סעיף ו - 912

רבית במלאכה - בירור דעת רבינו בשלחנו

הרב משה אהרן צבי ווייס

שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

שניים העובדים במפעל וכיו"ב באותה עבודה ושכר שניהם שוה, האם אחד מותר לומר לחבירו 'עבוד במקומי היום ואני אעבוד במקומך פעם אחרת'.

וכן מצוי שמלמדים בתלמוד תורה[1] או מורות בבתי ספר מחליפים ביניהם ימי עבודה, והיינו שאחד אומר לחבירו עבוד במקומי היום ואני אעבוד במקומך פעם אחרת ולפעמים האחד בכתה גבוהה יותר, וגם שכרו גבוה יותר משום כך או ששכרם שוה, וכתה של אחד מהם גדולה יותר או ילדים קשים יותר, מה הדין האם מותר להחליף אחד את השני. ונחזי אנן.

משנה ב"מ עה, א אומר אדם לחבירו נכש (פי'[2] תולש העשבים הרעים מתוך הטובים.) עמי ואנכש עמך, עדור (חפור - רש"י) עמי ואעדור עמך ולא יאמר נכש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך.

כל ימי גריד אחד כל ימי רביעה אחת, לא יאמר לו חרוש עמי בגריד (לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין - רש"י). ואני אחרוש עמך ברביעה. ע"כ.

ובפרש"י שם ד"ה 'כל ימי' גריד הם ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד יהא ארוך מחבירו או קשה מחבירו אלא מותר לומר לו עדור עמי היום הזה של גריד ואעדור עמך ביום פלוני של גריד. ע"כ.

משמע מפרש"י דהא דאסור להחליף מלאכות עם חבירו הוא בשתי תנאים א. שהם מלאכות שונות (נכש ועידור) ב. שמפרש לו שבשביל יום אחד קצר או קל יחזיר לו יום אחר ארוך או קשה.

אבל אם הם א. אותה מלאכה (נכש ונכש או עידור ועידור), ב. אם אומר לו שיחזיר לו יום פלוני של אותו עבודה מבלי לפרש שזה יהי' יום ארוך מותר[3].

ומהא דכ' רש"י יום אחד ארוך מחבירו או קשה מחבירו משמע דהחילוק הוא בקושי העבודה ולא בשכר העבודה. וכן נראה מהטור (סי' קס ס"ט) וז"ל: "ולא יאמר לו עדור עמי ואנכש עמך שפעמים שהאחרת שעושה לו חבירו כבדה יותר מאותה שעשה לו ובשכר שממתין לו מלפרעו שכר עבדותו עושה עמו מלאכה הכבדה יותר מזאת שעשה לו", ע"כ.

ולפי"ז קושי העבודה, אע"פ שבערך כספי אינו שווה יותר נידון כרבית.

ועפי"ז מדויק מאד מה דהתחיל הטור[4] הל' זו בזה הלשון "ואפי' במלאכה יש בה משום רבית". ע"כ.

דמבואר מזה שהתוספת היא במלאכה ולא בערך הממוני. וזה שמחדש לנו התנא במשנתינו שאע"פ שאין כל הימים שווים בכ"ז מותר, ועוד י"ל שמחדש לנו שאע"פ שאין כל בנ"א שוים ופעמים שמלאכה אחת שוה כפלים משל חבירו ומחזי כאגר נטר לי'. בכ"ז מותר[5].

לעומת זה, יש מהראשונים שחולקים על רש"י ומבואר מדבריהם שהאיסור במשנה הוא משום חשש שיתייקר שכר העבודה וכמו שאסרו הלואת פירות שמא יתייקרו הפירות, דכתוב בס' התרומות (שער מו ח"ה אות ז) וכן אסור ללוות סאה שעורים בסאה דוחן אע"פ שהן בשער אחד ואע"פ שיש לו דוחן וכן פסק הראב"ד ז"ל, וראייתו ממתניתין דקתני לא יאמר אדם לחבירו נכש עמי ואעדור עמך שכרי נכוש ועידור כמי שיש לו הן והם עכשיו בשער אחד ואפ"ה אסור כיון שהם שתי מלאכות ופעמים שאינן שוות ואסור. ע"כ.

