סעיף ג - 1043

שתי הערות בדיני נטילת ידים

הרב לוי יצחק ראסקין

דומ"צ בקהילת ליובאוויטש, לונדון

בטעם תקנת הנטילה לטיבולו במשקה

הנני לומד הלכות נטילת ידים, ונתקשיתי בשני דברים, ואפרש שיחתי אולי אזכה לברור הדברים על ידי גליונכם הנכבד, בבחינת "וחבירוך יקיימוה בידיך".

הנה בדין נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה, כותב אדה"ז (בסימן קנח ס"ג):

אף על פי שהשותה א"צ נטילת ידים, מכל מקום אם אוכל דבר שטיבולו במשקה, בין שמטבלו עתה בין שהיה מטובל מקודם ואוכל כשהוא מטובל ומלוחלח שלא נתנגב, צריך ליטול ידיו תחלה, לפי שהמשקים עלולים לקבל טומאה יותר שא"צ הכשר, ועוד שאף משקה חולין שנגעו בו סתם ידים נטמא ונעשה ראשון לטומאה ומטמא אוכלין ומשקין אחרים בכל שהוא. לפיכך החמירו בה יותר, משום סרך תרומה, והצריכו נטילת ידים לכל דבר שמלוחלח במשקה, אפי' הוא משקה שאין במינו תרומה כלל כגון מים ודבש, משום סרך תרומת יין ושמן.

הנה בטעם תקנת נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה מצינו בראשונים כמה מהלכים, ושתים הם שאדה"ז מביאם כאן: א) בגלל המשקה; ב) בגלל האוכל. בגלל המשקה, היינו מחשש שייטמא המשקה בטומאת ידיו. ואע"פ שהשותה אין צריך ליטול ידיו, היינו לפי שבדרך כלל אין בו חשש שיגע בידו לתוך המשקה, משא"כ במשקה שעל האוכל שהוטבל בו. ואילו בגלל האוכל, היינו מחשש שהאוכל - במצבו הרטוב - עלול הוא ביותר לקבל טומאה.

הנפקא מינה בין ב' הטעמים: משקה שאין שייך בו תרומה. דמכיון שנט"י ביסודו הוא משום סרך תרומה, א"כ גם דין הנטילה לדבר שטיבולו במשקה הרי הוא משום סרך תרומה. והרי משבעת המשקין המכשירים, רק יין ושמן שייכים להיות תרומה, ואילו דבש ומים וכו' אינם שייכים להיות תרומה.

שלטעם הראשון, בגלל המשקה, היה ניתן לומר שדין נט"י לטיבולו במשקה נאמר רק במטבל ביין או שמן. אלא שיש לומר שרבנן ראו להרחיב הגזירה, וכללו בזה גם שאר ז' המשקים. ואילו לטעם השני, בגלל האוכל, אין שום סיבה להבחין בין משקה ששייך בו תרומה או לא, כל עוד שהוא מז' המשקים. ואם היה ניתן לחלק לפי טעם זה, היינו במהות האוכל הנטבל, שבעיקרון צ"ל הגזירה רק על אוכל ששייך בו תרומה. אלא שיתכן שראו חכמים להרחיב הגזירה ולחייב נט"י בכל מין אוכל המטובל באחד מז' המשקין.

שלפי זה תמה תמה אקרא על סיום דברי אדה"ז דלעיל, שאחרי שמביא הטעם השני, מחשש טומאת האוכל, מבאר שחייבו הנטילה גם במשקים שאין שייך בהם תרומה, משום סרך תרומת יין ושמן. שלכאורה הבחנה זו אינה שייכת כלל בטעם זה השני. והו"ל לכתוב יישוב זה בהמשך לטעם הראשון, בגלל המשקה?

דין צואה שתחת הצפורן

בסדור עם דא"ח, במאמר ד"ה להבין ענין נטילת ידים (ק ג) מבחין בין חיות המועט שיש בשערות הראש לבין החיות שבצפרניים. וזה לשונו (וכך הוא בד"ה זה בסה"מ תקס"ב):

.. אבל בצמיחת הצפרנים בהגדלה מעט יהי' למהות נפרד לגמרי עד שגם כשיחתוך אותם לא ירגיש האצבע, אפילו בעודנו סמוך לאצבע. אבל מ"מ צואתו עדיין חוצצת מפני שנבלע עם הבשר, עד שיכאיב בהמשכתו, כמו בשערות..

משמעות הלשון מורה שסיבת היות הצואה חוצצת בצפורן, היינו בגלל בליעת מקום זה של הצפורן עם האצבע.

אך המעיין בשוע"ר ר"ס קסא יראה דאדרבה, חלק הצפורן שהוא כנגד הבשר הוא קיל לגבי חלק הצפורן שהוא עודף על הבשר. והצואה אינה חוצצת בצפורן רק שלא כנגד הבשר, ורק הבצק חוצץ אפילו בצפורן כנגד הבשר.