סעיף ו - 843

רבים העושים מצוה אחת

הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג

רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

שו"ע או"ח סי' ריג סע' א: "על כל פירות ושאר אוכלים חוץ מפת וכל משקין חוץ מיין אם האוכלים או השותים הם שנים או יותר אחד מברך לכולם אע"פ שלא הסיבו על המיטות . . ומ"מ צריך שיהיו קבועים יחד בישיבה . . וי"א שבשאר דברים חוץ מפת ויין אין אחד פוטר את חבירו ואפילו הסיבו...". (- וה"ה ישיבה לדידן, ולכן נהגו עכשיו בפירות שכל א' מברך לעצמו).

ועי' במ"א ס"ק ז: "י' שעושין מצוה אחת מצוה שאחד יברך לכולם, עי' סי' רצח וסי' ח סע' ה, ואפילו לא בא החיוב בבת אחת, ועיין שם דיש חולקין, ועי' ביו"ד סי' רסח סעיף ה".

דהא בסי' רצח סע' יד איתא: "היו יושבים בבית המדרש והביאו להם אור, אחד מברך לכולם". והמקור להלכה זו הוא מהגמרא בברכות דף נג, א: "ת"ר היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך בשלמא ב"ה מפרשי טעמא אלא בית שמאי מאי טעמא, קסברי מפני ביטול בית המדרש". ע"כ. והשו"ע פוסק כב"ה וכדעת כל הפוסקים.

והנה עיין בשו"ע רבינו סע' ו (שם) שכותב: "כל מקום שאחד פוטר את חבירו בברכת הנהנין מפני קביעותם יחד או מפני שנהנים ביחד מצוה שאחד יברך לכולם ולא כל א' לעצמו שנאמר ברב עם הדרת מלך.

"אבל בברכת המצות אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו אף שכולן מצוה אחת כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם כדי לקיים ברב עם הדרת מלך ואם רצו כל אחד מברך לעצמו

"(כדי להרבות בברכות כי לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות ואף שהשומע כעונה מ"מ המברך הוא עיקר שהוא נעשה שליח לכולם להוציאם ידי חובתן וכולם מקיימים מצות הברכה על ידו וכאלו כולם מברכים ברכה אחת היוצא מפי המברך שפיו כפיהם וראוי יותר שיקיים כל אחד ואחד בעצמו מצות הברכה משיקיימנה ע"י שליח שכיון שכל אחד חייב בברכה זו לעצמו ה"ז ריבוי ברכות הצריכות ואינם דומות כלל לחזרת הש"ץ ולברכת הזימון שנתבאר בסימן קצ"ב.

"משא"כ בברכות הנהנין כשכולן קבועים יחד שהם נחשבים כגוף אחד נהנה ולכן די להם בברכה אחת כמ"ש בסימן קס"ז אם כן אם יברכו כל אחד לעצמו אינן ברכות הצריכות כלל כיון שהנאת כלם נחשבת כהנאת גוף אחד ע"י קביעתם יחד אלא א"כ תחילת קביעותם היתה על דעת שלא להצטרף לברכה אחת שאז נעשה כאלו לא נקבעו כלל יחד כמו שכתוב בסימן קצ"ג) אבל כשקבעו עצמן סתם נעשו כגוף אחד ואין מעלה כ"כ בריבוי הברכות ואף שאין בזה איסור ברכה שאינה צריכה כיון שכל אחד חייב ברכה זו וגם עכשיו ששומעים הם כעונים מ"מ כיון שאין מעלה בריבוי הברכות צריך שיברך אחד לקיים ברב עם כו'. וכן כשכולם נהנים ביחד די בברכה אחת לכולם אף ע"פ שלא נקבעו יחד ואין מעלה כל כך ברבוי הברכות. וה"ה בברכות המצות כשכולם מקיימים המצוה ביחד כגון שמיעת קול שופר או מגילה מצוה שאחד מברך לכולם בין התוקע או הקורא בין אחד מן השומעים וכן אם יושבים בסוכה אחת.

