סעיף א - 1106

דברים שבכתב א"א רשאי לאומרן על פה

הרב יצחק ישראל דוב גרינוואלד

ברוקלין נ.י.

חלק א – בירור דעת מג"א ואדה"ז

שני היתרים (שיטות) שבטור

^{ה'טור' סימן מט הביא שתי דעות בדין "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה". וז"ל: "ומה שקורין פרשת התמיד על פה, וכן פסוקי דזמרה, אף על גב דקיימא לן 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה', כתב דודי הרב רבי חיים ז"ל כל דבר שרגיל ושגור בפי כל אין בו משום 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה'. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה אומר דלא אמרינן 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה' אלא להוציא אחרים ידי חובתן אבל כל אחד לעצמו, שרי. לכן נוהגים באשכנז כשמגיע שליח צבור לפסוקים שבתפלה, כגון 'מי כמוכה באלים ה'', ו'ה' ימלוך לעולם ועד', שהוא שותק, והקהל אומרים אותו כל אחד ואחד בפני עצמו", עכ"ל.}

^{מבואר שיש שני היתרים בדין 'דברים שבכתב א"א רשאי לאמרם ע"פ': א) כל דבר שרגיל ושגור בפי כל; ב) אם אינו להוציא את אחרים.}

^{האם היתר "שגור בפי כל" הוא דוקא "בפי כל"}

^{וכתוב ב'דרכי משה' (אות ב): "וכתב באור זרוע הלכות תפילין (סי' תקמה) אם אינו שגור בפי כל, אע"ג דשגור בפיו, אסור לאומרו בעל פה," עכ"ל.}

^{אבל הב"ח דרך אחרת לו, שכתב: "הא דכתב ה"ר חיים ז"ל 'דבר שרגיל ושגור בפי כל וכו'', אין רצונו לומר דוקא שיהא רגיל בפי כל, דאפילו אינו שגור בפי כל, מכל מקום לאותו שהוא רגיל בהן מותר לו לאומרן על פה, כי היכי דשרינן לסופרים שרגילין בפרשת תפילין ומזוזות אע"ג דאינן שגורין בפי כל שאר העולם. אלא לפי דהקושיא של פרשת התמיד ופסוקי דזמרה הוי קשה על כל אדם שאומרים אותם על פה צריך לתרץ דשגורה בפי כל," עכ"ל.}

^{דעת הב"ח ששני ההיתרים לא פליגי}

^{עוד מחדש הב"ח שבעצם אין מחלוקת בין שתי הדעות המובאות בטור, והכל מודים בשתי הנקודות. וכפי שיתבאר, רק הב"ח יכול לפרש כן לשיטתו. וז"ל הב"ח בהמשך: "והחילוק שכתב הרא"ש בין להוציא אחרים ובין להוציא לעצמו, כתבוהו התוספות פרק יש בקרבנות (תמורה יד: ד"ה דברים), וכן כתב הכלבו (סי' ב) בשם הר"ף, ומביאו ב"י. והכי עיקר, דאין רשאי להוציא אחרים בעל פה אף על פי שהוא רגיל ושגור בפי השליח צבור, וכמו שכתב רבינו 'לכן נוהגים וכו''. ונראה דאף ה"ר חיים מודה בזה דלהוציא אחרים לא מהני הא דשגור בפי השליח צבור, ולא היתה דעת ה"ר חיים אלא לומר דאפילו לעצמו לא שרי לקרות פרשת התמיד ופסוקי דזמרה בעל פה אם אינו שגור בפיו. והכי נקטינן, וגם הרא"ש מודה בזה, ואין הפירושים חולקים כלל, דזה וזה מדברי התוספות הם”.}

^{וע"פ זה כותב הב"ח: "ולכן נזהרים המדקדקים שלא לומר על פה כלל אפילו לעצמם, משום דלפעמים אינו שגור בפיהם, בפרט לזקנים דהשכחה גוברת בהם”. עכ"ל.}