וכן הוא במאירי שכ' וז"ל: "ואין לך ספק מעתה שאם אמר לו עשה עמי מלאכה היום בשוה דינר ואני עמך למחר בשוה שתים שהוא אסור".

מכל הני ראשונים משמע שהאיסור הוא מצד שיש הפרש בשכר העבודה ולא בקושי העבודה[6], ודלא כפרש"י והטור דלעיל שהתוספת היא במלאכה ולא בערך הממוני.

והנה בעיקר הדין דנכש עמי ואנכש עמך יש לחקור במהות ההתחייבות ההדדית, האם זה נדון כהלואה והיינו כמו שהלואת פירות מחייבת פירות כך הלואת פעולה מחייבת פעולה או דילמא אין דין הלואה בפעולה וא"א להתחייב תשלום פעולה לפעולה ופעולה מחייבת דמים כפי שקצצו והחיוב לגמול לחבירו פעולה נגדית מתחלפת לדמים.

והנפ"מ תהי' במי שעושה פעולה לחבירו ע"מ שיחזיר לו פעולה יקרה יותר האם זה רבית בהלואה ואסור מהתורה עם כל החומר בזה, או רבית על המתנת דמי השכירות שאסור רק מדרבנן[7].

וי"ל דבזה נחלקו הראשונים הנ"ל דלדעת רש"י והטור שהאיסור הוא מצד קושי העבודה י"ל דס"ל שאין זה רבית בהלוואה, והפעולה המחייבת הוא כמו דמי שכירות שמחייבת להשני עבור הפעולה ולא שמו דמים עליהם ואינו חיוב ממוני, משא"כ להראב"ד וס' התרומות שהאיסור כאן בנכש עמי הוא מצד שכר העבודה ויש לזה ערך כספי שפיר י"ל דהוי רבית בהלואה ששמו על דמים והוי רבית מה"ת (וכמו שאסרו הלואת פירות שמא יתייקרו הפירות).

והנה בשו"ע סי' קס ס"ט פסק המחבר: "לא יעשה מלאכה לחבירו על מנת שחבירו יעשה עמו אח"כ מלאכה שהיא יותר כבידה, ואפי' לעשות עמו אותה מלאכה עצמה אסור אם הוא בזמן שהיא יותר כבידה כגון שזה מנכש עמו בגריד וזה מנכש עמו ברביעה", ע"כ.

ויש לדייק בכללות דין זה (המשנה, הטור והשו"ע) דלכאו' מאי נפק"מ מה שאומר לו הרי רבית אסורה אפי' אם אינו אומר לו ואינו מתנה עמו שיתוסף מעות. וכי נאמר דמי שמלוה מחבירו מאה ולבסוף משלם לו מאה ועשרים אינו עובר על איסורי רבית?

ומוכרחים לומר (וזה מתאים יותר לשיטת רש"י והטור דלעיל) דהדין כאן אינו מצד רבית בהלואה ואינו חיוב דמים כפי שקצצו אלא הוא רבית דרבנן כעין רבית מאוחרת וברבית מאוחרת עיקר האיסור הוא אם מתנה עמו בשעת ההלואה שאז אי"ז רבית מאוחרת אלא רבית קצוצה מתחלה אבל אם אינו מתנה עמו ורק מוסיף לו משהו (מתנה וכיו"ב) אח"כ דהיינו אחרי הפרעון הרי"ז אסור רק מדרבנן. מצד רבית מאוחרת ולאידך מכיון דהוי רק איסור דרבנן יש בזה גם קולות לעומת רבית קצוצה.

וזה החידוש של דין זה - דאף שמחייב א"ע לעשות פעולה דומה לחבירו אין זה רבית מכיון שאינו מוסיף שום דבר בהגמול.