"אבל אם רצו לקיים כל אחד המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן הרשות בידם כגון שיקרא כל אחד המגילה לעצמו אם אין שם עשרה או שיתקע לעצמו ומ"מ טוב שיקרא אחד לכולם לקיים ברב עם הדרת מלך אע"פ שאין חיוב בדבר שאין לחייב אדם שיקיים המצוה המוטלת עליו ע"י שליח כשיכול לקיימה בעצמו וכן בקידוש והבדלה וכל כיוצא בהן".

והנה דעת רבינו - ש"במקום מצוה" אם היא מצוה שכל אחד עושה בעצמו כמו ציצית, אז יש לו אפשרות לברך הברכה בעצמו משום שיש ענין להרבות בברכות הצריכות, אבל מ"מ יש לו אפשרות לצאת בהברכה של האחד משום הטעם ד"ברוב עם הדרת מלך".

וכל זה שלא כדעת הגר"א. דהנה בשו"ע או"ח סי' ח סע' ה איתא: "מברך: להתעטף בציצית. אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת (פי' בפעם אחת), כולם מברכים. ואם רצו, אחד מברך והאחרים יענו אמן". המקור לדברי השו"ע הוא ה'אורחות חיים', 'מהרי"א' וה'אגורי'. ועיין בשו"ע רבינו שכותב בפשטות כהשו"ע. אבל עיין בביאור הגר"א ד"ה 'אם שנים' שכותב: "משמע מדבריו דיותר נכון שיהא כל אחד מברך לעצמו. וליתא, דדוקא א' מברך לכולם לכתחילה כמ"ש בפ"ח דברכות וכן לשון התוספתא עשרה כו' היו עושין מצוה אחת א' מברך לכולן יחיד כו' וכן בפ"ו דברכות לאחר המזון כו' וכן בברכת המוציא ובהמ"ז ושאר ברכות כמ"ש שם". ע"כ. וכן עיין בהגרעק"א וה'משנה ברורה' שגם הם תופסים כהגר"א. והנה מה שהגר"א הביא ראיה מברכות פרק ח, היינו מהגמרא של נר במוצאי שבת.

והנה דעת רבינו היא שאין שום צורך לומר שהשו"ע משובש, ומה ש"בברכת הנהנין לא אמרינן שומע כעונה" (אפילו בדיעבד עי' מ"א סי' קסז ס"ק כח, וכמו כן פסק רבינו שם), הרי זה משום שבברכת הנהנין יש גדר אחר מהגדר של ברכת המצות. וכפי שביאר רבינו בסי' קסז סע' כג: "...שברכת הנהנין אינה דומה לברכת המצות [ודוקא בברכת המצות אמרינן] שאף מי שאינו מחוייב בדבר מפני שכבר יצא ידי חובתו יכול לברך למי שעדיין לא יצא ואינו יודע לברך לעצמו . . משא"כ בברכות הנהנין שאף שהן חובה על הנהנה מכל מקום בידו שלא ליהנות ושלא לברך לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחויב בדבר הברכה זו שזה צריך לברך על מה שחפץ ליהנות . . [אא"כ נקבעו יחד על דבר שצריך לקבוע עליו כגון:] ואם מקדש על הפת מוציאו גם מברכת המוציא שבקידוש שהיא חובה משום קידוש ולא משום הנאתו". [שאז נחשבים כגוף א' לברכה אחת לכולם].

וכמו כן בדבר שכולן נהנין כאחד כמו אור (של הבדלה), כותב רבינו בסי' רצח סע' כ: שיש לו הגדר של קבעו עצמן לאכול והם נעשו כגוף אחד.

וע"כ סובר רבינו - שאי אפשר לדמות סתם ברכת המצות להדין של אור במוצאי שבת, מכיון שבאור של הבדלה כולן נהנין כאחת וע"כ נעשו כגוף אחד, ואין כאן המעלה של ריבוי ברכות. משא"כ בברכת המצות במקום שכל אחד עושה המצוה בפני עצמו, יש כאן המעלה של ריבוי ברכות הצריכות - שיותר ראוי שכל אחד יקיים מצות הברכה משיקיימנה על ידי שליח. ומשום זה אין לדמות הדין של כל אחד מתעטף בטליתו, להדין של ברכת הנהנין שמביא הגר"א, כיון שבברכת הנהנין הן נעשו כגוף אחד ואין כאן כל כך המעלה של ריבוי ברכות.

