סעיף ט - 843
טעם כעיקר מן התורה
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד
בשוע"ר סי' תמב ס"ט: "הלכה למשה מסיני הוא בכל איסורין שבתורה שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר הרי כל הפרס של היתר נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו וכל האוכל כזית מפרס הזה אע"פ שבכזית הזה אין בו כזית שלם של איסור הרי הוא חייב כאלו אכל כזית שלם של איסור כיון שגוף ההיתר נעשה איסור".
ובקו"א שם ס"ק ח: "זהו שיטת רבינו חיים שנראה מדברי התוספות והרא"ש שהסכימו לזה".
והיינו שבמסכת חולין (צח, ב) יש מחלוקת בין רש"י וסיעתו שסוברים שטעם כעיקר מדרבנן, לבין תוס' וסייעתם שסוברים שטעם כעיקר מן התורה, ואנן קיי"ל כתוס' וסייעתו בטור ושו"ע יו"ד סי' צח ס"ב (שלכן "אם נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אפילו נודע שהיה רובו אסור").
אמנם גם למ"ד שטעם כעיקר מן התורה, יש בזה ג' שיטות הפוסקים:
א. ר"ת (בתוס' שם ד"ה רבא וברא"ש פ"ז סי' לא) סובר שע"י טעם כעיקר נתהפך ההיתר להיות איסור, ואף שאוכל רק כזית מהתערובת חייב. ונתבאר לעיל קו"א ס"ק ו, שכן פסקו גם הטור לקמן סי' תנג והש"ך יו"ד סי' שכד ס"ק יז.
ב. ראב"ד ורשב"א (בחידושיו שם סד"ה אמר רבא, ובתורת הבית בית ד שער א (עמ' 22), בשם הראב"ד, באיסור משהו פ"ב) שאין ההיתר נתהפך לאיסור ולכן פטור אבל אסור מן התורה (ואפילו האיסור הוא כזית בכדי אכילת פרס אינו חייב אא"כ אוכל כל הפרס). ובר"ן (פסחים פ"ג ד"ה הרי) מבואר הטעם בזה דהוי כחצי שיעור שאסור מן התורה. וכן פסק הפר"ח כאן ס"א ד"ה והראב"ד, ולקמן סי' תנג ס"ב.
ג. רבינו חיים (בתוס' ורא"ש שם ובטור יו"ד סי' צח) שאם הוא כזית בכדי אכילת פרס נתהפך ההיתר להיות איסור ואם הוא כזית ביותר מכדי אכילת פרס לא נתהפך (ואסור מן התורה כדין חצי זית). שהסכימו אליו גם התוס' ורא"ש שם (וכ"ה בטור יו"ד סי' צח).
זאת בא רבינו להוכיח כאן, ולעיל קו"א ס"ק ו, דאנן קיי"ל כרבינו חיים, ואין חוששים לא לדעת ר"ת וסייעתו ולא לדעת הראב"ד ורשב"א וסייעתם.
עיקר ההוכחה היא מסי' רח ס"ט, בקמח דגן שעירבו עם קמח קטניות, שאם הוא כזית בכדי אכילת פרס צריך לברך ברכת המזון ואם הוא כזית ביותר מכדי אכילת פרס אין מברך אלא מעין ג', כדעת רבינו חיים. וכן הוא בברכת הנהנין פ"ח ה"ג-ד.
ומוסיף רבינו ומוכיח בס"ק ו, שאין חוששים כלל לשיטת ר"ת, שהרי "לא חששו לסברת ר"ת, אף להחמיר בשל תורה אם אכל ושבע . . אינו מברך ברכת המזון אפילו אכל הרבה", אף שכשאכל הרבה ושבע חיים בברכת המזון מן התורה, והי' מקום להחמיר בשל תורה כר"ת וסיעתו, אלא ודאי שאין חוששים כלל לר"ת.
ובאמת אין הוכחה זו קיימת לפי שנתבאר לעיל סי' קסח ס"ח, שאף באכל ושבע דיו מן התורה בברכה אחת מעין ג', ולפי זה מבואר שם סי"ב, שלכן אין כאן ספק של תורה אפילו אכל ושבע. אמנם בסדר ברה"נ חזר בו רבינו וכתב בפ"ב ה"א, שבאכל כדי שביעה חייב בברכת המזון מן התורה, ולפי זה מבואר שם הי"ב שראוי להחמיר בספיקה כמו בספק של תורה. וכן פסק שם פ"ח ה"ד, שאפילו אכל הרבה מברך מעין ג'. הרי שאין חוששים כלל לדעת ר"ת.
לאידך גיסא מוכיח רבינו בקו"א ס"ק ח, ממה שמבואר שם שאם עירבו כזית בכדי אכילת פרס מברך ברכת המזון אף שאכל רק כזית מהתערובת (ואף שלא אכל ושבע), שמזה מוכח שאין חוששים כלל לדעת הראב"ד ורשב"א וסייעתו.
אמנם ראה סדר ברה"נ פ"ח ה"ג, שאחר שהביא את דעת רבינו הנ"ל הוסיף וכתב: "ויש אומרים שאינו מברך ברכת המזון עד שיאכל כל הפרס, ויש לחוש לדבריהם להקל בספק ברכות", הרי שבסדר ברה"נ (שהיא מהדורא בתרא) חשש גם לדעת הראב"ד ורשב"א, ומסיק שיש לחוש לדבריהם להקל בספק ברכות. וראה מה שהעיר בזה בהעו"ב תשנח ע' 24.
ולפ"ז כן הוא גם כאן בחמץ בפסח, וכן הוא לענין מצה דלקמן סי' תנג ס"ז, ולענין חלה - להחמיר כרשב"ץ, כמבואר בהמשך הקו"א כאן.