דין עניית קדיש בפסוקי דזמרה - 831

הרב שניאור זלמן בוקיעט

כולל אברכים - 770 כפר חב"ד

א. בענין ההפסקה בפסוד"ז כתוב בס' המנהגים (עמ' 9): "בפסוד"ז (אם הגיע הש"ץ לאמירת 'קדושה', 'מודים' ו'קדיש') מפסיקים לומר כל נוסח ה'קדושה' (וכן ההוספה שמוסיפין בשבת וביו"ט בשחרית ובמוסף) ו'מודים', אבל לא 'אמן'שמתתקבל ואילך".

והנה בהשקפה ראשונה עולה בפשטות, שדווקא על ה'אמנים' שמתתקבל ואילך אין לענות, אבל על האמנים שקודם 'תתקבל' יש לענות על - כולם - בפסוד"ז. וכן דייק ב'קונטרס דיני הפסק בתפלה' ('אהלי שם' תשמ"ט), וכן הוא בטבלאות שהודפסו בסידורי תהלת ה'.

והנה מקור דין זה, הוא, במכתב של הרבי (אג"ק ח"ג ע' קמח, הובא בהוספות לס' המנהגים עמ' 103), אך המעיין במכתב כולו מקבל תמונה שונה לחלוטין! לשם כך נתעכב לקמן בהבנת המכתב מראשיתו[1].

ב. לאורך המכתב דן הרבי בענין ההפסקה לקדושה ומודים בפסוד"ז. וההכרעה הנ"ל - שיש להפסיק לקדושה ומודים - מביא הרבי בחתימת המכתב בשמו של הרבי הריי"צ - דכן יש לנהוג למעשה. אך בראש המכתב כותב הרבי שממשמעות דברי אדה"ז בסידורו, נראה להיפך, דאין להפסיק לאמירת כל נוסח הקדושה ומודים, וז"ל המכתב:

"...ג) בענין דיני הפסק בפסוד"ז.

"זה לשון אדה"ז בסידורו: כשמפסיק למודים כו' וכשמפסיק לקדיש כו' בקדושה יאמר רק כו' אבל נוסח שמוסיפין בשבת אינו מנוסח הקדושה וא"א אותו במקום שאסור להפסיק, עכ"ל.

"מזה דייקתי שתיים: (א) דאדה"ז משווה הסיום דמודים וההוספה דקדושה. (ב) דבמקום דאסור להפסיק א"א אותם. וא"כ גם בפסוד"ז הדין כן".

כלומר, לדברי הרבי, כיון שאדה"ז כרך דין מודים עם דין קדושה מסתבר דדין אחד לשניהם - שאין להפסיק לאמירתם בפסוד"ז.

וממשיך:

"וחזק אצלי הדיוק מסיום הלשון שם: בק"ש וברכותי' כו' אבל בפסוד"ז מב"ש ועד ישתבח מותר לענות אמן - משמע דרק בזה מחולק דין הפסק בפסוד"ז מברכות ק"ש".

כלומר, אדה"ז איירי שם גבי דיני הפסק בברכות ק"ש, ורק בדבריו גבי אמן (על ברכות) הזכיר דין ההפסקה בפסוד"ז, וכתב שהדין בפסוד"ז שונה מברכות ק"ש. מדייק הרבי, דמכך שדווקא גבי דין זה (של עניית אמן) מחלק אדה"ז בין פסוד"ז לברכות ק"ש, משמע שגבי כל ההפסקות שאיירי ביה לעיל שווה דין פסוד"ז לדין ברכות ק"ש. וא"כ גבי הסיום דמודים וההוספה דקדושה (שאיירי ביה לעיל) יהיה אסור להפסיק בפסוד"ז כמו גבי ברכות ק"ש.

ג. והנה, לפי זה נמצא פשוט דאמן שמתתקבל ואילך, שהובא בחדא מחתא עם קדושה ומודים, גם הוא בכלל זה דאין להפסיק עבורו בפסוד"ז, ומצד אותם ב' דיוקים הנ"ל:

(א) גם אותו כרך אדמו"ר הזקן בסידור בכלל קדושה ומודים [והביאו הרבי בדבריו לעיל "כשמפסיק למודים כו' וכשמפסיק לקדיש כו' בקדושה יאמר רק כו'"], וא"כ גם אמנים אלו אין להפסיק לענייתם בפסוד"ז.