והנה רבינו כותב בסי' ריג סוף סע' ו: שאם אחד רוצה לקרות המגילה בפני עצמו, הרשות בידו (אם אין שם עשרה), ומ"מ טוב שיקרא אחד לכולם משום "ברוב עם הדרת מלך", אבל אין חיוב בדבר, שאין לחייב אדם שיקיים המצוה המוטלת עליו ע"י שליח כשיכול לקיימה בעצמו, וכן בקידוש והבדלה. המקור לזה הוא מהתשב"ץ סי' רכ - הובא במ"א סי' תרפט סק"י.

והנראה לומר הביאור לזה, שמהדין של אור הבדלה במוצאי שבת שנקטינן כב"ה שאחד יברך לכולם, למדין שבמקום שכל אחד מקיים המצוה ביחד ונהנה ביחד (וכמו בנר הבדלה) יש חיוב שאחד יברך לכולם. וסובר התשב"ץ שאי אפשר ללמוד מזה שיש חיוב לעשות המצוה ביחד משום "ברוב עם הדרת מלך", אם במקביל לזה יש ענין של "מצוה בו יותר מבשלוחו", וע"כ בקידוש והבדלה אין חיוב לצאת ע"י שליח.

אבל מ"מ מהמ"א שם משמע שהוא אינו סובר כהתשב"ץ, וע"כ כותב רבינו שיותר טוב שאחד יקרא עבור האחרים, דכיון שהם עושים המצוה ביחד, א"כ הם נחשבים כגוף אחד וכמו בברכת הנהנין, וא"כ אין כאן המעלה כ"כ של "מצוה בו יותר מבשלוחו". ועיין ב'אנציקלופדיה תלמודית' ערך "ברוב עם הדרת מלך", שכותב שבברכת המצות יותר טוב אם אחד יברך לכולם, וכן בברכת הנהנין יש יותר הידור כשאחד מברך לכולם - משום "ברוב עם הדרת מלך".

אבל מלשון רבינו (בסע' ו) מוכח שבברכת הנהנין יש חיוב שאחד יברך לכולם, (שרבינו כותב "ואף שאין בזה איסור ברכה שאינה צריכה כיון שכל אחד חייב בברכה זו . . מ"מ כיון שאין מעלה בריבוי הברכות צריך שיברך אחד לקיים ברב עם וכו'"). ודעת רבינו היא שאם אין מעלה בריבוי ברכות, א"כ יש חיוב של ברוב עם הדרת מלך, שבמקום טוב אל תקרא רע.

ולכאורה כן משמע מלשון המחבר סי' ריג סע' א: "על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו...". דהמחבר אינו כותב שאחד יכול לפטור את חבירו, אלא הוא כותב בסתם "אחד פוטר את חבירו", ומשמע שיש חיוב בדבר משום "ברוב עם הדרת מלך".

אבל כל זה בסתם ברכת הנהנין, אבל בברכת המצות - כיון שרבינו כותב שאין חיוב שאחד יקיים המצוה המוטלת עליו ע"י שליח כשיכול לקיימה בעצמו, על כן סובר רבינו שיש חילוק בזה בין ברכת המצות לברכת הנהנין.

המורם מכל זה שרבינו חולק עם הגר"א בברכת המצות שאדם עושה בנפרד מחבירו כגון בטלית וכדומה, דדעת רבינו היא שכל אחד יש לו הברירה לעשות הברכה לעצמו, שזה בניגוד לדעת הגר"א. וכן סובר רבינו שיש חילוק בין ברכות הנהנין לברכות המצוות, שבברכת הנהנין סובר רבינו שיש חיוב של "ברוב עם הדרת מלך", משא"כ בברכת המצות.