סעיף ז - יא - 835 [גליון]

פת הבאה בכיסנין [גליון]

הרב מנחם מענדל הכהן

חבר 'כולל מנחם' מלבורן, אוסטרליא

בגליון תתלא (עמ' 72) כותב הרא"י סילבערבערג, בענין מחלוקת הראשונים[1] בפי' פת הבאה בכיסנין שמברכין עליה בורא מיני מזונות[2], שאחרי החיפוש לא מצא ביאור בשורש מחלוקתם. ומדברי אדמה"ז רוצה להוכיח, ששורש המחלוקת היא, אם פת הבאה בכיסנין, היא רק אם הפת ממולאת בפירות ונעשתה לעידון ולתענוג (-שיטת הרשב"א). או שגם כשנעשתה למזון נקראת פת הבאה בכיסנין, כיון שגם באופן זה אין קובעין סעודה עליה (- שיטת הרמב"ם).

ועפ"ז מסיק, שפשוט הוא, שהדיעה דס"ל שגם כשנעשה למזון נקרא פת הבאה בכיסנין, מודה, שאם הפת ממולאת ונעשית לעידון, בטח דהווה פת הבאה בכיסנין.

וממשיך: דמזה יוצא "שלא כדברי המ"ב סי' קסח בב"ה ד"ה "טעונים ברכה לפניהם". שכותב, שלפי הגר"ז אין לברך על הפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה, אא"כ היא כיסנין לכו"ע, דהיינו שממולאת ונילושה בדבש וכה"ג וגם היא דקה ויבשה. אבל לפי דברינו, דעת רבינו היא, דאם היא ממולאת ונעשית לעידון ולתענוג נקראת פת הבאה בכיסנין, ואין צריך שתהי' העיסה נילושה במי פירות".

ומכאן דן במש"כ הגר"מ פיינשטיין, "שאותן דגים שקוראים פלאונדע"ר או בשר שקורין קאטליט"ס מברכים שהכל, דודאי הדג והבשר עיקר, וציפויין אפילו ממיני דגן אפילו נותן טעם אינו אלא להטעים אכילתן ולהקל הכנתן". ומסיק, שמדברי רבינו מוכח, שבדג ובבשר הנ"ל צריך לברך במ"מ, דלפי דעת רבינו הגדר של פת הבאה בכיסנין הוא, שנעשתה לעידון ולתענוג כיון שהיא ממולאת בפירות, והעיסה שבה אינה באה כי אם להטעים הפירות, ומ"מ אמרינן שהפירות בטלים לעיסה ומברכין במ"מ.

ומביא ראי' שכן היא דעת אדמה"ז, מסדבה"נ פ"ג ה"ב, "מין דגן הואיל ונקרא מזון, הוא חשוב עיקר לעולם, שאפילו רוב התבשיל דבש . . אפילו עיקרו מחמת דבש . . והדגן אינו אלא להטעימו ולהכשיר הוא נעשה עיקר ומברך עליו במ"מ". וא"כ, בוודאי לפי דעת רבינו צריך לברך במ"מ על פלאונדע"ר וקאטלעט"ס, ודלא כהגר"מ פיינשטיין.

ולכאורה דברים הנ"ל צריכים ביאור נוסף, ומכמה טעמים:

א. מה שמסיק לדעת הרמב"ם, דכיון דס"ל שגם כשנעשתה למזון נקראת פת הבאה בכיסנין, א"כ פשוט הוא שהרמב"ם יסכים דכשנעשתה לעידון ולתענוג הוי פת הבאה בכיסנין. ומשמע מדבריו, דהפת שבה מדבר הרשב"א והרמב"ם היא אותו סוג מאכל, רק שההבדל הוא אם נעשית רק לעידון ותענוג או גם למזון.

אך לכאורה מבואר בפשטות, שהם מדברים בשני סוגי מאכלים שונים, הרשב"א מדבר גם בעיסה רגילה רק שעושין אותה כעין כיס. והרמב"ם מדבר בעיסה שאינה רגילה דעירבו בה שאר משקין. ולשיטת אדמה"ז בשולחנו וב'לוח ברכת הנהנין' (נדפס בשו"ע - הוצאה החדשה), ב' דיעות אלו אינן מסכימות א' להשני'.

