סעיף ו - 1080

([1] ברכות יג, ב. וראה הטעם בזהר ח"א נו, ב. וראה באריכות בספר הערכים ח"ח ע' שעג ואילך.

 ([2]בשביל אריכות הדל"ת לא ימהר בקריאתה, שלא יקראנה בחטף בלא פת"ח [=קמ"ץ], ואין זה כלום (רש"י ברכות שם).

([3] אבל באל"ף של אחד אין להאריך כלל (ירושלמי ברכות ב, א. רא"ש פ"ב ה"ג. שו"ע ס"ח), שלא יצא שיאמר "אי חד" (רא"ש שם). אלא יאמרנו כרגיל. וראה מג"א סק"ה בשם מגדול עוז: "קבלתי מרבותי איש מפי איש הגאונים, כי האל"ף כמעט חוטפין בה, למיעוט ההתבוננות בה".

ומה שהשמיטו אדה"ז, יש לומר מפני שאמירת הא' היא כרגיל, ואין סיבה שיאריך (ודלא כהלבוש שכתב להאריך קצת באל"ף "ויכוין שהוא אחד"), משא"כ בחי"ת שיש הוראה להאריך יותר מהרגיל. ומזה משמע שלהלכה האל"ף אין לה כוונה על "אלופו של עולם" (כפי שהוא ע"פ חסידות), כי הקב"ה כבר מפורש במילה שלפני' "ה'".

גם אפשר לומר שהטעם שלא הוצרך אדה"ז להזהיר על כך, מפני שגם אם יאריך באל"ף קצת כמו שכתב הלבוש, לא יצא לו לומר "אי", שהרי ניקודו בסגו"ל (ולא בציר"י), וההברה שלה תשאר גם אם יאריך קצת "אא" ולא "אי". ועצ"ע.

([4] הרב רבינו יונה שם ד"ה ובלבד. טור ושו"ע ס"ו. כלומר, זהו השיעור שצריך להאריך בחי"ת, שתוך כדי אמירת אמירת החי"ת בקמ"ץ יכוין במחשבתו להמליך את הקב"ה בשמים ובארץ.

([5] סמ"ק סי' ב. הובא בב"י סי' סא ד"ה וצריך. כעת מבאר איך האות חי"ת רומזת להמלכת הקב"ה בשמים ובארץ, ולא שצריך לכוין להמליך את הקב"ה בשבעה רקיעים, כי בזה שהמליכו "בשמים", הרי המליכו ממילא על כל מה שבשמים, הכולל שבעה רקיעים. ובזה שינה אדה"ז מלשון הב"י שם ומלשון הדרכי משה שם סק"ה שכתבו בשם הסמ"ק (מצוה ב'): "שצריך לכוין .. בחי"ת שהוא יחיד בשבעה רקיעים ובארץ, הרי ח'". אך המעיין בדברי הסמ"ק עצמו יראה שלא מפורש בדבריו שזה מה שצריך לכוין, אלא אחרי שהביא דברי רבי סעדיה גאון שכתב: "אלא שמע מינה יחיד הוא בשמים ובארץ ובז' רקיעים", הוסיף הסמ"ק על דבריו: "וזהו רמז אל"ף וחי"ת שבאחד, וד' רמז לארבע רוחות העולם". אמנם במצוה ק"ד כותב הסמ"ק: "וצריך להאריך בדלת של אחד שיעור כדי שימליכהו בשבעה רקיעים ובארץ ובארבע רוחות העולם". אלא ששם כותב שצריך לכוין זאת בדלי"ת של אחד. עכ"פ אדה"ז שינה מכל הפוסקים הנ"ל ולא כתב שצריך לכוין להדיא על ז' רקיעים, כי כאמור השמים כוללים כל מה שבשמים.

[והעירני ח"א שלפי זה תימה גדולה על האגרות משה ח"ח או"ח סי' ה סוס"ב שכתב: "ומש"כ כתר"ה שיתכווין בכל שבעת הרקיעים, זה לא הוזכר בשום מקום, ואין להוסיף מעצמנו", דלכאורה נעלם ממנו הסמ"ק והב"י והדרכי משה ועוד פוסקים שהביאו דברי הסמ"ק אלו]. 

([6] להמלכת הקב"ה.

([7] כפירוש ר"ת במנחות כט, ב, ודלא כרש"י שם שהכוונה לתג שבראש רגל שמאל. וראה שוע"ר סי' ל”ו ס"ב בצורת אות חי"ת שמצריך לעשות כשני הפירושים.

([8] חי"ת היינו חי (רש"י שם).

