונה, או שמא נאמר שאמירת הקרבנות זהו בגדר לימוד התורה, ולא מצינו איסור עשיית מלאכה בעת שאדם לומד תורה, וצ"ע.