סעיף א - 840

"יפיח כזבים עד שקר"

הרב מרדכי שמואל אשכנזי

רב ומד"א כפר-חב"ד, אה"ק ת"ו

בהמשך למה שכתבתי בגליון תתלח ע' 85 ואילך בענין החוזר בו מדיבורו, שיש לחלק בין מ"ש אדה"ז בזה בהל' מכירה ס"א לבין מ"ש בסי' קנו ס"ב,

שבהל' מכירה איירי רבינו רק במה ש"ראוי לאדם לעמוד בדיבורו", היינולקיים במעשה בפועל מה שמוציא בפיו; דלכן מובן מה שאיסור זה נלמד מ"שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב" דוקא, כיון שהחילוק בין 'כזב' ל'שקר' כפי שהבאתי שם הוא, שהמשקר אין בדעתו לקיים דבריו כבר משעה שהוציאם מפיו, ואילו ב'כזב' הכוונה (ראה שם הע' 5-6 מה שהבאתי מלקו"ת מטות פג, ג) - דאף שבשעה שדיבר היה אכן בדעתו לעשות כן, הנה מ"מ לאחר זמן נפסק ממנו מלבצע דיבורו, וכמו באדם זה שאינו עומד בדבורו - שדבריו אינם נמשכים במעשה בפועל כפי שאמר, דזהו הכוונה ב'כזב': הפסק, וכמו "לא יכזבו מימיו" (ישעי' נח, יא) - שהכוונה שלא יפסקו מימיו;

אמנם בסי' קנו איירי במי שבנוסף לכך שאינו מקיים את דבריו, הנה הוא גם מחליף את דיבורו עצמו, שכעת מדבר דיבורים הסותרים בהדיא לדיבורו הראשון, דאיסור זה נלמד מ"הין צדק", ש"יהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק", היינו שיישארו דיבוריו בצדקותם לעולם - ואילו אדם זה סותר את דבריו הראשונים[1];

- הנה מענין לענין ראיתי להוסיף עוד איזה הערות בהלכה אחרת אמנם, אך קשורה לענין ההגדרה והאיסור דדיבור "כזב", וכדלקמן.

ב. בסי' קנו ס"ב, לאחר הביאו כמה הלכות הקשורות למשא ומתן, [כולל ההל' ש"לא יחליף את דיבורו", ולימודו מ"הין צדק" המבואר לעיל] - כותב רבינו: "ואפי' מפני השלום לא יבטיח שקר לחבירו, ולא אמרו מותר לשנות מפני השלום[2] אלא בסיפור דברים שכבר עברו, ולא בדבר שלהבא". היינו, דאף שלעולם מתירים לשנות דיבורו מפני השלום, הנה מ"מ כיון שהמבטיח שקר לחבירו אינו "סיפור דברים שכבר עברו", אלא ענינו "דבר שלהבא", שמבטיח לחבירו לעשות לו משהו, לכן אף מפני השלום אסור.

והנה הא ד"לא יבטיח שקר לחבירו", (וכמו שכבר כתבתי בזה בגל' תתלח ע' 88 הע' 9) - הרי איירי בפשטות במי שכבר בשעה שמבטיח יודע שלא יקיים, וע"ד א' בפה וא' בלב, שהוא שקר ממש, כנ"ל,

וא"כ, מזה שרבינו כותב ע"ז ד"לא אמרו מותר לשנות מפני השלום אלא וכו'" - משמע, שבמה שכן מותר לשנות מפני השלום, וכגון בסיפור דברים שכבר עברו, מותר גם לשקר ממש[3]. שלכן היה צריך צו באַוואָרענען, שכאן כיון שהוא "דבר שלהבא" אסור אף מפני השלום.

