סעיף ג - 1096

בדין השוכח לברך אשר יצר

הרב שרגא פייוויל רימלער

רב בברייטון ביטש, ברוקלין, נ.י.

נשאלתי על מי ששכח לברך אשר יצר אחר עשיית צרכיו, אם יכול לברך מתי שנזכר אפילו לאחר כמה שעות או ששהיית הזמן או היסח הדעת מהוה הפסק שלא יוכל עוד לברך כשנזכר ששכח לברך.

והנה בש"ע רבינו סימן ז' סעיף ג' כותב "מי שהטיל מים ושכח לברך "אשר יצר", אף על פי שהסיח דעתו מלהטיל עוד מים, ואחר כך נמלך והטיל עוד מים, אפילו הכי אינו צריך לברך ב' פעמים "אשר יצר", אלא מברך פעם אחת ועולה לו אף למה שהטיל בתחילה. הא למה זה דומה, למי שאכל והסיח דעתו מלאכול עוד ושכח ולא בירך ברכת המזון, ואחר כך נמלך וחזר ואכל, שאינו צריך לברך ברכת המזון ב' פעמים אלא פעם אחת, ועולה לו אף למה שאכל בתחילה". עכלה"ק.

ואע"פ שבנוגע לאכילה ובהמ"ז יש דין של שיעור עיכול, היינו שאם שכח לברך בהמ"ז ועבר הזמן של שיעור עיכול, שוב אינו יכול לברך, הרי מובן שהדמיון כאן הוא למקרה שלא עבר שיעור עיכול, וא"כ כשנזכר שלא בירך ושוב לא אכל עוד, הרי יכול וחייב לברך בהמ"ז כשנזכר ששכח לברך,

ומ"מ אם נמלך ואכל עוד לפני שבירך בהמ"ז על האכילה הראשונה הרי אינו צריך לברך פעמיים כ"א פעם אחת ועולה לו לב' האכילות,

הרי בנידון דידן בנוגע לברכת אשר יצר שאין שייך הענין של שיעור עיכול, יש לדייק ממה שרבינו אומר "אינו צריך לברך ב' פעמים אשר יצר" משמע ברור שע"פ דין הי' מקום לברך אשר יצר על הטלת מים הקודמים אלא ש"אינו צריך" כיון שהטיל עוד מים אז עולה לו ברכת אשר יצר גם להטלת מים הקודמים, וכיון שלא שייך כאן הפסק של זמן כי אין שייך כאן הפסק של שיעור עיכול כמו באכילה, ולכן במקרה ששכח לברך אשר יצר ולא הטיל עוד מים ונזכר שלא בירך, יכול וחייב לברך מבלי התחשב כמה זמן עבר בנתיים.

ופשוט שאם בעת שנזכר ששכח לברך מרגיש צורך להטלת מים או עשיית צרכיו, שאז אסור לברך, לא יברך כ"א פעם אחת אחר עשיית צרכיו או הטלת מים שנית.