^{הב"ח לשיטתו}

^{אבל כל זה רק לדעת הב"ח, שמאחר שהוא סובר ש"שגור בפי כל" לא דוקא "כל", וגם בשגור רק בפיו מותר, לכן יכול הוא לפרש שגם ה"ר חיים שמתיר בשגור בפיו מודה הוא שלהוציא אחרים אסור אם אינו שגור גם בפיהם.}

^{אבל לפי ה'דרכי משה' שכל ההיתר של ה"ר חיים הוא רק בשגור בפי כל דוקא, א"כ בדברים שאחרים אין שגור בפיהם לא שייך כלל לומר שאסור להוציאם על פה, שהלא גם לעצמו אסור לאמרם על פה. וממילא לפי ה"ר חיים אין מקום לחילוק של הרא"ש בין לעצמו שמותר על פה לבין להוציא אחרים שאסור על פה, אלא אם אינו שגור בפי כל אסור אפילו לעצמו על פה, ואם שגור בפי כל מותר גם להוציא את אחרים על פה[1]. וממילא שלפי הרא"ש שמחלק בין לעצמו שמותר לבין להוציא אחרים שאסור, על כרחך ששגור אינו מוסיף בהיתר, וגם ב'שגור בפי כל' אסור להוציא אחרים על פה.}

^{המחבר פסק כה"ר חיים}

^{ובשו"ע סימן מט יש רק סעיף אחד, וז"ל: "אע"ג דקיימא לן 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה', כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון קריאת שמע וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן מותר”. עכ"ל.}

^{הרי שמרן המחבר הביא להלכה רק את דעת ה"ר חיים, ודעת הרא"ש שמחלק בין לעצמו ולאחרים לא הזכיר כלל. ועיין 'שדי חמד' (מערכת הדל"ת בפאת השדה סוף כלל ד).}

^{דברי המג"א}

^{המג"א כתב כמה דברים, ונעתיק כל לשונו כדי שנוכל לעמוד על דבריו: "בפי הכל. אבל אם לא שגור בפי הכל, אע"ג ששגור בפיו אסור. דהא דאמרינן בתפילין דנכתבין בעל פה משום דמגרס גריסין נמי הכי פירושו, שכל הסופרים רגילין בהם[2] (דרכי משה, אור זרוע)”.}

^{וממשיך בהבאת פסק הב"ח: "וב"ח פסק כמו שכתב הטור, דלהוציא אחרים לא יאמר על פה, וכן משמע בתענית דף כ"ח ע"א, ולכן נוהגין שאומרים הקהל פסוק 'מי כמוך' ו'ה' ימלוך' בעצמם משום דבזמניהם היה החזן מתפלל על פה, ולא היה יכול להוציאן בפסוקים”.}

^{וממשיך המג"א: "ויש דיעות שונות, ועיין בבית יוסף”. ומסיק המג"א: "ולכן נראה לי דיש ליזהר שלא לומר שום דבר בעל פה כי אם מה שנזכר פה בשו"ע”.}

^{אח"כ כתב: "איתא בתוספות מסכת בבא קמא, סומא מותר לקרות בעל פה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. לקרות הפסוק בעל פה בשעה שהש"ץ קורא אני נזהר, אבל איני מוחה לאחרים (רדב"ז ח"א סימן קל"ה). ועיין שם דלטעם אחד דוקא שמו"ת אסור לקרות בעל פה (כ"ה)”. עכ"ל.}

^{הכרעת אדמו"ר הזקן}

^{וב'שו"ע הרב' כתב: "נהגו לקרות פרשת הקרבנות וכן שאר פסוקים כגון זמירות ושירת הים וקריאת שמע וכיוצא בזה, הכל בעל פה. ואע"פ שאמרו חז"ל 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה', מ"מ כל דבר שהוא שגור ורגיל בפי הכל, כגון אלו שאמרנו, מותר. אבל אם לא שגור בפי הכל, אע"פ ששגור בפיו, אסור. ויש אומרים שטעם המנהג הוא שלא אסרו לומר דברים שבכתב בעל פה, אלא שאומר כדי להוציא אחרים ידי חובתם (אבל כל אחד לעצמו מותר. ויש ליזהר כסברא הראשונה, אבל המקיל כסברא האחרונה אין צריך למחות בידו). וסומא מותר לקרות בעל פה לדברי הכל, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'“. עכ"ל.}

