ס"ק יא - 883

ספק שהה ספק דרס

הרב שלום דובער לוין

ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בשוע"ר יו"ד סי' כה ס"ק יא: "ספק שהה ספק דרס לא אזלינן בתר רוב שחיטות כיון דאתיילדא ריעותא בבהמה זו מאחר שנולד לו בה ספק (גמרא) דכיון שנולד לו ספק מיקרי ריעותא ולא אזלינן בתר רובא דאתרע כמ"ש לעיל סי' א'".

וכתב על כך במ"מ וציונים: "לע"ע לא מצאתי זה בסי' א', ואולי היה שם איזה ס"ק (בפירושו או בקו"א) שלא הגיע לדפוס".

ועד"ז כתב בהל' שחיטה משוע"ר עם ביאורי הלכות, שלא מצא זה בסי' א.

וכדי לבאר זה יש להקדים ביאור דברי רבנו כאן, שנכתבו בקיצור גדול:

זה שמבואר ברמ"א כאן, שכל ספק שאירע בשחיטה אסורה, היא ברייתא (י, א). וביארו בגמרא שם: "לאתויי ספק שהה ספק דרס". והטעם מבואר בגמרא שם (י, רע"ב) כיון ד"אתילידא בה ריעותא בבהמה".

ומבואר ברשב"א שם ד"ה מאי לאו (הובא לעיל סי' יח קו"א ס"ק ב): "וקמ"ל דאע"ג דרוב מצויין אצל שחיטה אין שוהין ודורסין דרך מקרה אפ"ה לא תלינן לקולא בתר רובא אלא לחומרא משום דאמרינן העמד בהמה על חזקתה".

אמנם עדיין הדבר צריך תלמוד: וכי מדוע נאסרה הבהמה בספק זה, והרי קיי"ל דרובא עדיף מחזקה, שמטעם זה מתירין לעיל סי' א ס"א באדם שאין יודעים בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הם (ומבואר בקו"א שם ס"ק ה, כמה שיטות בטעם ופרטי הדבר), וא"כ מדוע נאסרה כאן הבהמה?

ומטעם זה ביאר רבנו (לעיל סי' יח קו"א ס"ק ב, במוסגר): "אלא משום דרובא דתליא במעשה הוא לומר ששחט בהולכה והובאה רצופה לא אזלינן בתריה כבתר רובא דעלמא, כמ"ש בסי' א' וב' בשם הרשב"א".

אמנם זה מיישב הלכה זו רק לפי דעת הרשב"א, משא"כ לדעת הרמב"ם וסייעתו, מבואר לקמן סי' כג סוף ס"ק יא, וסי' כה ס"ק יב (ונרמז גם לעיל סי' א ס"ק יב), דספק שהה ספק דרס הוי רובא מעליא, ולכן פסק הרמב"ם (הל' שחיטה פ"ג הי"ח): "כל ספק בשחיטה ה"ה ספק נבילה" (ולא ודאי). ולפי זה עדיין יוקשה מדוע לא נתירנה לגמרי מטעם רובא עדיף מחזקה?!

על כך אומרת כאן הגמרא (י, רע"ב), שטעם האיסור הוא כיון ד"אתילדא בה ריעותא בבהמה". אלא שזה עדיין טעון ביאור, שלא נתבאר כאן בגמרא ובמפרשים ובפוסקים מהי הריעותא שנולדה בבהמה, שלכאורה אין כאן אלא ספק שהה ספק דרס, ורוב נגד חזקת איסור, ותו לא.

ע"ז מתרץ כאן רבנו, שהריעותא היא "מאחר שנולד בה ספק", היינו זה גופא שלפתע נתעורר הספק אצל השוחט המומחה, אם שחט כראוי או לאו, זו עצמה היא הריעותא. וכיון שיש כאן ריעותא וחזקת איסור נגד הרוב, לכן אסורה (ספק נבלה).

וכי מהו המקור לסברא זו בפוסקים?

אלא שסברא זו מבוארת בכסף משנה פ"ד ה"א (ומובא לעיל סי' א ס"ק כג): "כשנולד דבר מה ואין אנו יודעים אם הדבר ההוא פוסל בה אם לאו".

וזהו שרבנו מבאר כאן, שזאת היא כוונת הגמרא כאן "דכיון שנולד לו ספק מיקרי ריעותא". וזהו שציין כאן: "כמ"ש לעיל סי' א', ס"ק כג," שם הובאו דברי כסף משנה אלו.