שלושת ימי הגבלה
בסי' תצד ס"כ כותב רבנו הזקן: "נוהגין במדינות אלו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מר"ח .. לפי שמיד אחר ר"ח התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה, שבשני בשבת היה ר"ח, ובשלישי בשבת אמר להם: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', וברביעי אמר להם מצות הגבלה: השמרו לכם עלות בהר וגו', ובחמישי אמר להם מצות פרישה, שיפרשו מנשותיהן היום ומחר, ויהיו נכונים ליום השלישי שהוא שבת שבו נתנה התורה.
אדה"ז מבאר כאן הטעם שלא מתענים ולא אומרים תחנון מר"ח סיון ואילך, והוא מפרט איזה ענין היה בכל יום ויום עד מתן תורה: בר"ח מצד ר"ח, בב' בסיון נאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", בג' בסיון נאמר להם "מצות הגבלה", בד' בסיון נאמר להם "שיפרשו מנשותיהן היום ומחר", היינו ד' וה' בסיון, ויהיו מוכנים ליום השלישי שזה ו' בסיון, שבו ניתנה תורה.
והנה מקור הדברים הוא מרמא ס"ג בשם הגה"מ (הל' תפלה פ"ה אות ש) שלא אומרים תחנון, וממג"א סק"ד בשם הגהות מנהגים (אות קפג) שלא מתענים, אלא שהמג"א כתב: "ג' ימים קודם שבועות אין מתענין, דהוי ימי הגבלה". ולא הזכיר כלל ענין הפרישה מהאשה. וצריך להבין מדוע הוצרך אדה"ז להוסיף הפרט של הפרישה, שהרי אם בג' בסיון מתחילים שלושת ימי הגבלה, הרי די בזה שלא להתענות ולא ולא לומר תחנון בג' ימים אלו?
ויש לומר, דהנה מה שימים אלו נקראים "שלושת ימי הגבלה", אין הכוונה שבני ישראל נאסרו לעלות להר מג' בסיון ואילך, אלא רק שנצטוו באותו יום שלא יעלו בהר בו' בסיון, וכיון שהציווי היה באותו יום, הרי שמאותו יום היו תחת ציווי זה שלא לעלות בהר בו' בסיון.
וכן כתב במפורש באור החיים עה"פ (שמות יט, יב) "והגבלת את העם", "נראה שאין מצות הגבלה זו אלא ליום הג', ואף על פי כן הקדימה מעתה כדי שינהגו בו כבוד מעכשיו, גם ירגילו עצמם להתרחק ממנו בג' ימים, ואין לומר שינהוג חיוב הנגיעה בהר מיום צוותו, זה אינו, כי הוא דבר רחוק שיתקדש ההר ויתחייבו עליו קודם רדת שכינתו ית', וכן משמע ממתניתא בספרי (מכילתא כ"ד) כי לא התחיל החיוב אלא מיום ג'".
וכן משמע מדברי רש"י (שם יט, כד): "לך רד - והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה". דהיינו שהאזהרה בג' בסיון היתה "קודם מעשה", והאזהרה השניה בו' בסיון היתה "בשעת מעשה".
ולפי זה מובן מדוע הוזקק אדה"ז להוסיף את הטעם של הפרישה מאשה, שכיון שהאיסור לעלות להר הוא רק ביום ו' בסיון, אם כן אין טעם לא להתענות ולא לומר תחנון בד' וה' בסיון שבהם לא היה עדיין שום איסור. אמנם בג' בסיון עצמו כיון שבו ביום נאמר להם מצות הגבלה, הרי מצד הציווי ביום זה נעשה אותו היום ליום חג, שכן בו ביום נצטוו על עצם האיסור לעלות בהר. אבל מה טעם אין מתענים ולא מתחננים בימים אלו? לכן כתב אדה"ז טעם אחר לכך, כי באותם ימים נצטוו על הפרישה מהאשה, והאיסור היה "היום ומחר" (ד' וה' בסיון).
ולכן דייק אדה"ז לכתוב "וברביעי אמר להם מצות הגבלה", כלומר ביום רביעי בשבת שהוא יום ג' בסיון לא מתענים ולא אומרים תחנון בגלל שבו ביום נצטוו על "מצות הגבלה", ואינו כותב שמאותו יום התחילו "שלושת ימי הגבלה", כמו שכתב המג"א, כי כאמור לעיל אין זו סיבה מצדקת לא לומר תחנון ולא להתענות בגלל כך.
אך המג"א סובר שכיון שהציווי הזה נמשך כל שלושת ימים, אף שבפועל לא נאסרו לעלות בימים אלו, הרי עצם זה שהיו תחת ציווי זה באותם ימים, ובפרט לפי האור החיים שאז הם החלו להרגיל עצמם בכך, זו סיבה טובה לא להתענות ולא לומר תחנון באותם ימים, ולכן לא הוצרך להביא את הטעם של הפרישה מהאשה.
ויש לומר שהמג"א ואדה"ז נחלקו בהבנת דברי "הגהות מנהגים" שהוא המקור לדין זה המובא במג"א, דהנה לשון הגהות מנהגים כתב רק: "וכן נראה דג' ימים קודם שבועות אין מתענין". אך לא כתב הטעם, והמג"א הוא שהוסיף הטעם מעצמו "דהוי ימי הגבלה". אבל אדה"ז סובר שרק יום הא' הוא מטעם מצות הגבלה, ושני הימים האחרונים מטעם מצות פרישה. ונמצא שאדה"ז אינו חולק על הגהות מנהגים, אלא חולק על הבנת המג"א בדברי הגהות מנהגים.
ויש להוסיף שמדיוק לשון הגהות מיימוניות (הל' תפלה שם) מוכח יותר כדברי אדה"ז, שכן נקט בדבריו: "וכן נהגו שלא לומר תחינה בשלשה ימים שלפני שבועות .. על שם היו נכונים לשלשת ימים". והרי המשך פסוק זה (שמות יט, טו) הוא "אל תגשו אל אשה", אם כן נמצא שפרישה מהאשה שנצטוו בימים אלו היא סיבה לאי אמירת תחנון בד' וה' בסיון.