^{המעיין בדבריו יראה שנקט לעיקר הדין את החילוק של ה"ר חיים ששגור בפי כל מותר לגמרי, ואם אינו שגור בפי כל אסור לגמרי. רק הביא גם דעת 'ויש אומרים' שמחלקים בין לעצמו שמותר לבין להוציא אחרים שאסור, והוא דעת הרא"ש. ולענין הכרעה לא כתב כלל להחמיר כדעת ה'ויש אומרים' (דהיינו הרא"ש), אלא כתב בסוגריים רק ש"המקיל כסברא האחרונה אין צריך למחות בידו". ומזה נראה שסובר שהגם דלא קיימא לן כלל כדעת הרא"ש, מכל מקום המקיל כדבריו אין צריך למחות בידיו. הכרעה מעניינת זו צריכה ביאור לכאורה.}

^{דעת ה'משנה ברורה' בהבנת המג"א}

^{קודם שנבאר מניין יצא לו לאדה"ז הכרעתו, נעתיק עצמינו לדברי ה'משנה ברורה' לראות כיצד הוא הבין את המג"א.}

^{על מה שהשו"ע מתיר לומר על פה כל דבר ששגור בפי הכל, כתב ה'משנה ברורה' (ס"ק ז): "ובמוציא אחרים באמירתו מצדד המג"א להחמיר שלא לומר בעל פה בכל גווני, וכן משמע מדברי הגר"א בביאורו”.}

^{מה שכתב המ"ב שכן משמע מדברי הגר"א בביאורו, לכאורה מפורש הוא שם שחולק על פסק השו"ע מעיקר הדין (ולא רק בתור חומרא), שהגר"א כתב: "אבל העיקר כמו שכתב הטור בשם הרא"ש, דדוקא להוציא ציבור ידי חובתן, וכן כתבו תוספות בתמורה שם, וכן כתב הכלבו בשם הר"ף, וגמרא ערוכה היא בסוף תענית ע"ש. וכן כתבו תוספות ישנים במסכת יומא ע' ד"ה ובעשור הטעם שאין אסור אלא להוציא רבים ידי חובתם, והביאו ראיה מהא דתענית אר"י וכי היאך יחיד כו'. וכן עיקר”. עכ"ל.}

^{אבל מה שכתב המ"ב ש"במוציא אחרים באמירתו מצדד המג"א להחמיר שלא לומר בעל פה בכל גווני" יש לעיין מניין יצא לו כן במג"א.}

^{וכנראה הבין כן ממה שהמג"א הביא פסק הב"ח "וב"ח פסק כמו שכתב הטור דלהוציא אחרים לא יאמר על פה", והוסיף ש"כן משמע בתענית דף כ"ח ע"א". וגם מה שהמג"א מסיק "ולכן נראה לי דיש ליזהר שלא לומר שום דבר בעל פה כי אם מה שנזכר פה בשו"ע", הבין המ"ב שהמג"א איירי רק כשבא להוציא אחרים באמירתו, וכמו שהעתיק לעיל מן הב"ח. וכ"כ 'כף החיים' (סופר, ס"ק ח) בדעת המג"א.}

^{וראיתי בקובץ 'הערות וביאורים' (גליון תתקפה עמ' 60) שהאריך הרב צבי רייזמאן שי' בנידון זה, ושם (עמ' 65) הביא דברי המ"ב הנ"ל, וביאר: "וכוונת [המ"ב בשם המג"א] בדבריו 'שלא לומר בעל פה בכל גווני' היינו, אפילו כאשר הם פסוקים השגורים בפי כל.[3]" ואח"כ (בעמ' 66) הביא גם הכרעת אדה"ז, וכפי שנתבאר, יש להם הבנה שונה בהכרעת המג"א.}

^{יסוד הכרעת 'שו"ע הרב' בהתאם לכללי הפוסקים}

^{ונראה לענ"ד שהכרעת אדה"ז תקועה ביתידות חזקות בדברי השו"ע והמג"א עצמם וכפי כללי הפוסקים.}