אמנם ראה בלקו"ש חכ"ד ע' 255 בביאור הנהגתם של משה (-מדת האמת) ואהרן (-הבאת שלום בין איש לרעהו), שבהמשך הביאור מדוע הנהגה זו דהבאת שלום לא היתה מתאימה למשה, כותב וזלה"ק: "[און ווי ס'ווערט אַרומגערעדט במק"א בדיוק לשון חז"ל "מותר . . לשנות" - אַז דאָס איז בלויז אַן ענין פון "שינוי", אָבער ניט קיין שקר ח"ו (היפך תורת אמת)]"[4], עכלה"ק. (וראה שם המשך הביאור, מה שאעפ"כ, כיון שזהו ענין המסתיר ומעלים, עכ"פ, על האמת כאמיתתה - אין זה מתאים למשה שמדתו מדת האמת).

ולכאורה זה סותר למשמעות דברי אדה"ז, שהא ד"מותר לשנות מפני השלום" איירי אף באמירת שקר ממש, (ורק שתנאי הוא שיהיה ב"סיפור דברים שכבר עברו").

וכנראה שזהו הכוונה במ"ש בהע' 22 בלקו"ש שם: "..ולהעיר משו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב..", והיינו שמדברי אדה"ז בסי' קנו משמע שגם בשקר מותר לשנות מפני השלום.

[אמנם אולי אפשר לומר בדברי אדה"ז, דהנה, ראה לקמן (קרוב לסוף אות ד וכן בתחילת אות ה) מה שהבאתי מדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות קפא), דמה שהתירו לשנות מפני השלום - הרי"ז דוקא בסיפורי דברים בעלמא, דאילו בעסקי ממון שיש בהם נזק לחבירו - אסרו אף מפני השלום.

וע"פ דברי רבינו יונה אלו י"ל, דהכוונה במש"כ כ"ק אדה"ז - "ולא אמרו מותר לשנות מפני השלום אלא בסיפור דברים שכבר עברו" - הוא זה גופא: דמתחלה הי' שייך לחשוב, דהא דמותר לשנות (או אפי' לשקר) מפני השלום - הוא גםבעסקי ממון ובדברים שבין אדם לחבירו שיש בהם נזק (-וכסוג השקר שב"מבטיח שקר לחבירו", כנ"ל); אמנם על זה כותב כ"ק אדה"ז ד"לא אמרו וכו'אלא בסיפור דברים שכבר עברו" - דהל' "סיפור דברים" משמע כדברי הרבינו יונה הנ"ל, שמה שהתירו הוא סיפורי דברים בעלמא שאין בהם נזק בלבד[5]; ורק שבזה גופא, הנה התירו רק ב"סיפור דברים שכבר עברו" ולא התירו ב"דבר שלהבא". אך סוג שקר כזה, כמו ה"מבטיח שקר לחבירו" - אכן לא התירו כללמפני השלום, ואפילו אם זה בדברים שכבר עברו.

והנה, לאחר שאמרי' דאיירי כאן בסיפורי דברים בלבד, א"כ שפיר י"ל כדברי רבינו בלקו"ש, דאכן לא שייך כ"כ שמפני השלום יהי' ענין ד"שקר" ממש (המתאים בעיקר היכן שמשקר לחבירו בעניני ממונות וכיו"ב), דהרי אין כאן אלא ענין של שינוי מדברים כהווייתן, או בדייתן מלבו; (וכמו שהי' אצל אהרן הכהן (ראה מסכת דרך ארץ זוטא המצויין בהערה 3. ועי' ג"כ באדר"נ פי"ב ה"ג) - שכשהי' רואה שני בנ"א השונאים זל"ז, הי' הולך להאחד ומספר לו שחבירו הגיע אליו ואמר לו "חטאתי לפלוני לך ופייס וכו'" - דמשמע שאמר זה אף אם לאמיתית הענין לא הי' כן. וזהו כנ"ל, כיון דבסיפור דברים לא שייך ענין השקר ממש, כ"א "שינוי" בלבד).

