סעיף א - 843

ביעור כזית חמץ שנתערב בפחות מששים

הרב שלום דובער לוין

ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בשוע"ר סי' תמב ס"א: "כזית חמץ דגן גמור שנתערב במין מאכל אחר אם יש בתערובת הזה טעם חמץ חייב לבערו בערב פסח מן התורה ואם לא ביערו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא". ובס"ב: "ואם שכח ולא ביערו בערב פסח ונזכר בתוך הפסח חייב לבערו מן העולם לגמרי אע"פ שכבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ כמו שיתבאר בסי' תמ"ו", והיינו מה שמבואר שם ס"א, במוצא חתיכת חמץ בפסח שצריך לבער ולברך אע"פ שכבר ביטל כל חמצו קודם הפסח.

המקור להלכה זו, שחייבים לבער תערובת חמץ אף שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, מצויין על הגליון "אחרונים". והכוונה למ"ש ח"י ס"ק א: "הסכמת אחרונים כדעת הפוסקים אפילו דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס עובר בבל יראה". וכ"ה בפר"ח ס"א ד"ה מ"ש דתערובת: "לדעת פוסקים דטעם כעיקר דאורייתא כל שיש בו טעם חמץ אפשר דעובר עליו בבל יראה ובל ימצא". וכ"ה משמעות מ"א רס"י תנא (כמובא לקמן ס"ז וקו"א ריש ס"ק ו).

[ובאמת מבואר כן במ"א כאן ריש הסימן, בשם כ"מ פ"ד ה"ה. וכן צויין במ"מ וציונים כאן, שזהו מקור דברי רבינו. אמנם הכ"מ סובר כן גם כשאין טעם החמץ בתערובת אלא קיוהא, ובזה לא קיי"ל כוותיה (אלא כמ"ש הרמב"ם לפירוש המ"מ שם והפר"ח שם ד"ה ומאחר), וכדלעיל במנין המצות שלפני סי' תכט מצוה ו, שבזה אין איסור מן התורה אפילו באכילה אלא כשיש כזית בכדי אכילת פרס. ולכן לא צויין כאן המקור עה"ג אלא ל"אחרונים"].

אמנם לקמן סי' תמו קו"א ס"ק א: "ועיין ברא"ש ריש פ' אלו עוברין דמשמע שם דאלו לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס לא היה צריך לבערו, והיינו אם ביטלו וכמ"ש. ובטור סי' תמב משמע דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא אף אם לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס צריך לבערו, והיינו משום דהטור אזיל לשיטתיה דלא סבירא ליה כרבינו חיים אלא כרבינו תם דכל שיש בו טעם איסור נתהפך כולו להיות כגוף האיסור ועל כזית ממנו חייב כרת ועובר בבל יראה ובל ימצא, אבל אנן לא קיימא לן הכי כמו שכתבתי בסי' תמב ע"ש באורך", והיינו מ"ש שם בקו"א ס"ק ו וס"ק ח דקיי"ל כרבינו חיים שכל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס לא נתהפך כולו להיות איסור, ומטעם זה סובר הרא"ש שם דהוי כחצי זית שמבואר כאן שלא יברך. ולפום ריהטא הוא סותר עצמו שם ממ"ש כאן שחייב לבערו מן התורה ומברך עליו.

ובאמת ביאר כאן רבינו בסוף ס"א (מהו הטעם שחייב לבערו כאן מן התורה, אף שלא נתהפך כולו להיות איסור, והוי כחצי זית שאין מברכים עליו): "כיון שכל חלקיו הן מונחין בכלי אחד ומעורבין במין מאכל אחד הרי הן מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית ואינן בטלין בהתערובת כיון שנרגש בו החמץ", והיינו כמבואר לקמן סכ"ח, שכל שב' חצאי זיתים הם בכלי אחד הכלי מצרפן לכזית.

ומה שכתב בקו"א שם ממשמעות הרא"ש שאינם מצטרפין לכזית ולכן אין צריך לברך עליו, צ"ל דסבירא ליה התם, שמה שהכלי מצרפן הוא דוקא כשב' חצאי הזיתים הם בעינם בתוך הכלי, משא"כ כאן שהם מעורבים במאכל. וכאן בסי' תמב מבאר, שאעפי"כ, כיון שהם מעורבין במין מאכל אחד ונרגש בו החמץ הרי הם מצטרפים. וראה גם ח"י ס"ק א: "דלדעת הרבה פוסקים בכל תערובות חמץ אין עוברים בב"י וב"י". אבל עדיין צ"ע ליישב שלא יסתרו דבריו כאן למ"ש בקו"א בסי' תמו.

וכד דייקינן שפיר, הנה שם גופא יש לכאורה סתירה בזה מרישא לסיפא. דז"ל שם: "ואף להתוס' ורא"ש דסבירא להו דטעם כעיקר דאורייתא, אין לוקין עליו לשיטת רבינו חיים כהן, משום דהוה כחצי שיעור כיון שאין שם כזית בכדי אכילת פרס . . לפיכך אין לברך על ביעור טעמו ולא ממשו", הרי התחיל לומר שגם תערובת ממשו, כל זמן שאין שם כזית בכדי אכילת פרס הוי כחצי שיעור (וא"כ אין לברך עליו), ומסיים "לפיכך אין לברך על ביעור טעמו ולא ממשו" דוקא. וממשיך וכותב: "ועיין ברא"ש ריש פ' אלו עוברין דמשמע שם דאלו לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס לא היה צריך לבערו", כתחלת דבריו. ונראה דמסתפקא ליה שם בסברא זו, אם חצאי הכזית שבתוך התערובת מצטרפים זה עם זה; וכאן פסק בפשיטות שמצטרפים, ולכן חייב לברך על ביעורו.

וגם בטעמו ולא ממשו יש חילוק בין המבואר כאן בסי' תמב לבין המבואר שם בקו"א לסי' תמו. דלקמן ס"ז פוסק רבינו (לדיעה הא' שם) שאינו עובר מן התורה כיון שהטעם המובלע אינו נראה לך ולכן אין לברך על ביעורו, ואילו לקמן בקו"א שבסי' תמו כותב שאין לברך על ביעורו כיון שיש לו דין פחות מכזית (ובזה כבר העירו בהערות ובאורים ירות"ו ח"י ע' מב).