([9] מנחות שם. טור ושו"ע שם. דהיינו שהוא "מושל על הכל" (ב"י שם). כלומר זהו טעם איך האות ח' רומזת להמלכת הקב"ה בשמים ובארץ, כי רומו של האות חי"ת מורה על שליטה וממשלה, והחי"ת עצמו רומז על חיות ומציאות הקב"ה שם. אך אין לכוין כל זה בהברת האות חי"ת, שהרי אין להאריך בחי"ת אלא רק קצת.

([10] יותר ממה שמכוין באות חי"ת. כי בדלי"ת נשלמה התיבה, וכאן צריך להיות עיקר כוונת היחוד, ובלשון רש"י בגמרא שם: "דכל כמה דאמר אח בלא דל"ת לא משתמע מידי, ומה בצע בהארכתו". אלא שרש"י שולל לגמרי מחשבה בהחי"ת, ואילו לדעת הטור והשו"ע ואדה"ז צריך קצת מחשבה בהחי"ת.

ומכאן הוכחה נוספת למבואר לעיל שבחי"ת של "אחד" די "שימליך הקב"ה בשמים ובארץ", ואין צריך לפרט במחשבתו שאות חי"ת מרמזת לז' רקיעים וארץ, כי אז הוא מאריך בחי"ת כמו שמאריך בד'.

([11] ראה לקמן ס"ז שאין הכוונה לשיעור הברת האות ד'. וראה שם בביאור פירוש הלשון "כדי שיעור".

([12] רש"י שם (עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ). טור (שיעור שיחשוב בלבו) ושו"ע שם. כלומר, בהמילה צריך לכוין שני ענינים: שהקב"ה מולך בשמים ובארץ, ושהוא יחיד בעולמו, המחשבה הראשונה היא באות חי"ת, והמחשבה השניה היא כשנשלמה תיבת "אחד", שאז יש להתבונן על אחדות ה', שהקב"ה "יחיד בעולמו" ואין שני לו. ולהעיר משוע"ר סי' תקצא סי"א שבכללות ענינם אחד: "דמלת אחד הוא ענין מלכות, כלומר שהוא יחיד ומיוחד ואין דומה לו, ומלכותו בכל משלה".

וכל זה ע"פ נגלה, אבל ע"פ חסידות, ההתבוננות צריכה להיות לא רק שה' אחד, אלא שכולם בטלים במציאות אליו יתברך, ובלשון אדה"ז בתורה אור ל, ב: "הח' והד' שהם ז' רקיעים והארץ וד' רוחות העולם, כולם בטלים לבחי' האל"ף הוא יחודו ית', כי הוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם".

ונראה שכוונה זו שע"פ חסידות צ"ל אחרי הכוונה שע"פ נגלה ולא במקומה. וכן מוכח מהמנהג להטות הראש כפי המחשבה, שזה מתאים לכוונה שע"פ נגלה דוקא.

ולענין אם ניתן להסתפק בכוונה שע"פ נגלה בלבד, ראה לקו"ש חל"ה ע' 29 שאחרי שתורת החסידות גילתה לנו את ענין אחדות ה' שאין עוד מציאות מבלעדי ה', הרי שלא ניתן להסתפק באמונה של ה' אחד ואין שני לו בלבד, אלא צריכים להאמין באחדות ה' כפי שהוא ע"פ תורת החסידות, ומי שאינו מאמין בדבר זה הרי זו עבודה זרה בדקות. ואם כן לפי זה לכאורה אמונה זו צריכה לבוא לידי ביטוי לכל ראש בק"ש באמירת "אחד".

([13] כ"ה לשון השו"ע שם. וכן הובא בלבוש שם. והוא ע"פ הגמרא ברכות יג, ב: "כיון דאמליכתיה .. ולארבע רוחות", וכ"ה ברמב"ם הל' ק"ש פ"ב ה"ט: "שימליכהו .. ובארבע רוחות". וכ"ה ברבנו יונה שם "שימליכהו בארבע רוחות העולם". וכ"ה בלשון רבנו לקמן ס"ז "להמליכו בד' רוחות". ונראה שהוצרכו לפרט כן משום ש"יחיד בעולמו" כולל גם את ארבע רוחות העולם (וגם לא מתאים כ"כ לומר "יחיד בארבע רוחות העולם"), לכן הוסיפו שהכוונה שהוא "מושל בארבע רוחות העולם", כלומר הוא שולט על כל צד ופינה בעולם. וראה לשון אדה"ז באגה"ק סי' ט: "בק"ש ערב ובוקר בעינים סגורות ה' אחד, בד' רוחות ובשמים ממעל ובארץ מתחת". ויש לעיין אם הכוונה לאחדות ה' או להמלכתו. וצ"ע שהקדים ד' רוחות לפני שמים וארץ.