(ועפי"ז, הנה מש"כ בסוגריים בסי' קנו שם - "ומ"מ צ"ע קצת, כיון שהשלום גדול מכל המצות . . א"כ מנ"ל דלשנות בלהבא אסור . ." - ע"כ שהכוונה הוא ל"סיפור דברים" בלבד, שיהי' מותר גם אלהבא, ולא מתייחס בזה למבטיח שקר לחבירו. ודו"ק. וכן נראה עפ"י הנ"ל, שגם להחליף דיבורו המבואר לעיל אות א - אסור אף מפני השלום, כיון שאינו סיפור דברים. ויל"ע היטב בכל זה)].

ג. בהל' מציאה ופקדון ס"ט כותב אדה"ז, דאם מצא מציאה "שיש בו טביעת עין לבעליו, כגון כלים שבעליו יכולין להכירו בטביעת עין אע"פ שאין בו סימן" - הנה המוצא חייב להכריז עליו דוקא אם מצאו במקום שת"ח מצויים, כיון ש"סתם תלמיד חכם אינו משנה בדבורו כ"א בדברי' שמותר לשנות כמו שנתבאר בא"ח סי' קנו, וכשיכירנו התלמיד חכם בטב"ע ויאמר שלי הוא - בודאי לא ידבר כזב ויתננו לו".

היינו, דכיון שהת"ח זהיר בדיבורו, ומשנה רק היכן שמותר לו - "כמו שנתבאר בא"ח סי' קנו" - על כן גם מאמינים לו בטביעת עינו, ולא חיישינן שיאמר על דבר שאינו שלו שהוא שלו - דהא "בודאי לא ידבר כזב"[6].

והנה מה שציין כאן למה שנת' בסי' קנו[7], נר' שהכוונה היא להמבואר שם במג"א, וכמובא לעיל, ש"מפני השלום" - ודוקא ב"סיפור דברים שכבר עברו" - הוא דמותר לשנות, דרק בזה הוא דמשנה הת"ח כמבואר כאן; אמנם בפשטות אין בכוונת הציון להוסיף גם, שעצם האיסור גופא דלשנות דבורו המבואר שם - נאמר בת"ח דוקא (שלכן אמרי' כאן דנאמן בטביעת עינו), ואילו העם-הארץ משנה גם שלא מפני השלום או בדבר שלהבא (ולכן אינו נאמן). דהרי אין זה משמעות דברי המג"א ואדה"ז בסי' קנו, דלא מחלק בזה כלל, ובפרט שכנ"ל, דיש משמעות מדברי אדה"ז שם דאיירי אף בשקר ממש - וא"כ מדוע שלא יחול איסור זה גם על הע"ה[8]. ואילו כאן לענין מציאה, הרי י"ל דמבואר היטב הכוונה - שהת"ח, כיון שאכן זהיר בהלכות אלו במעשה בפועל - נאמן הוא לומר שהמציאה שלו; משא"כ הע"ה שאינו נזהר בכך במעשה בפועל, ועל אף שהאיסור חל גם עליו כפשוט, לכן גם אינו נאמן, וכדלקמן.

אך מל' הרמב"ם בהל' דעות פ"ה ה"ז, שה"תלמיד חכם לא יהא . . ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן" - משמע קצת, שהאיסור לשנות בדבורו שלא מפני השלום איירי רק בת"ח.

אמנם אוי"ל כנ"ל גם בדברי הרמב"ם: דאין כוונת הרמב"ם לומר שדינים אלו שייכים רק להת"ח, אלא כוונתו כאן לסדר הנהגתו של הת"ח - והלכה זו ד"לא ישנה בדיבורו" וכו', הוא א' הדברים שהת"ח מקפיד בו בהנהגתו; אמנם לעולם, כמובן שגם על הע"ה חל איסור זה, ורק שבניגוד לת"ח - אינו זהיר בזה.

