סעיף א-ב - 1012 [גליון]

דין שיור פת על שלחנו [גליון]

הרב אברהם אלאשוילי

מעורכי המהדורה החדשה של שוע"ר

לוד, אה"ק

בגליון העבר הביא הרב מ.מ.ר. את דברי אדה"ז בסי' קפ סעי' א-ב: "כל מי שאינו משייר פת על שולחנו אין רואה סימן ברכה לעולם שנאמר אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו אבל בברכה מהו אומר אכול והותר. ונכון שלא להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון כדי שיהא ניכר שמברך ה' על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו".

והקשה: א) למה אדה"ז הפך הסדר משו"ע הב"י? ב) אם צריך לשייר פת על שלחנו מובן שצריך להיות מונח בעת ברכת המזון עכ"פ, ומה מוסיף בהלכה ב'? והאריך לתרץ בפלפול ובדיוקי לשונות.

אך דא עקא שמרוב דיוקי לשונות לא שם לבו להבנת הפשט הפשוט בדברי אדה"ז, וכדלקמן:

בסעיף א' אדה"ז מדבר בדין השארת פת בסעודה מצד סימן ברכה שבדבר, שצריך להותיר מקצת הפת כדי שהברכה תחול על מה שהותיר, ואין לזה כל קשר לברכת המזון, אלא פשוט שלא יסיים את כל פתו באכילתו, ולכן נקט "פת" דוקא (מלשון "פתות אותה פתים"), כלומר חתיכות לחם ממה שאכל.

ואילו בסעיף ב מוסיף: "ונכון שלא להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון", כלומר מדובר כאן: א) במפה בכלל, ב) בלחם. ההדגשה היא מצד הלחם, ולא מצד שזה שיורי הפת שאכל, ולכן נקט "לחם" ולא "פת", אף כי הכוונה לשיורי הפת שהשאיר אם השאיר (ולכן כתב בס"ג: "אם לא נשאר לו לחם על השולחן לא יביא פת שלימה ויתננה על השולחן"). ואין לזה קשר לסימן ברכה, אלא זהו ענין נוסף מצד הטעם שהביא שם. לכן כתב תחילה את דין שיורי הפת כי זה דין שנוגע לאכילה, ואח"כ נקט דין הנוגע לברכת המזון. ופשוט.