ויומתק בזה מה שכתבו הפוסקים[8] דאפי' אם יש הפרש קטן בין העבודות כל שאין הפרש גדול ביניהם מותר דאזולי הוא דקא מוזיל גבי'.

דאי נימא דהוי רבית מן התורה אסור להוסיף אפי' משהו וכמ"ש רבינו בס"א ואפי' אין בה שוה פרוטה וא"כ בנדו"ד יהי' אסור אפי' הפרש קטן.

אלא מוכרחין לומר דמיירי כאן ברבית דרבנן כבדרך מכר, ובדרך מכר מותר להוסיף לו מעט (ראה חוו"ד סי' קסג סק"ו) דאזולי הוא דקא מוזיל גבי' ורק כשאומר לו על מנת הרי פירש שמשום רבית נותן לו ולא משום שמוזיל גבי'.

ביאור דברי אדה"ז בזה

ומעכשיו נבוא לבאר דברי כ"ק אדה"ז בדין זה, ולתרץ קושיית האחרונים עליו.

דזלה"ק בס"ו: "יש רבית במלאכה כגון לומר לחבירו עשה עמי מלאכה קלה ואני אעשה עמך מלאכה כבדה מזו או עשה עמי יום קצר ואני אעשה עמך יום ארוך ממנו". עכלה"ק.

ולכאו' קשה לרבינו ממה שהבאנו לעיל מפרש"י דלא חיישינן אם יום א' גדול מחבירו, וכן פי' הרע"ב.

ובמ"מ וציונים להל' רבית שם נדחק ליישב דמשמע דוקא כששני הימים הם בימי הגריד או בימי הרביעה שאין חילוק גדול בין יום א' לחבירו - בזה לא קפדי אינשי משא"כ מיום קצר ליום ארוך קפדי אינשי ע"כ וע"ש עוד.

וא"כ עיקר חסר מן הספר דהו"ל לרבינו לפרש ולא לסתום דהני מילי כשאחד בימי הגריד והשני בימי הרביעה אבל כששניהם בימי הגריד וכו' לית לן בה ורבינו קיצר במקום שאמרו להאריך.

אלא מוכרחים לומר דהאיסור העיקרי כאן הוא במה שאומר עשה עמי יום קצר ואני אעשה עמך יום ארוך. דבזה מתנה מפורש שיתן לו יותר ממה שקיבל אבל אם לא התנה כן אלא אמר לו (וכמו שפרש"י שם) "עדור עמי היום הזה של גריד ואעדור עמך ביום פלוני של גריד" - מותר.

דהיינו שהכוונה הוא שהלוה והמלוה לא דקדקו באורך הימים שכל א' יעשה עם חבירו וזה קולא בדין זה להתיר שיחזיר לו יום יותר ארוך ובלבד שלא ידקדקו בדבר.

ויותר מזה מצאנו שיטת המרדכי שמוסיף על רש"י והתיר אפי' לפרש חרוש עמי ביום קצר ואני עמך ביום ארוך, חזינן דשיטת המרדכי להתיר אפי' במפרש לו שיעשה יום ארוך יותר, ודברי רבינו מיוסדים על דברי רש"י שמתיר רק באינו מפרש.

דאי נימא דהאיסור כאן הוא רבית בהלואה דברי המרדכי מרפסין איגרא דמתיר אפי' לפרש מתחלה שישלם לו יותר (יום ארוך) אלא מחוורתא כדאמרינן דהדיון כאן הוא ברבית דברים ורבית מאוחרת שאיסורם רק מדרבנן ומותר בדבר קטן ובאינו מפרש[9].

וה"ז דומה לרבית במקח וממכר דלא קפדי אדבר מועט דאזיל הוא דקא מוזיל גבי'.

ויש להביא עוד ראי' לדברינו, דהדין דנכש עמי ואנכש עמך מובא בסדר המשניות בין המשנה של הלואת סאה בסאה ובין הדין של רבית מוקדמת ומאוחרת ורבית דדברים, וי"ל[10] דהראב"ד למד דין נכש עמי כהמשך לדין הלואת סאה בסאה ואילו רש"י והטור למדו שהדין של נכש עמי הוא פרט אחד מהדברים שאסרו חז"ל אע"פ שאינם תוספת ממון וכמו שאסרו רבית דברים כמו"כ אסרו רבית במלאכה אע"פ שאין בה תוספת ממון.