^{המחבר הלא פסק שכל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון קריאת שמע וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן מותר, ולא חילק בין לעצמו לאחרים. וכך פסק אדה"ז לעיקר הדין.}

^{ומה שהמג"א הביא דברי הדרכי משה ש"שגור בפי הכל" דוקא, כוונתו לפסוק כן. וזהו כפי הכלל שכתב רבינו בקונט"א סי' תמ"ב (סק"א) וז"ל שם: "ואף המג"א לא הסכים בהדיא עם הב"ח, אלא שהעתיק דעתו בשמו והרוצה לחלוק יחלוק. ואם היה מסכים עמו, היה כותב דעתו בסתם, ואח"כ היה רושם בשני חצאי לבנה מבטן מי יצאו הדברים, כדרכו בכל מקום כשמסכים לדברי הפוסקים שמעתיק. אבל כאן לא עשה כן, לפי שאינו מסכים עמו בבירור”.}

^{וכן הובא כלל זה בשמו ב'שדי חמד' (כללי הפוסקים סי' טו אות יט), והביא סמוכים דרבנן לכלל זה עיי"ש. (ובשד"ח יש טעות הדפוס, וכפי שכבר העיר הגה"ח יקותיאל פרקש שליט"א בספרו 'כללי הפוסקים וההוראה', כלל שכח, עמ' שכה, עיי"ש).}

^{אבל במה שהמג"א הביא דברי הב"ח שפסק כהטור והרא"ש, בזה לא היתה כוונתו לחלוק על המחבר ולהכריע כהב"ח. שהלא לשון המג"א הוא "וב"ח פסק", וכמבואר כאשר המג"א כותב בלשון זה כוונתו רק להביא דבריו "והרוצה לחלוק יחלוק", ובכגון דא "אינו מסכים עמו בבירור". לכן לא הביא רבינו דברי הב"ח כלל.}

^{ומה שכתב המג"א אח"כ בלשון הכרעה "ולכן נראה לי דיש ליזהר שלא לומר שום דבר בעל פה כי אם מה שנזכר פה בשו"ע", כוונתו פשוט שמאחר שנתבאר בריש דבריו ש"שגור בפי הכל" דוקא, אבל אם לא שגור בפי הכל אע"ג ששגור בפיו אסור, לכן אין להקל אלא במה שמפורש בשו"ע כאן.}

 ^{ויותר נראה שדברי המג"א אלו קאי אדסמוך ליה "ויש דיעות שונות, ועיין בבית יוסף", ור"ל שמאחר שיש כמה דעות בבית יוסף מהו ההיתר לכן אין להקל אלא מה שמפורש כאן בשו"ע. ומ"מ בשו"ע מפורש שמותרים באלו הנזכרים מטעם שאלו שגור בפי הכל, ואינו מחלק בין לעצמו לבין אחרים.}

^{ומה שרבינו הביא אח"כ דעה השניה בלשון זה: "ויש אומרים שטעם המנהג הוא שלא אסרו לומר דברים שבכתב בעל פה, אלא שאומר כדי להוציא אחרים ידי חובתם (אבל כל אחד לעצמו מותר, ויש ליזהר כסברא הראשונה אבל המקיל כסברא האחרונה אין צריך למחות בידו)" – הוא ע"פ שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קל"ה, המובא במג"א, וכמצויין שם במראי מקומות. וזה ג"כ כפי הכלל הנ"ל, שכאן העתיק המג"א דברי הרדב"ז בסתם ובסוף ההעתקה רשם בשני חצאי לבנה מבטן מי יצאו הדברים.}

^{ומה שרבינו הביא להלכה הדין "סומא מותר לקרות בעל פה לדברי הכל" הוא ממה שהמג"א כתב "איתא בתוספות מסכת בבא קמא (ג: ד"ה כדמתרגם) סומא מתור לקרות בעל פה משום עת לעשות וכו'“. ואע"פ שהמג"א מקדים לדין זה הלשון "איתא בתוספות", כוונתו לפסוק כן, שהלא פשוט שלא שייך לומר "והרוצה לחלוק יחלוק" על דברי התוספות. בפרט כאן אין מי שחולק על התוספות, וכמו שכתב רבינו בלשונו הזהב שההיתר בסומא הוא "לדברי הכל"[4].}

