סעיף ו - 843

בדין קידוש במקום סעודה

הרב לוי יצחק קפלן

שליח כ"ק אדמו"ר - בלטימור, מרילנד

פסחים קא, א: "אמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה". וכתב רשב"ם: "דכתיב (ישעיה נח) וקראת לשבת עונג, במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קרייה דקידוש שם תהא עונג ומדרש הוא". וכ"כ התוס', רי"ף, ר"ן ועוד ראשונים. אולם הרא"ש בסי' ה כתב: "דכתיב וקראת לשבת עונג, במקום עונג שם תהא קריאה", וכ"כ אדה"ז בשולחנו סי' רעג ס"א.

ויש לבאר החילוק בדרשת הפסוק, בהקדם מה שיש לחקור בדין זה, דאפשר להסבירו בב' אופנים: א) שמקום סעודה הוא דין בהקידוש היינו שא' מתנאי קידוש הוא שיהיה במקום סעודה, ואם לאו אינו יוצא ידי חובת קידוש. ב) נוסף לזה שהוא תנאי במצות קידוש (דלכו"ע אינו יוצא חובת קידוש שלא במקום סעודה), הוא ג"כ דין בסעודת שבת, היינו שהחיוב לאכול סעודה מיוחדת לכבוד שבת כולל שצריך להזכיר קדושת שבת לפניה.

וי"ל, דבזה פליגי הראשונים, דלרשב"ם ודעימי' ה"ז תנאי במצות קידוש, שבמקום קריאת קידוש צ"ל עונג לצאת ידי חובת קידוש, אבל להרא"ש ה"ז ג"כ דין בסעודת שבת, שבמקום עונג צ"ל קריאת הקידוש לפניה לצאת ידי חובת הסעודה.

והנפק"מ לדינא בין ב' אופנים אלו, הוא בדין שכ' המחבר סי' רעא ס"ו לגבי אחד שאכל סעודה בע"ש, וז"ל: "אם גמר סעודתו וקידש היום קודם שברך בהמ"ז, מברך בהמ"ז על כוס ראשון, ואח"כ אומר קידוש היום על כוס שני וכו'". וכ' רמ"א בהג"ה: "ויש מחלוקת . . אם צריך לאכול מעט אחר הקידוש כדי שיהא הקידוש במקום סעודה".

ומקור הדברים הוא מחלוקת בין הרי"ף ור"ן, והרא"ש, וז"ל הר"ן קב, ב: "ואע"פ שאינו אוכל כלל לאחר קידוש היום, כיון שגמרו שם סעודתם מקום סעודה מקרי", וכ"ה דעת הרי"ף ע"ש.

אבל הרא"ש סי' ז מקשה על הרי"ף: "ותמיה לי לדברי רב אלפס, דע"כ צריך לאכול מיד אחר הקידוש אליבא דשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה, דסעודה שאכל אינה מועלת להחשיב קידוש במקום סעודה . . ואם הוא סובר דחשיב קידוש במקום סעודה, כיון שהיתה הקריאה במקום עונג ואע"ג דלא היתה לכבוד שבת, לא מסתבר לי טעמיה בהאי".

ומפשטות לשונו בתחילת דבריו משמע, דאף במקרה שאכל לאחר שקידש היום, דאז מה שאכל היה לכבוד שבת, עדיין צריך לאכול לאחר הקידוש כדי שיהיה במקום סעודה. ועי' בשו"ע אדה"ז סי' רעא סט"ו שמסתפק בזה.

ולפי הנ"ל מובן סברת מחלוקתם: דאם מקום סעודה הוא דין בקידוש, אזי אפילו אם מקדש לאחר הסעודה עדיין מקום עונג מקרי, אע"פ שלכתחילה צריך לקדש לפני הסעודה. משא"כ אם הוי דין בסעודה שצריך להזכיר קדושת שבת בשעת הסעודה, אזי אם כבר אכל אין זה קריאת הקידוש שייכת לסעודה, ולכך צריך לאכול אח"כ. ובלשון אדה"ז סי' רעא ס"ט בדין פורס מפה ומקדש: "בקידוש היום לא התירו לגמור סעודתו ולקדש אח"כ, לפי שעיקר הקידוש נתקן במקום סעודה של שבת וקודם לה ולא לאחריה שנאמר . . ודרשו חכמים במקום עונג, דהיינו במקום שיתענג שם בסעודת שבת, שם תהא קריאת הקידוש מלפניה", ולפ"ז גם התוס' אזלי לשיטתייהו בדף ק, א ד"ה "ר"י", ע"ש.

ועפ"ז יובן דיוק לשון אדה"ז בשולחנו סי' רעג ס"ו לאחר שמביא שיטת הגאונים - שאפשר לצאת מקום סעודה באכילת כזית לחם או אפי' כזית מחמשת המינים וכו' ולאכול אח"כ הסעודה במקום אחר, וז"ל: "וא"צ לברך על הכוס קודם אותה סעודה בין בלילה בין ביום, שכיון שכבר יצא ידי קידוש במקום סעודה, הרי סעודה זו האחרת דומה לסעודה שלישית של שבת שאין צריך לברך על הכוס לפניה".

וצ"ב כוונתו במה שהזכיר "בין בלילה", דבשלמא ביום שתקנו חכמים לקדש על הכוס, משום דכבוד היום קודם לכבוד לילה, ובאם לא היה מקדש ביום היה כבוד לילה עודף על כבוד יום כמ"ש בסי' רפט ס"א - הו"א שצריך לקדש על הכוס קודם אותה סעודה, דהוי עיקר כבוד היום שמקיים בו מצוות סעודת שבת, וקמ"ל שאינו צריך לפי שדומה לסעודה שלישית. אבל בלילה, כיון שכבר יצא ידי חובת קידוש, למה לו לברך על הכוס קודם אותה סעודה? וע"פ הנ"ל ששיטת אדה"ז היא שקידוש במקום סעודה הוא ג"כ דין בסעודה, אתי שפיר: דהו"א דאע"פ שיצא ידי חובת קידוש, מ"מ זה שקידוש הוא דין בסעודה לא קיים לשיטת הגאונים, דהא קיי"ל בסי' רעד ס"ה שחייב לאכול לחם שמברכין עליו המוציא, ולכן צריך לברך על הכוס לפני הסעודה וקמ"ל שא"צ.

וטעם הדבר י"ל כמ"ש הריא"ז (הובא בש"ג) גבי מי שרוצה לאכול מיני מגדים בבית א' ולאכול עיקר סעודתו בבית א', שמקדש במקום שאוכל אכילה ראשונה, וא"צ לקדש במקום עיקר הסעודה, משום "שכל סעודת שבת חשובה היא, ואפי' סעודת עראי סעודת קבע היא נחשבת בשבת", ולכן אפי' מקום סעודה של הגאונים נחשבת סעודה מספקת לקיום הדין שבסעודה ג"כ.