קונטרס אחרון ס"ק ד - 1064
בענין "פת הבאה בכיסנין"
הרב מאיר צירקינד
מיאמי, פלורידה
איתא בשו״ע הרב"י בסי' קסח ס"ז: פת הבאה בכיסנין... וי"א (הרמב"ם בהל' ברכות פ"ג ה"ט) שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר. עכ"ל.
והמג״א בסקט״ז הקשה על פירושו של הב"י בהרמב"ם: "דהרמב"ם בעצמו פסק פ"ו מ[הלכות] חמץ [ומצה הלכה ה'] מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח". ובגמרא משמע קצת דאם מקרי לחם לענין מצה הוא הדין לענין המוציא. וכן משמע ברמב"ם (פ"ו דין ז) [וז"ל הרמב"ם: זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו]. ומתרץ שיטת הב"י אבל מסיק דדברי הרמ"א עיקר [שכתב על דברי הב"י "(וי"א שזה נקרא פת גמור אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר וכן נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם)"]
ובשו״ע כ״ק אדה״ז (בסי' קסח קו"א סק"ד) כתב: ("ומ"ש המ"א לא קשה מידי כיון שע"י קביעות מברך בהמ"ז לחם גמור הוא לכל מילי, אלא משום דלא קבעי אינשי אינו מברך בלי קביעות כמ"ש הב"י. ובגמ' לא מדמי אלא בכה"ג דאפי' בקביעות לא מברך כמ"ש המ"א ס"ק כ"ח, וטרוקנין יוכיחו) (ואף שי"ל. וביו"ט אינו יוצא ידי חובתו אלא ע"י קביעות משום דאין שמחה אלא בלחם חשוב דקבעי עליה, עי' רא"ש פ"ז דבעינן לחם שהוא עיקר אכילה"). עכל״ה.
והנה לכאורה ממ״ש כ״ק אדה״ז ״כיון שע"י קביעות מברך בהמ"ז לחם גמור הוא לכל מילי״ יש מזה ראיה למש״כ הרב לו״י ראסקין שליט״א בגליון א' נט שיכולים לקיים מצוות אכילת כזית לחם בליל סוכות בפת הבאה בכיסנין וחביריו.
אבל לכאורה יש לעיין בדברי קדשו של כ״ק אדה״ז דהנה כתב בסי' תסא ס"ז: "אם נאפה בקרקע כגון טרוקנין, והוא שעושין גומא בקרקע הכירה ונותנין שם קמח ומים מעורבין ונאפה שם, אע"פ שבלילתה רכה מאוד ואין עליו צורת פת, ולכך אין מברכין עליו המוציא אלא אם כן קבע עליו סעודתו כמ"ש בסי' קס"ח, אף על פי כן אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אפילו לכתחלה, לפי שזהו לחם עוני שאין לעני תנור ואופה לחמו בקרקע". עכל״ה.
והמקור לזה הוא בגמרא ברכות ד' לח ע״א וז"ל: "מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא... א"ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א"ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה וברך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה" היינו דנלמד מריבויא דקרא. ואם כן יש לתמוה בדברי קדשו דהא אם יש כלל ד״כיון שע"י קביעות מברך בהמ"ז לחם גמור הוא לכל מילי״ למה צריכים קרא (יהודה ועוד לקרא)?
שוב ראיתי שכבר נתקשה בזה ב'הערות וביאורים' של כולל צמח צדק (ח"ב ע' 11 הערה *4).
ונראה דיש לתרץ דמש״כ כ״ק אדה״ז ״כיון שע"י קביעות מברך בהמ"ז לחם גמור הוא לכל מילי״ אינו ״כלל״ לפסוק הלכה מזה, רק הוא בא לתרץ שיטת הרמב״ם, ואבאר:
קודם כל, אם זה היה ״כלל גמור״ היינו צריכים לברך ׳המוציא׳ וברכת המזון בפת הבאה בכיסנין בכזית דהא לחם גמור הוא לכל מילי! וגם היינו יוצאים חובת סעודות שבת ויו"ט בפת הבאה בכיסנין ביותר מכביצה!
והשנית, המקור לזה ״הכלל״ מובא בט״ז יו״ד סימן קיב סק"ו על מה שכתב הרמ"א בסעיף ו "ואותן נילו"ש שקורין קיכלי"ך או מיני מתיקה שקורין לעקו"ך הם בכלל פת ובמקום שנוהגין היתר בפת של עובד כוכבים גם הם מותרים ולא אמרינן שיש בהם משום בשולי עובד כוכבים."
(ומקורו של הט"ז הוא ה׳תורת חטאת׳ (כלל סט אות ד') וז״ל: "ודוקא פת ממש וכל דבר שקמחא עיקר דהוי כמו פת, אבל הני נילוש דגובלא בעלמא נינהו (להעיר מלשון הגמרא דטרוקנין דגובלא בעלמא נינהו מ.צ.) ומברכין עלייהו בורא מיני מזונות –אין בכלל פת ויש בהם משום בישולי עכו"ם, וכ"כ האגור בשם התוספת (ביצה טז ע"ב בד"ה קמ"ל). אמנם רבינו יחיאל מפאריז התיר דמאחר דאם קובע סעודתא עלייהו מברך עלייהו המוציא –הוי בכלל פת.)
ובש״ך (שם ס״ק יח) בשם ה׳תורת חטאת׳ (כלל עה אות יב) כתב: "דוקא שבלילתן עבה ויש בהן תואר לחם."
ודברי רבינו יחיאל בתוספת הנ"ל: "ומיהו אומר הר"ר יחיאל דאין בהם משום ב"נ כיון דדרך אפיית פת עביד להו ועוד דאי קבע סעודתיה עלייהו מברך ברכת המוציא אלמא פת נינהו." וכן הב"י בסי' קיג בד"ה 'כתב האגור' מביא הפלוגתא.
ובכן היוצא מכל זה הוא: א. דיש פלוגתא אי אמרינן זאת ה"כלל" (שע"י קביעות מברך בהמ"ז לחם גמור הוא לכל מילי) דלפי האגור בשם התוס' לא אמרינן ולפי רבינו יחיאל אמרינן. ב.דה"כלל" תלוי גם בתנאי דדרך אפיית פת עביד להו ולפיכך כתב הת״ח "הוא רק בעיסה קשה ולא בבלילה רכה".
עכשיו נחזור לדברי קדשו של כ״ק אדה״ז הבא לתרץ שיטת הרמב״ם. הקושיא של המג״א היה האיך יכולים לצאת בפת הבאה בכיסנין אם אין ברכתו ׳המוציא׳? על זה מתרץ רבינו הזקן שהרמב״ם סבר ליה כרבינו יחיאל הנ״ל דיש לה דין לחם גמור ולפיכך יוצאים בה.
אבל טרוקנין אין למידים מזה ה"כלל" (דהא היא בלילה רכה) ונלמד מייתורא דקרא הנ״ל.
בדרך סיכום: ממילא הרמ"א והאחרונים פסקו כרבינו יחיאל להקל בדיני פת פלטר דעיקרו מדברי סופרים, אבל מי נימא לנו דס"ל לכ"ק אדה"ז לפסוק כמותו בספק דאורייתא (חיוב אכילת מצה ואכילה בסוכה)? ועצ"ע.