סעיף א - 1056

ברכות בסמוך ובתוך בית הכסא ובמקוה

הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג

שליח כ"ק אדמו"ר ורב – וועסט בלומפילד, מישיגן

בשו"ע סימן פג סעיף א: "אסור לקרות כנגד בית הכסא ישן אפילו פינו ממנו הצואה ויראה לי דהיינו כשאין לו מחיצות אבל אם יש לו מחיצות אף על פי שיש בו צואה קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש אם אין מגיע לו ריח רע".

ובשו"ע רבינו (שם, ס"א): " כשם שאסור לקרות קריאת שמע כנגד הצואה מן התורה כך אסור לקרות כנגד בית הכסא ישן דהיינו שנשתמש בו כבר פעם אחד בעשיית צרכיו ואפילו אם פינה ממנו הצואה אח"כ שכיון שחל עליו שם בית הכסא פעם אחד מאוס הוא ואין זה מחנה קדוש ואסור מן התורה ואפילו הוא ממחיצות גבוהות י' טפחים שהן חולקות רשות לעצמן לכל מה שבתוכן ונמצא שהצואה שבתוכן היא ברשות בפני עצמו מכל מקום המחיצות עצמן כיון שהם מיוחדים לכך הם מאוסין כמו גרף של רעי וצריך להרחיק מהם ד' אמות ולפניו כמלא עיניו אפילו פינו ממנו הצואה ולכן צריך ליזהר שלא לקרות או להתפלל או להרהר בדברי תורה בחצר כנגד בית הכסא כמלא עיניו אף על פי שהוא סגור ואי אפשר לראות הצואה שבו.

במה דברים אמורים כשעשה בחצירו חדר מיוחד לזה אבל אם עשה בית הכסא במחיצות של בית או חצר אין על המחיצות אלו דין בית הכסא אע"פ שהן ג"כ מחיצות של בית הכסא (ו)כיון שאינן מיוחדות לו בלבד [ו]מותר לקרות אפילו בסמוך להן ממש (רק שלא יהיה סמוך להחלל שביניהם שנפלה שם ולא כנגדו מלא עיניו)".

הנה, דעת הב"י שבית הכסא שיש לו מחיצות, אף במקום שניפנין על הקרקע אין דין ביה"כ על המחיצות ומותר להתפלל כנגד המחיצות, אבל דעת המ"א והט"ז שבמקום שניפנין על הקרקע יש דין ביה"כ על המחיצות ואין מתפללין בתוך ארבע אמותיו ולא כנגד.

רבינו מביא להלכה דברי הט"ז שאם עשה בית הכסא במחיצות של בית, אין על המחיצות הללו דין בית הכסא, כיון שאינן מיוחדות לו בלבד.

אבל רבינו מוסיף בסוגריים: "רק שלא יהיה סמוך להחלל שביניהם שנפלה שם ולא כנגדו כמלא עיניו". ועיין בתהלה לדוד שהקשה "ולא זכיתי לדעת המקור שממנו הוציא הרב ז"ל לאסור בסמוך להחלל שבין המחיצות וכו' וצ"ע".

והנראה לומר שרבינו סובר דכשם שהט"ז סובר שמילתא דמסתברא לומר שאם הכותל דבית הכסא הוא חלק מכותל הבית שאין אומרים שכל כותל בית זה הוה מזוהם ושדינן עליו דין בית הכסא, כמו כן סובר רבינו שמסתברא לומר שאף במקום שמחיצות בית הכסא הם חלק ממחיצות הבית ולא נאסר חלק המחיצות שמחוץ לבית הכסא, מ"מ אותו המקום שמוקף במחיצות ובתוך אותו מקום נפנין על הקרקע יש על אותו מקום ועל מחיצותיו דין בית הכסא מכיון שהוא מזוהם ביותר. ובאמת קשה להבין תמיהת התהילה לדוד.

ומענין לענין באותו ענין, דבית המרחץ ובית הכסא אסורים להתפלל בתוכם משום שהם מאוסים, עיין שו"ע רבינו סימן פד ס"א "מרחץ חדש שלא רחצו בו מותר לקרות בו שאין קריאת שם אוסרתו כמו שאוסרת בבית הכסא לפי שבית הכסא הוא מאוס ביותר.

ומרחץ ישן בבית החיצון שכל העומדים שם הם לבושים מותר לקרות שם קריאת שמע ולהתפלל.

ובאמצע שקצת מן העומדים שם הם לבושים וקצתם ערומים יש שם שאילת שלום אבל לא קריאת שמע ותפלה ודברי תורה אפילו בשעה שאין שם אדם ערום אבל מותר להרהר שם בדברי תורה אפילו כשיש שם ערומים ומותר לפסוק שם דין ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר שזה אינו אלא כמו הרהור בדברי תורה שמחשב הטעם בלבו.

והבית הפנימי שכל העומדים שם הם ערומים אפילו שאילת שלום אסור כי שלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא שנאמר ויקרא לו ה' שלום והוא הדין שאסור ליתן שלום לחבירו במבואות המטונפות.

ואדם ששמו שלום יש אוסרין לקרות בשמו אלא בלשון (לע"ז) ויש מתירין כיון שאין מתכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם (ובדברי סופרים הלך אחר המיקל וכן נוהגין)".

ולענין בית הטבילה מסיק הט"ז שדינו כבית אמצעי ומותר לאשה לברך שם דהוה כדיעבד, עיין שם דבריו.

והנה רבינו בסימן פג הביא דברי הט"ז להלכה ע"ד מחיצות בית הכסא, משא"כ בסי' פד, בנוגע לבית הטבילה אינו מביא דבריו. ונראה שדברי הט"ז שבית הטבילה נקרא בית אמצעי קשה להולמם, מכיון שבאופן כללי כל הנכנסים לבית הטבילה מסירים בגדיהם.

ואולי יש לומר שמשום הכי לא נקרא בית הטבילה מקום מאוס, מכיון שמה שמסירים שם בגדיהם הוא לצורך מצוה, שבאופן כללי אנשים טובלים במקוה רק לצורך מצוה, וע"כ לא נקרא מקום מאוס ואפשר לומר שמשום הכי מותר לברך שם עכ"פ במקום שבית הטבילה הוא בנפרד מבית המרחץ.