סעיף ז - יא - 835 [גליון]

פת הבאה בכיסנין [גליון]

הרב ישראל יוסף הכהן הענדל

שליח כ"ק אדמו"ר לאה"ק ורב קהילת חב"ד - מגדל העמק

בגליונות האחרונים שקו"ט בנוגע לברכת במ"מ, ויש להעיר בזה כמה ענינים:

א) בנוגע לשניצל דג או בשר אם מברכין במ"מ או שהכל, יפה כתב הרמא"צ וייס שי' (גליון תתלג עמ' 60), שאין לזה כל קשר לדין של פת הבאה בכיסנין, כי אינו עיסה כלל וכלל ואין לו דין של פת אלא מצד דין עיקר וטפל.

והאריך בטוב טעם להוכיח שלדעת כ"ק אדה"ז מברכין ע"ז שהכל, בלי קשר אם הציפוי דק או עב.

רציתי רק להוסיף ע"פ מ"ש אדה"ז בסדר ב"ה פ"ג סעיף ג', "בד"א שהדגן מועט נחשב עיקר, כשנותנין אותו ליתן טעם בתערובות, אבל אם אין נותנים אותו אלא כדי לצבוע את התבשיל או כדי לדבקו ולהקפותו, הרי הוא טפל לתבשיל".

שזה שנותנים בשניצל את הקמח מצה או פירורי לחם, אין הכוונה כדי לשפר את טעם הבשר או הדג ע"י הדגן, אלא הכוונה היא, שהטיגון יהי' יותר מוצלח, דהיינו שהבשר או הדג לא יתייבשו ויתקשו ע"י הטיגון. אלא יהיו רכים ופריכים, וכן שיהי' להם צבע טוב ע"י הטיגון. ולכן, ברור שהם טפלים לתבשיל.

וכן ב'קאטליט"ס' (הנקראים באה"ק 'קציצות'), הכוונה בנתינת קמח מצה או פירורי לחם היא, כדי לדבקו ולהקשותו. כדי שיוכל לטגנו, וא"כ ברור שהוא טפל לתבשיל. וכן האוכלו מתכוין לאכול בשר או דג.

ולכן, אפי' אם טעם הדגן מורגש בתבשיל ה"ה בטל אליו, וברכתו שהכל. וזה פשוט.

ב) בנוגע לפת הבאה בכיסנין, ראיתי שכתב הרא"י הכהן סילבערבערג שי' בגליון תתלא (עמ' 72 ואילך), שהמחלוקת בין הרמב"ם והרשב"א, היא, האם גם לחם שעשוי עם מי פירות למזון ולהשביע מברכין עליו המוציא או במ"מ. ומדייק זה ממ"ש אדה"ז רק לגבי מילוי ממיני מתיקה שזה לעידון ולתענוג, ולא לגבי מי פירות.

ולפענ"ד אין זה המחלוקת כלל וכלל. אלא שחלוקים בפי' פת הבאה בכיסנין: דהרמב"ם מפרש, שזה עיסה שנילושה במי פירות, והיות ואין דרך רוב בני אדם לקבוע סעודה אלא בעיסה שנילושה במים, לכן ברכתה במ"מ.

והרשב"א סובר, שמדובר בעיסה שנילושה במים כלחם גמור, אבל היות ויש בה מילוי מיני מתיקה או פירות שנאכלין רק לעידון ולתענוג, המילוי מוציאה מדין לחם גמור ולכן ברכתה במ"מ - כיון שבמצב כזה אין דרך רוב בנ"א לקבוע עלי' סעודה.

וא"כ, זה שאדה"ז מדגיש ל"עידון ולתענוג", כוונתו, שרק מצד זה העיסה יצאה מדין לחם גמור. משא"כ לדעת הרמב"ם עצם הענין שאין דרך רוב בנ"א לקבוע ע"ז סעודה מספיק שיהי' ברכתו במ"מ. הצד השוה שבהם, שהטעם שאין דרך רוב בנ"א לקבוע סעודה ע"ז הוא מכיון שאין עשייתו למזון ולהשביע, (שלמזון ולהשביע נק' קביעת סעודה).

ובנוגע למעשה פוסק אדה"ז, שבנילושה במי פירות ברכתו במ"מ, ולכן "לחמניות" או "בייגל" או "לחם" העשויים עם מי פירות והוא אוכל אותם בדרך ארעי כגון חטיף, סנדביץ או פיצה, בלי לאכול שיעור קביעות סעודה או בלי להתיישב לאכול סעודה שלימה ה"ה מברך מצד הדין במ"מ, משא"כ אם הולך להתיישב לאכול הנ"ל עם סעודה שלימה כגון בשמחות, הרי לכל הדעות צריך ליטול ידיים ולברך המוציא.

אבל אדה"ז מסיים שבעל נפש יחמיר, שרק אם יש מילוי מיני מתיקה או שיש רוב מי פירות ושמן וכו', לא רק נגד המים אלא גם נגד הקמח, אז יוכל לברך במ"מ.

ג) ומ"ש הת' ש. וולבובסקי שי' בגליון תתלג (עמ' 64 ואילך), בקשר ל"דונאט" או כפי שקוראים לזה כאן (באה"ק) "סופגניות", שזה תלוי בדעות אם טיגון כבישול או כאפי'.

רציתי להעיר שהמציאות היא, שהנ"ל מטוגן בשמן עמוק, וא"כ לכל הדעות דינו כמבושל כמ"ש אדה"ז (בסדר ב"ה פ"ב סוף הלכה יב), וברכתו במ"מ לעולם אפי' אם אוכל יותר משיעור קביעת סעודה.