^{אמירת 'ויכולו' בע"פ בקידוש על הכוס}

^{בענין אמירת 'ויכולו' בעל פה בקידוש על הכוס, לכאורה לפי דעת המחבר וה'שו"ע הרב' מותר לכתחילה, כיון שאמירתו שגור בפי הכל. אבל לפי המשנ"ב בפשטות יש להחמיר, כיון שאמירת 'ויכולו' בפעם שלישית בביתו נתקן בשביל להוציא בניו ובני ביתו כמו שכתבו ה'טור' ו'בית יוסף' (או"ח סי' רעא ס"י). ועי' ב'שמירת שבת כהלכתה' (פמ"ז הערה קנב) ובקובץ 'הערות וביאורים' (שם).}

^{והגם שהמג"א הכריע "ולכן נראה לי דיש ליזהר שלא לומר שום דבר בעל פה כי אם מה שנזכר פה בשו"ע", מסתבר שאין כוונתו להתיר רק אלו שנפרטו בשמם, אלא גם אלו שנכללו בהכלל שכלל המחבר בשו"ע "כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון... וכיוצא בהן". שכבר נתבאר שהטעם להכרעת המג"א כך הוא כיון שיש כמה דיעות בבית יוסף מתי מותר על פה, ואין לנו הכרע בין הדיעות, לכן כתב שלמעשה יש להתיר רק במה שהתיר המחבר בשו"ע, דהיינו כל דבר ששגור בפי הכל. וכן נראה מלשון ה'שו"ע הרב' שכתב "מ"מ כל דבר שהוא שגור ורגיל בפי הכל, כגון אלו שאמרנו, מותר", הרי שלא רק אלו שנפרטו מותרים אלא גם "כגון אלו שאמרנו" מותרים.}

^{ולפי זה גם פרשת 'ויכולו' נכללת בההיתר אע"פ שלא נזכרה פה בפירוש, כיון ששגור בפי הכל.}

^{צ"ע בדעת המ"ב}

^{ולמעשה לפי המ"ב שכתב שהמג"א מצדד כדעת הב"ח שפסק כהרא"ש, קשה לשון המג"א "ולכן נראה לי דיש ליזהר שלא לומר שום דבר בעל פה כי אם מה שנזכר פה בשו"ע", שמבואר במג"א שכוונתו לחלק בין מה שנזכר בשו"ע כאן שמותר לאמרם על פה בלי חשש, לבין מה שאינו נזכר שיש ליזהר מלאמרם. ואפילו אם נאמר שדעת המג"א שאפילו מה שנזכר בשו"ע שמותר, מותר רק לעצמו, אין זה במשמעות לשון הכרעה זו. שלשון הכרעה זו מורה שבא לחלק רק בין נזכר בשו"ע ללא נזכר בשו"ע. ועל כרחך צ"ל שהמ"ב הבין כך רק ממה שהמג"א העתיק דברי הב"ח, אבל כפי מה שנתבאר מכללי הפוסקים, לשון המג"א "וב"ח פסק" מורה שאינו מכריע כדבריו, וצ"ע.}

^{דעת ה'חתם סופר'}

^{ולסיום כדאי להעתיק לשון מתוך שו"ת 'חתם סופר' (או"ח סי' סח ד"ה וכיון) שמיירי מקריאת ההפטרה, וז"ל: "...דקיי"ל דאין יכול להוציא את שאינו בקי אלא בקורא מתוך הכתב, ולא בע"פ כמבואר בטור סימן מ"ט ובמג"א שם”.... ולא ציין למחבר, אלא רק לטור ולמג"א. ולכאורה הטעם שציין לטור ומג"א ולא למחבר כיון שהמחבר אינו מביא דעת הרא"ש.}