וכן הוא בסדר ההלכות שבשו"ע רבינו דדין זה דרבית במלאכה אינו בהדינים של סאה בסאה וכדו' אלא הוא חלק מדיני רבית דברים ורבית מאוחרת.

וכן יש לדייק ממה שכ' רבינו תיכף אחרי זה וזלה"ק: "וכן אסור לומר הלוני מנה על חדש וכו' ומתיר אם עושה כן מעצמו אך אם מלווה לו בחזרה מעצמוומכווין להלוות לו בשביל שהלוהו הרי זה אסור מד"ס משום רבית מאוחרת[11]" (חזינן דדין זה מיכלל כליל בדיני רבית מאוחרת).

והנה בס' דברי סופרים סי' קס, בעמק דבר אות קמד מביא דברי אדה"ז בזה ורוצה לומר דדעת רבינו ז"ל שכותב כנ"ל שאוסר רק כשאומר בפירוש עשה עמי יום קצר וכו' ואני אעשה - מוסיף וז"ל: "אבל פשוט דה"ה אם לא פירש כן להדיא אלא אמר נכש עמי היום ואנכש עמך ביום פלוני ואותו היום הוא ארוך יותר דהוי כאילו פירש". ע"כ.

ולפי דרכינו מובן שא"א לומר כן בדעת רבינו דכל עיקר האיסור כאן הוא לא המלאכה עצמה דהיינו מה שיום א' ארוך מחבירו דזה לא איכפת לן (משום דבעונה אחת גריד או רביעה אין חילוק גדול בין כך) אלא עיקר הקפידא והאיסור לדעת רבינו הוא במה שמפרש ואומר לו אני אעשה בשבילך יום ארוך אשר לכן א"א לומר (כמו שרצה הדברי סופרים) בדעת רבינו דסתמא הוי כאילו פירש דהרי מקור דברי רבינו הוא מפרש"י דלעיל דעיקר החסרון הוא כשפירש. ופשוט.

והנה בס' נתיבות שלום על הל' רבית (סי' קס ס"ט) רוצה ללמוד דמשנתינו איירי דוקא באופן ששכר העבודה שוה בב' הימים ואע"פ שיש הפרש ממון לא גזרו חכמים לאסור משום ההפרש בקושי אבל לא יאמר לו נכש עמי בגריד ואנכש עמך ברביעה דבזה יש הפרש בשיווי המחיר של יום עבודה.

והקשה על דברי רבינו דצ"ע שכתב להדיא דיש רבית במלאכה ומסיים וז"ל: "ואולי הגר"ז איירי באופן שיש הפרש במחיר בין הימים ולא באופן הדומה למתניתין שב' הימים הם ימי גריד ומחירם שוה".

ולפי מה שבארנו כ"ז אינו, דטעם האיסור לרבינו אינו מצד הפרש מחיר אלא אפי' אם יש חילוק במחיר כגון שיום א' ארוך מחבירו כל שלא פירש כן להדיא מותר דהוי כמו רבית מאוחרת. וכנ"ל בארוכה.

תוונא דדינא דשנים העובדים במפעל וכיו"ב, או שני מלמדים בתלמוד תורה מותרים להחליף עבודות, אף שיש שינוי קטן ביניהם כגון שבכתה אחת יש כמה ילדים יותר מהשני וכדו' שהשינוי אינו משמעותי ביותר (דומיא דמכר דאין מקפידים בדבר קטן דאוזולי הוא דקא מוזיל גבי') בתנאי שאינו מפרש שיעשה כן דהיינו שיקח ע"ע עבודה יותר גדולה וקשה, רק עושה זה בסתמא, ואפי' מתכוון בשביל שעשה מלאכה שלו[12].