([14] מזרח מערב צפון דרום (לקו"ת תזריע כג, ג). וראה מג"א סק"ה בשם המגדול עוז בשם הגאונים: "ומאריכין בח' שליש ובד' שני שלישים". ולכאורה מדוייק הוא לפי תיבות המחשבה שכתב אדה"ז, שכן בחי"ת יש לו לחשוב שלוש מילים, שהקב"ה (ה'): מלך בשמים ובארץ, ואילו בד' חושב שש מילים, שהקב"ה (ה'): "יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם".

([15] כ"ה משמעות לשון הגמרא שם: "כיון דאמליכתיה בשמים ובארץ ובארבע רוחות .. תו לא צריכת". כלומר, אין צורך להאריך יותר, אבל לא שזה אסור. אבל בשו"ע (וכן בלבוש) הלשון "ולא יאריך יותר מכשיעור הזה", משמע שזה אסור (והלבוש הוסיף שהוא מגונה). וראה פרי חדש ס"ו (הובא בפמ"ג א"א סק"ה): "מה שכתב המחבר ולא יאריך יותר מכשיעור זה, לשון הגמרא הוא כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולד' רוחות השמים תו לא צריכת, משמע דאי בעי להאריך יותר ליכא איסורא".

([16] לכאורה הכוונה שזהו כשחושב באות דל"ת שהקב"ה יחיד בעולמו, שזה כולל מעלה ומטה, אך אפשר שהכוונה לאות ח' כשממליך הקב"ה בשמים ובארץ, וכן משמעות לשון רבנו יונה שם.

([17] משמע כסדר הרגיל (מזרח מערב צפון דרום), ודלא כמו שכתב המשנ"ב (שיעשה בסיבוב מזרח צפון מערב דרום, כדי שלא יצא ש"ו).

[18]) גירסת הראבי"ה סי' מו (הובא בטור) בירושלמי ברכות פ"ב ה"א.

[19]) טור ושו"ע סעיף ז.

([20] ב"י שם.

[21]) מ"א ס"ק ו בשם ר' יוסף קלמנקש.

[22]) של"ה במסכת תמיד עניני תפלה ד"ה ז"ל אבא מורי, בשם מהר"ש מלובלין. הובא במ"א שם.

([23] כדלעיל רס"ו.

([24] יש מי שכתב (בספר חידושי בתרא מאחד ממחברי זמנינו, ברכות ע' נ) דשייך שפיר להאריך בד', כיון שהברת האות ד' נעשית ע"י נגיעת הלשון לשיניים העליונות והסרתה, ואם כן כשרוצה להאריך בד' יגע בלשון לשיניים, ויניחה שם עד גמר המחשבה, ואז יסיר הלשון מהשיניים ובזה נשלמה הברת האות ד'.

אך לכאורה הגיית אות ד' בצורה כזאת היא נגד המובא כאן מהירושלמי ומהב"י ומהמג"א שצריך לבטא את הד' באופן ברור, ואם כן כשהוא ממשיך את הברת האות ד' בהנחת הלשון על השיניים, הרי לא ביטא את האות ד' יפה, כי ביטוי האות ד' נשלמת רק כשמסיר הלשון מהשיניים, ועד אז האות היא רפה. ויתרה מזו יש לומר שכל עוד שלא הסיר הלשון מהשיניים אין כאן ביטוי אות ד' כלל, שכן ע"י הסרת הלשון הוא יכול לשנותה מד' לת' או לט'.

([25] וראה הביאור בזה ע"פ פנימיות הענינים אג"ק ח"ב ע' קיז הערה 8. סה"מ תשט"ז ע' טו.

[26]) תרומת הדשן סי' כז. מ"א סי' קכח ס"ק עג. בדברי תרומת הדשן והמג"א לא מפורש כ"כ שזו הכוונה, אבל כך רבנו לומד פשט בדברי התרומת הדשן במה שכתב "שמועלת הארכה בדל"ת, לענין קבלת מלכות שמים, אף על פי שכבר נגמרה התיבה", וכן בלשון המג"א: "שמאריך בד' דאחד אף על פי שכבר גמר התיבה מקרי קבלת עול מלכות שמים", דהיינו שמאריכים בקבלת מלכות שמים ולא בקריאת אות ד'. ואף שהפמ"ג שם מפרש שהכוונה שמאריכין בדל"ת עצמה, לדעת אדה"ז הדבר לא יתכן, שלכן הקדים כאן ואמר: "כל אות שבסוף התיבה ואין נקודה תחתיה היא נחטפת לגמרי", ואם כן לא שייך להאריך בה בשום אופן. ואינה דומה לתיבת "וישמרך" או "ויחונך" (שעל זה מדבר שם בתרומת הדשן והמג"א) שבהן הכ"ף סופית נקודה בקמ"ץ וממילא ניתן להאריך בהברתן הרבה, משא"כ בדלי"ת שאינה נקודה כלל.