^{אך לענ"ד אין כוונת החת"ס לומר שלפי המג"א אסור בכלל להוציא אחרים בעל פה וכדעת הרא"ש, אלא דוקא "את שאינו בקי" אינו יכול להוציא. וכוונתו לומר שזהו לדברי הכל, כי לפי ה"ר חיים אסור שכיון שבא להוציא "את שאינו בקי" על כרחך הרי זה דבר שאינו שגור בפי הכל (והמג"א הלא פסק כה'דרכי משה' שאסור), ולפי הרא"ש בלאו הכי אסור להוציא אחרים. ולפי פירוש הב"ח בדעת הרא"ש שרק להוציא אחר שאינו בקי אסור על פה, הלא כאן מדובר להוציא את שאינו בקי.}

^{חלק ב – אם דין זה דאורייתא או דרבנן}

^{בספר 'הלכות ת"ת משו"ע אדה"ז עם הערות וציונים' (פ"ב ס"ג הערה 17/ב) נושא ונותן הגרמ"ש אשכנזי אם איסור "דברים שבכתב א"א רשאי לאמרם על פה" הוא דאורייתא או רק דרבנן, וציין לכמה מראי מקומות בראשונים ואחרונים בזה, עיי"ש. [ולהעיר משו"ת 'חתם סופר' (או"ח סי' סח וסי' רח) שסובר שהוא מן התורה, ומשו"ת 'תורה לשמה' (סי' קצז) שזה מדרבנן.] ובדעת אדמו"ר הזקן מצדד לכאן לכאן בדרך הערה ולא העלה דבר ברור, לכן אכתוב את הנלע"ד בעזה"י.}

^{העיר שמלשון ה'שו"ע הרב' (או"ח בסימן מ"ט) שכתב "ואע"פ שאמרו חז"ל 'דברים שבכתב וכו'", ובהמשך כתב "שלא אסרו לומר דברים שבכתב וכו'", משמע שהוא דרבנן.}

^{ולהעיר שהן אמנם שהלשון "שאמרו חז"ל" נוטה שהוא רק דרבנן, כגון בשוע"ר הלכות ציצית (סי' ח ס"ד) כתב: "העטיפה בציצית אמרו חז"ל שצריך להיות דוקא מעומד, ומצאו להם סמך ורמז מן התורה". הרי מפורש שזה רק דרבנן.}

^{אבל מאידך, לשון זה לא אומר תמיד שזה דרבנן, כי לפעמים מוכרח מן הענין שהכוונה שהחכמים באו לפרש איזו מצוה מן התורה, או שנמסר על ידם הלכה למשה מסיני. כגון בהלכות תפילין אצל המחלוקת של רש"י ור"ת בסדר הנחת הפרשה (סי' לד ס"ג) כתב: "רש"י וסייעתו מפרשים דברי חכמים שמע והיה אם שמע משמאל..., אבל ר"ת וסייעתו מפרשים מה שאמרו חז"ל שמע והיה אם שמע משמאל”.... ומפורש שם אח"כ (ס"ד) שתפילין של רש"י "פסולין מן התורה לר"ת וסייעתו".}

^{אבל הלשון "אסרו" מוכרח שזה רק דרבנן.}

^{עוד העיר לדייק מן ה'שו"ע הרב' בהלכות תלמוד תורה (פ"ב ס"ג), ששם מדבר על חיוב החזרה, וז"ל: "ולדברי הכל בתחלת למודו של אדם בין במקרא בין במשנה בין בתלמוד בכל יום, לא די לו בלימוד פעם ושתים ושלש, אלא צריך לחזור על כל אחד פעמים רבות מאד, הכל לפי כח זכרונו של אדם כדי שיזכור היטב. והמשנה והתלמוד שהן ההלכות פסוקות בטעמיהן צריך לחזור עליהן בכפלי כפליים יותר מהמקרא, כי תורה שבכתב אי אתה רשאי לומר בע"פ, משא"כ תורה שבע"פ המשנה והתלמוד שהן ההלכות בטעמיהן חייב הוא מן התורה לחזור עליהן כל כך עד שתהא משנתו סדורה ושגורה בפיו כל כך, בענין שאם ישאלנו אדם איזה דבר הלכה ממה שלמד יוכל להשיב לו מיד אסור או מותר בלי גמגום, שנאמר 'ושננתם לבניך' שיהיו דברי תורה שנונים ומחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד, כמ"ש 'אמור לחכמה אחותי את', שתהא בקי בהלכה וברורה לך כמו שברור לך שאחותך אסורה לך. ולכן גם עכשיו שנכתבה תורה שבע"פ, ויכול לעיין בספרים אינו יוצא ידי חובתו בזה מצות ושננתם, מאחר שמגמגם לשואלו ואינו משיב לו מיד עד שיעיין ואין הלכה זו ברורה לו כאחותו שאין צריך לעיין," עכ"ל.}