דבסי' קסח סעי' יב כותב אדמה"ז, "ולענין הלכה יש להקל בד"ס כדברי כולם . . וכל בעל נפש הרוצה להחמיר על עצמו, לא יאכל פחות משיעור קביעות סעודה (אלא פת שנילושה במשקין או במי פירות והיא ממולאת בפירות וכיוצ"ב) כי אם בתוך הסעודה".

וכך מפורש ב'לוח ברכת הנהנין' פ"ח ה"ה, "והלכה כדברי שניהם להקל וכל בעל נפש הרוצה להחמיר על עצמו לא יאכל פחות משיעור קביעות סעודה, אלא פת שנילושה במשקין או במי פירות והיא ממולאת ג"כ בפירות וכיוצ"ב".

ובשו"ע שם הי"ד (וכן הוא בהלוח שם ה"י) "וכל מיני לחמים הללו שאין דרך . . לקבוע סעודה עליהם אם בא לאוכלם בתוך הסעודה לקנוח . . אלא שהפת הבא בכיסנין לפי שנחלקו בה, וי"א שלחם גמור הוא מה שיש אומרים שהוא פת הבאה בכיסנין, לפיכך אין לברך בתוך הסעודה אלא על מה שלדברי הכל נקרא פת הבאה בכיסנין".

הרי מוכח דאין ב' דיעות אלו מסכימות, ואדמה"ז בשולחנו ובהלוח כתב כמ"ש המ"ב משמו[3].

ב. איך אפשר לומר שלדעת הרשב"א (ולשיטת הכותב, הרמב"ם יסכים להנ"ל) צריך לברך במ"מ על פלאונדע"ר וקאטליט"ס, מדין עיסה ממולאת פירות שנעשתה לעידון ולתענוג, בשעה שמפורש בשו"ע שם סעי' י' "דכל זה (שמברכין במ"מ) כשהמילוי הוא מפירות וכיוצא בהם שאין דרך לקבוע סעודה עליהם . . אבל אם המילוי הוא. . בשר ודגים . . אין מילוי זה מוציא אותם מתורת לחם גמור שהכל קובעים עליו". ומפורש עוד יותר בהלוח פ"ח ה"ג "אין מילוי זה מוציא את הפת מתורת לחם גמור ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז" (בכזית). וכן הוא בסדבה"נ פ"ב ה"ח. וא"כ לשיטתו היו צריכים לברך על פלאונדע"ר וקאטליט"ס המוציא![4]

ומה שהוכיח מסדבה"נ פ"ג ה"ב, הרי מפורש שם דמדבר אודות תבשיל של דגן דברכתו מעיקרא הוי בורא מיני מזונות. ולא אודות פירורי פת שנאפו כבר, שברכתם הוא המוציא אפי' הם פירור דק כקמח שאין נראה בו תואר לחם לעין (סדבה"נ פ"ב הי"ד), דאז אי הוי הדגן עיקר ברכת מאכל זה, היא המוציא[5].

ולכאורה כל המחלוקת היא מפני דאין מברכים המוציא ובה"מ על פת הבאה בכיסנין, ולכאורה סברת מחלוקתם מבוארת בדברי אדמה"ז בסדבה"נ פ"ב ס"ז:

"פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים שהיא עיסה שנילושה בחלב או בחמאה או בדבש או בשמן ויין או בשאר מי פירות או במי ביצים ושומן, לפי שאינה עשויה לקביעות סעודה כי רוב בנ"א כוססין ממנה מעט, ואין קובעין סעודה אלא על פת שנילושה במים לבדה . . ויש חולקים ע"ז, ואומרים שמברכים המוציא ובהמ"ז על פת זו, כי אינו דומה ללחמניות וטרוקנין שאין רוב בנ"א קובעין סעודה עליהן מחמת שינוי בלילתן לגריעותא, שבלילה רכה אינה סועדת הלב כ"כ כלחם גמור, אלא פת הבאה בכיסנין היא פת גמורה העשויה כמין כיס, וממלאין אותה קודם אפייתה במיני מתיקה כמו דבש וצוקר או שקדים ואגוזים וכיוצ"ב משאר מיני פירות או תבלין, והמילוי הוא העיקר, כי עיקר עשייתה אינה למזון ולהשביע אלא לעדון ותענוג, ומזון העיסה הוא טפל והיה ראוי לברך על המילוי ולפטור העיסה, אלא לפי שהעיסה היא מחמשת המינים שהם הנקראים מזון, אינה נעשית טפילה אל המלוי כשמתכוין לאכילתה ג"כ כמו שיתבאר (בפ"ג), ולכן די לברך עלי' במ"מ ועל המחיה אבל לא המוציא ובהמ"ז, עד שיאכל שיעור קביעות סעודה (שאז העיסה היא העיקר שסועדת הלב)". עכ"ל הק' לעניננו.

מבואר מדבריו, דשיטה הא' (שהיא דעת הרמב"ם) לומדת, דהא דאין מברכין המוציא ובהמ"ז על פת הבאה בכיסנין, הוא מדין לחמניות[6] - דהיינו פת שבלילתה (רכה ו)אינה כפת רגילה, דלכן אינה עשוי' לקביעות סעודה ואין אוכלין ממנה הרבה. שלכן לא תיקנו חכמים לברך עליו המוציא בכזית[7], והשאירו דינה אדין תורה לברך רק כשאוכל כדי שביעה (או כשיעור שרוב בנ"א קובעין סעודה עליהם). וה"ה פת הבאה בכיסנין, היא פת שנשתנה בלילתה - דהיינו שעירבו בה שאר משקין, וכתוצאה מזה, אין קובעין סעודה עליה (דאין אוכלים ממנה הרבה). ולמד (הרמב"ם) דכיסנין הוא מלשון כוססין, שכוססין ממנה מעט, דזהו הטעם דאין מברכין עליה במ"מ, מאותו דין של לחמניות.

משא"כ שיטה הב' (שיטת הר"ח והרשב"א) ס"ל [דהא דלא תיקנו המוציא ובהמ"ז בלחמניות, הוא מחמת שינוי בלילתן לגריעותא שבלילה רכה אינה סועדת הלב (כ"כ כלחם גמור). ולכן על פת שהיא בלילה רגילה רק שנילושה בשאר משקין, לא נשתנה בלילתה לגריעותא ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז. אלא פירשו], דפת הבאה בכיסנין היא מלשון כיס. והא דאינה עשויה לקביעות סעודה ומברכין עליה במ"מ, זה אינו מדין של לחמניות[8], אלא הוא דין בתקנת חכמים לברך המוציא, ומדין עיקר וטפל (המבואר שם פ"ג). היינו, דאף שהיא עיסת פת רגילה, אין קובעין סעודה עליה, כיון שעושין אותה כעין כיס, וממלאין אותה בדברים הנעשים לעידון ולתענוג, ולכן מאכל זה (היינו העיסה עם המילוי) אא"פ לברך עליו המוציא ובהמ"ז בכזית. שהרי כל הטעם שהוציאו הפת מכלל פירות הארץ לברך עלי' המוציא, הוא מפני חשיבות הלחם שסועד הלב (שוע"ר סי' קסז ס"א), ומאכל זה (היינו העיסה עם המילוי) הרי אינו סועד הלב, כיון דעיקר אכילת מאכל זה הוא לעידון ולתענוג[9].

ומוסיף, דאעפ"כ אין לברך על מאכל זה ברכת המילוי, דכיון שהדגן הוא העיקר בתערובת שני מינין גם כשהוא המועט, לכן מברכין עלי' במ"מ כדינה של עיקר וטפל, דאין הדגן נעשה טפל הואיל ונקרא מזון (סדבה"נ פ"ג ה"א).