וזהו לשונו המדוייק של רבנו בסידורו (הל' תפילין קטע המתחיל "כשמפסיק"):

"כשמפסיק למודים ישחה ויאמר 'מודים אנחנו לך' ולא יותר, וכשמפסיק לקדיש יאמר 'אמן יהא שמיה רבא' עד 'יתברך' ועד בכלל, וישמע מהש"ץ עד 'ואמרו אמן' ויענה אמן, ומתתקבל ואילך לא יענה אמן שאינה אלא מנהג, ובקדושה יאמר רק 'קדוש' ו'ברוך' וגם 'ימלוך' הוא מעיקר הקדושה, אבל נוסח שמוסיפים בשבת אינו מנוסח הקדושה ואין אומרים אותו במקום שאסור להפסיק".

כלומר אדה"ז הביא כאן ג' דינים: א. מודים, ב. קדיש, ג. קדושה. ועפ"י דברי הרבי הנ"ל שהשווה הרישא (הסיום דמודים) עם הסיפא (ההוספה דקדושה), ודאי שאף המציעתא בכלל זה - אמן שמתתקבל ואילך, שהושוו כולם שאין להפסיק עבורם אף בפסוד"ז[2].

(ב) כיון שלא פירש אדה"ז חילוק בעניית אמנים ד'תתקבל ואילך' בין פסוד"ז לברכות ק"ש (ורק בהמשך דבריו (אחרי שפירש דין קדושה וברכו ועוד), כתב גבי אמנים דברכות, דמחולקים הם מברכות ק"ש ושרי להפסיק עבורם בפסוד"ז[3]) - משמע דדינו שווה לברכות ק"ש, ואף בפסוד"ז יהיה אסור להפסיק עבורו.

ה. ולפי זה, מסקנת דברי הרבי הנ"ל מקבלת פנים אחרות, וז"ל בשלמותה (עמ' קמט): "למעשה - שאלתי את פי כ"ק מו"ח אדמו"ר וא"ל אשר בפסוד"ז יאמרו כל נוסח הקדושה ומודים, אבל לא אמן שמתתקבל ואילך".

כלומר, אף שממשמעות הסדור עולה (כנ"ל) שאין להפסיק לכל נוסח קדושה ומודים, מ"מ למעשה הורה הרבי הריי"צ שיש להפסיק.

וכאן היה מקום לומר שגם אמן שמתתקבל בכלל זה, דהרי הם כרוכים יחד כנ"ל, וא"כ יש סברא לומר דכמו שלקדושה ומודים למעשה יש להפסיק - ה"ה לאמן שמתתקבל.

ועל זה באה ההוספה "אבל לא אמן שמתתקבל ואילך" שהדין של אמן שמתתקבל נשאר על כנו, וכמשמעות הסדור שפסוד"ז וברכות ק"ש שוים.

וא"כ, הרי שנמצא הפוך לחלוטין ממה שנראה בתחילה! דיוצא שבדין הקדיש הושוו פסוד"ז לברכות ק"ש. כלומר, דמה שכתב בסדור "וכשמפסיק לקדיש יאמר אמן יהא שמיה רבא עד יתברך ועד בכלל וישמע מהש"ץ עד ואמרו אמן ויענה אמן, ומתתקבל ואילך לא יענה אמן שאינה אלא מנהג" - קאי גם על פסוד"ז!

ולפי זה יש לומר דכמו שבברכות ק"ש אין מפסיקים אלא רק לאמן יש"ר ולאמן של דאמירן בעלמא, ולא לשאר אמנים דקדיש - אף בפסוד"ז הדין כן.