ולהעיר שרבנו הזקן בסי' קכח סנ"ח לענין ברכת כהנים אינו סומך על סברת התרומת הדשן והמג"א, אלא מוסיף בסוגריים בטעם שניתן לבקש בברכת כהנים בניגון האות האחרונה של "וישמרך" ושל "ויחונך", משום שברכת כהנים נמשכת כל עוד "שהצבור לא ענו עדיין אמן". ואולי יש לומר שזהו גם מה שכתב כאן בסוף דבריו "בטרם שיתחיל ברוך שם", שענין "ה' אחד" נמשך כל עוד שלא התחיל "ברוך שם". ולכן האריכות במחשבתו בהמלכת הקב"ה שייכת עדיין לאות ד' של "אחד". ועצ"ע.

([27] ולפי זה מה שכתב לעיל בס"ו ש"בדלי"ת צריך להאריך .. כדי שיעור שיחשוב כו'", שמשמעו שיש להאריך בקריאה, כי אם מדובר במחשבה, מה שייך הלשון "כדי שיעור שיחשוב", הרי המחשבה עצמה היא השיעור, אלא הכוונה לשיעור שמאמירת האות ד' עד לתחילת אמירת "ברוך שם". או יש לומר, שכוונתו לומר בזה שהאות ד' נמשכת עד כדי שיעור זה, אף שבפועל הקריאה עצמה בפה אינה נמשכת, אלא ממשיך אותה במחשבתו בלבד, הרי זה כאילו שהיא נקראת בפיו בפועל כשיעור הזה.  

([28] משמע שאריכות המחשבה שלאחר סיום תיבת "אחד" בקבלת מלכות שמים נחשבת הפסק בין "שמע ישראל" ל"ברוך שם", אף שההפסקה היא רק בדבור ולא במחשבה (כי במחשבה עדיין חושב על "ה' אחד"). ויש לומר, משום שעיקר ההפסקה צריך להיות שלא לומר אותם בהמשך אחד, וכל הפסקה שמפסיקה אמירת שני הפסוקים יחד, הוי הפסקה.

([29] כלומר שאינו מאריך לכוין במחשבתו כל הכוונוה דלעיל (שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם), אלא מכוין רק לפירוש המילה "אחד", ומקבל עליו עול מלכות שמים בכללות, וזו כוונה המעכבת כדלקמן סי' סג ס"ה, אבל המחשבה דלעיל משמע מכאן שאינה מעכבת. וכן משמעות לשון הגמרא המובא לעיל ס"ו: "כל המאריך בדלי"ת של אחד מאריכין לו ימיו ושנותיו", משמע שזו רק המלצה וברכה למי שעושה כן, ואינה מעכבת למי שאינו עושה כן.

[30]) ירושלמי פסחים פ"ד ה"ט. סדר רב עמרם. תוס' מנחות עא, א ד"ה וכורכין. רוקח סי' שכ. רמ"א סעיף יד.

[31]) רש"י פסחים נו, א ד"ה ולא. ב"י ד"ה וצריך להפסיק (בדעת הרוקח שם): "דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אינו כל כך קבלת מלכות שמים כמו פסוק ראשון".

וזהו מה שדייק רבנו כאן לכתוב ש"עיקר קיבול עול מלכות שמים", אבל בכללות הענין גם "ברוך שם" ענינו קבלת עול מלכות שמים, כמו שכותב לקמן סי"ד: ש"שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא לשון קבלה, שאנחנו מקבלים אלהותו ומלכותו". וכן כתב לקמן סי' סג ס"ה, שאם לא כיון ב"שמע ישראל" או ב"ברוך שם" צריך לחזור ולקרותן, כיון שענינם קבלת עול מלכות שמים. וראה גם גם שם סי' סו ס"ב: "כל מקום שמותר להפסיק באמצע הפרק מותר אפילו באמצע הפסוק, חוץ מפסוק שמע ישראל שלא יפסיק בו כלל .. והוא הדין לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שגם הוא בכלל היחוד, ומטעם זה אין להפסיק גם כן בין שמע ישראל לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

([32] ע"פ לשון רש"י פסחים נו, א: "דצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים". אלא שרש"י לא מדבר שם על "ברוך שם", אלא על "ואהבת" שהוא לשון ציווי, לכן כתב שהם "דברים אחרים", אבל אדה"ז דייק לכתוב כאן "שאר דברים", כי מדובר ב"בברוך שם", שגם הוא, ענינו קבלת מלכות שמים כנ"ל, אלא שביחס לשמע ישראל שהוא "עיקר קיבול מלכות שמים", הוא כמו "שאר דברים", וכמו הטפל ביחס לעיקר. ובפרט ש"שמע ישראל" הוא פסוק מהתורה, ו"ברוך שם" הוא רק הוספה מאוחרת.