[ובגדר תקנת חכמים לברך המוציא, מוסיף אדמה"ז (פ"ב ה"ח), דבמה דברים אמורים שא"א לברך עלי' המוציא, כשהמילוי הוא ממיני מתיקה הנאכלין לעידון ולתענוג, אבל אם המילוי הוא מדברים הנאכלים למזון ולהשביע (כגון בשר דגים ירקות), אין המילוי מוציא הפת מתורת לחם גמור, ומברכין עלי' המוציא ובה"מ בכזית, אף אם עיקר כוונתו באכילת פת זו, היא בשביל המילוי שבתוכה והפת טפילה בכוונתו. וכמו הסועד לחם גמור ועיקר כוונתו על הלפתן . . שמברך המוציא ובהמ"ז בכזית].

היינו דמחלוקת הראשונים (אינה למה אין מברכין שהכל על פת זו, אלא) היא, מפני מה אין מברכין עליה המוציא. ותלוי מהו גדרה של פת הבאה בכיסנין, ולמה אין קובעין סעודה על פת זו; דלדיעה הא' הוא מפני שנשתנה עיסת הפת ולכן דינה כדין לחמניות. ולדיעה הב', העיסה היא עיסת פת רגילה, רק שאין קובעין סעודה על פת זו מפני שנעשית טפילה למאכל שהיא לעידון ולתענוג, והוא דין בתקנת חכמים בברכת המוציא ומדין עיקר וטפל.

ומצד דינה של פת הבאה בכיסנין לבד, אפ"ל שדיעה הא' ס"ל דדוקא כשנשתנה בלילת העיסה מברכין עלי' במ"מ, אבל כשהעיסה היא עיסת פת רגילה, רק שמילואה בפירות, אפשר דברכתה היא המוציא. וכנ"ל בפסקי השו"ע והלוח שלכן בעל נפש יחמיר כב' הדיעות, כנ"ל.

ובענין זה, מחדש ב'סדר ברכת הנהנין' שהרמב"ם יסכים לר"ח ולהרשב"א שבפת הנ"ל אין מברכים המוציא.

דבפ"ב ה"ט כתב, דמדינא יש לסמוך על הסברא הראשונה (בעיסה שנילושה בשאר משקין), אך בעל נפש יחמיר על עצמו שלא לאכול בלא נט"י והמוציא על לחם אחר תחילה[10]. היינו דמסתפק רק בדיעה הא'. ומפורש עוד יותר בס"י, "כל מיני לחמים אלו . . אם באו על השלחן בתוך הסעודה . . לעידון ולתענוג בלבד או לקינוח להקל מכובד המאכל . . צריך לברך עליהם במ"מ . . חוץ מפת שנילושה בחלב וכיוצ"ב, שאין לברך עליהם במ"מ בתוך בסעודה בכל ענין, מאחר שיש אומרים שברכתם המוציא כלחם גמור ונפטרת כבר בברכת המוציא וספק ברכות להקל". הרי מבואר דבפת העשויה כמין כיס עם מילוי פירות או בנילושה בדבש הנ"ל, אין מחלוקת, דלכן מברכים עליה כשבא לקינוח וכדו'.

ולפי הנ"ל כל הדיון אודות פלאונדע"ר וקאטליט"ס, אין הוא שייך כלל להמחלוקת דפת הבאה בכיסנין, דכיון דהמילוי הוא מדברים הנאכלים למזון ולהשביע, א"כ לכל הדיעות אינם פת הבאה בכיסנין כנ"ל (ומצד מחלוקת הנ"ל לבד ברכתם היא המוציא). אלא שייך הוא לדיני עיקר וטפל המבואר בסדבה"נבפרק ג'.

ושם בסעיף ח[11] "כל דבר שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, אפילו אינן מאכלים מעורבים זה עם זה כלל, אלא שאוכל שניהם יחד, ועיקר האכילה הוא מין א' והשני אינו בא אלא מחמת הראשון, שאם לא היה אוכל הראשון לא היה אוכל השני עתה, הרי השני נפטר בברכת הראשון ואפילו הוא לחם שהוא חשוב מכל המינים"

ובודאי שאלו שאוכלים פלאונדע"ר וקאטליט"ס, לא היו אוכלים פירורין אלו אם לא היו אוכלין העיקר (דהרי כל הדיון הוא רק במקום שאין אוכל פת), וא"כ יוצא לכאורה - ובפשטות - דברכתם היא שהכל[12].