^{ומדייק מזה, שמאחר שמבואר שבאופן החזרה יש חילוק "מן התורה" בין תובשב"כ לתושבע"פ, שחיוב חזרה של תושבע"פ חמור יותר ("בכפלי כפליים") מחיוב חזרה של תושב"כ, שבתושבע"פ יש דין "ושננתם" שלא תגמגם, מה שאין כן בתושב"כ יש דין של א"א רשאי לומר בע"פ, א"כ מוכרח שהחילוק הזה הוא מן התורה.}

^{ולענ"ד יש לדחות, כי נראה שהחיוב מן התורה של "ושננתם" הוא רק בדבר הלכה, וכמ"ש רבינו "בענין שאם ישאלנו אדם איזה דבר הלכה ממה שלמד”..., וזה נלמד מן הפסוק "אמור לחכמה אחותי את, שתהא בקי בהלכה, וברורה לך כמו שברור לך שאחותך אסורה לך”. וממילא לא שייך זה בתושב"כ שהיא בלי פירוש.}

^{ועוד, שהלא גם אם האיסור "א"א רשאי לאמרם על פה" אינו מן התורה, מכל מקום מן התורה פשוט שעיקר לימוד תורה שבכתב הוא בכתב, שלכן נקראה בשם "תורה שבכתב", אלא שמן התורה מותר לאמרו גם על פה, וחז"ל באו ואסרו זאת. לכן על כרחך שמצות "ושננתם" "שיהיו דברי תורה שנונים ומחודדים בפיך" ולא יצטרך לעיין, נאמר רק בתורה שבעל פה שעיקרו על פה.}

^{ובזה נדחה גם מה שדייק עוד שם מן ה'קונטרס אחרון' שם לעיל פ"א סק"א בתחילתו שכתב: "אלא ודאי דבלימוד בנו מקיים מצות 'ולמדתם אותם את בניכם' גם בלימוד תורה שבעל פה. ואדרבה, עיקר הכתוב קאי אתורה שבע"פ, כדאיתא ריש פ"ב דברכות (יג: ורש"י שם ד"ה ה"ג) 'כי היכי דליגרסו בהו', דהיינו תורה שבע"פ שיכול לגרוס גם כשהולך בדרך, משא"כ דברים שבכתב 'א"א רשאי לאומרם בע"פ'“. עכ"ל. ומזה מוכח לכאורה שהוא מן התורה, עיי"ש.}

^{וכפי שנתבאר, גם אם מן התורה אין שום איסור של "א"א רשאי לאמרם על פה", מכל מקום מן התורה פשוט שעיקר לימוד תורה שבכתב הוא בכתב, שלכן נקראה בשם "תורה שבכתב", אם כן גם הראיה מכאן יש לדחות.}

^{ועוד, שלא כתב שמצות "ולמדתם אותם" הוא "רק" בתורה שבעל פה, אלא היא "גם בלימוד תורה שבעל פה. ואדרבה, עיקר הכתוב קאי אתורה שבע"פ", אבל הוא גם בתורה שבכתב. שגם תורה שבכתב אפשר ללמוד כשהולך בדרך אע"פ שדרך לימודו הוא בכתב, אלא שזה לא קל כל כך. וביותר כיום לא קל כל כך ללמוד תושב"כ על הדרך, אחר שחז"ל אסרו בפירוש לאמרו בעל פה, אבל גם לפני זה לא היה קל, לכן על כרחך שעיקר הכתוב של "ולמדתם אותם" קאי על תורה שבעל פה.[5]}