ו. וכמעט הייתי אומר שדבר זה מחודש הוא, אלא שכבר הקדים אותי בעמחב"ס "הפסק בתפלה עפ"י פסקי אדה"ז" שהסיק כן בספרו (פ"ב אות יח ובמילואים שם) ודייק כן מדברי אדה"ז בשולחנו (וראה שם שהאריך בזה וגם בדעת שאר הפוסקים ועוד).

אך גם אותו הקדים הרי"ש גינזבורג שכבר הסיק כן בקובץ יגדי"ת (נ.י. חוב' לה ע' רמא-רמג), וכיון שאין הספר מצוי ביד הקוראים אצטט מלשונו שם:

"ע"פ כ"ז מסתבר שגם אמן שאחר יהא שמיה רבא, ויקרב משיחיה, בריך הוא, שגם הם אינם אלא מנהג, אע"פ שלא נשללו אלא לגבי ק"ש בסי' סו, הרי גם אמן דתתקבל נשלל גם שם - אותם א"צ לשלול בפי', כיון שנזכר לענות רק על איש"ר ודאמירן בעלמא, אף בב"י שם שהביא מהרמב"ם לענות אחר שמיה רבא - ואף שהנוסח שעונין עליו הוא מעיקר הקדיש, מ"מ כיון שענייתו מנהג בלבד, לא יפסיק להם בפסוד"ז".

נמצאנו למדים למעשה, דבפסוד"ז אין לענות על הקדיש אלא רק אמן יש"ר ואמן דדאמירן בעלמא ולא יותר, וכדין ההפסקה לקדיש בברכות ק"ש.

ז. וכיון דאתינן להכי, יש להבהיר נקודה מסויימת במה שכתב הרבי (ממשמעות הסדור, כנ"ל) שאין להפסיק בפסוד"ז לאמן דתתקבל ואילך.

דלכאורה, כיון דטעם היתר ההפסקה לעניית אמן דכל הברכות בפסוד"ז, הוא כמו שפירש רבנו בשולחנו (סי' נא ס"ה במוסגר), "לפי שאמן הוא ג"כ שבח וכעין זמרה אינו חשוב הפסק בפסוד"ז". א"כ במה נשתנה אמן דתתקבל ואילך, דאין מפסיקים לענייתו, מאמן על כל הברכות?

וי"ל דדווקא באמן של כל הברכות דענייתו חובה (שוע"ר סי' רטו ס"ב), מועיל הטעם ד"כעין זמרה". דאף שמעיקר הדין אין להפסיק בפסוד"ז אפילו לדבר שהוא חובה, מ"מ הכא, באמן דחובה שרי הואיל והוא "כעין זמרה". אבל באמן דתתקבל ואילך "שאינה אלא מנהג" (סדור שם), לא מועיל טעם זה (ד"כעין זמרה"), דבשביל דברים דמנהג אין להפסיק בכל אופן[4].

וסברא זו מפורשת היא בשוע"ר (סי' קכד ס"ח) גבי עניית 'ברוך הוא וב"ש', שכתב: "ומכל מקום כיון שאינו אלא מנהג ולא מתיקון חכמים, אין מפסיקין לאומרו בכל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות, אפילו במקום שמותר להפסיק לעניית אמן כגון בפסוקי דזמרה".

כלומר, אף שבענין השבח שוים ב"ה וב"ש ואמן, דשניהם שבח הם[5], אעפ"כ אין להפסיק לב"ה וב"ש בפסוד"ז כיון שהוא מנהג[6].

וי"ל, שזהו גם הטעם דלמעשה אין להפסיק בפסוד"ז לעניית אמן דקדיש מתתקבל ואילך ולשאר האמנים דקדיש (חוץ מאמן ד"יהא שמיא רבא" ואמן ד"דאמירן בעלמא", כנ"ל) - דהוו כולם אמן דמנהג.

המורם מכל הנ"ל למעשה: בפסוד"ז אין לענות על קדיש, אלא רק על אמן יש"ר ואמן דדאמירן בעלמא ולא יותר (כמשמעות מכתב הרבי, וכמו שפסקו הרי"ש גינזבורג ובעמחב"ס "הפסק בתפלה עפ"י פסקי אדה"ז").