ד. והנה, בפשטות, הרי זה שאפשר שיאמר שלי הוא על דבר שאינו שלו - הוא אמירת שקר ממש,

וא"כ צ"ע, למה שינה רבינו כאן מלשון רש"י ותוס' בחולין צו, א (ראה לקמן הע' 11) שהשתמשו בל' "שקר" - ובמקום זה כתב ד"כשיכירנו התלמיד חכם בטב"ע ויאמר שלי הוא - בודאי לא ידבר כזב", והרי לפמשנ"ל בתחילת ההערה (וכמבואר בלקו"ת המצויין שם) - הנה 'כזב' ענינו הוא שבעת הדיבור גופא הי' דיבורו אמת (או עכ"פ קרוב לה), והיינו שהי' בכוונתו לאמת דבריו, ואינו אלא שלאחר מכן נפסק ממנו, "כזב"; וא"כ מה ענינו לכאן - שעצם הדיבור (באם היינו חוששין שאומר שהוא שלו על אף שאינו שלו), ואף בעת הדיבור, שקר גמור הוא. והול"ל, כנ"ל, שהת"ח "בודאי לא ישקר".

וכן צ"ע, ובהקדים, דהנה משמע מדברי אדה"ז שבעצם גם לעם-הארץ יש טביעת עין[9], אלא שאעפ"כ אין מאמינים לו (לא מפני שיש לחשוש דטועה בדדמי[10], אלא) - דמכיון שאינו זהיר שלא לשנות בדבורו כ"א בדברים שמותר, לכן אנו גם חוששים בו שישקר, ויאמר על דבר שאינו שלו שהוא שלו[11];

והנה לכאורה צ"ב בעצם הענין - מדוע אכן נקיטינן ביה שאינו זהיר שלא לשנות דיבורו, שלכן גם חוששין בו כאן שישקר, והרי כיון דהאיסור לשנות דיבורו הוא גם על הע"ה (כנ"ל אות ג), ואיירי כאן לכאו' גם באמירת שקר ממש (כנ"ל אות ב) שאיסורה ידוע, א"כ לכאו' היה גם הע"ה צריך להיות זהיר בכך;

ולכאורה היה אפ"ל שהחילוק בין הת"ח לע"ה הוא בכך - שהע"ה משנה בדיבורו מפני השלום גם בדבר שלהבא: דהת"ח, שבקי בדין, יודע שיש לחלק בין "סיפור דברים שכבר עברו" המותר מפני השלום - לבין "דבר שלהבא" האסור אף מפני השלום, ועל כן נזהר הוא היטב בזה, דאשר לכן אין חוששין בו שישקר; אמנם הע"ה, שאינו בקי בדין - הנה לא נחית לחלק בהכי, ולכן משנה גם בדבר שלהבא. ולפיכך יש גם לחשוש בו שמשקר על ידי שידמה בנפשו שמותר לו. אבל לעולם נאמר - שגם הע"ה זהיר ב"מדבר שקר תרחק";

אמנם כאן - באבידה - לכאו' א"א לומר כן, שהרי אף אם הע"ה אינו זהיר, ומשנה מפני השלום בסיפור דבריו גם ב"דבר שלהבא", וכן אפילו אם נאמר שחשוד לשנות דיבורו בעלמא גם שלא מפני השלום - הנה כל זה מיירי ב'סתם' שקרים, אך עדיין מנא לנו לומר שישקר במפורש עד כדי כך, שיאמר על אבידה זו שאינה שלו - שהיא שלו, שבזה כבר כלול גם לאוין אחרים (וראה רש"י חולין צו, א המצויין לעיל הע' 11 - שמדמה זה לגזל: "חיישינן דלמא משקר, דאמר מר (מכות כג, ב) גזל ועריות . .");

ובפרט שלפי הנראה מדברי רבינו יונה בשע"ת (שער ג אות קפא), הנה הא דאמרו ש"מותר לשנות מפני השלום" - זהו דוקא בשקר אשר בסיפור דבריו אין נזק לחבירו (וגם אין לו תועלת בשקריו, כדלקמן), שהיא מהקלות שבכתות השקרנים שמנה שם; אמנם באבידה, שע"י שאומר שהוא שלו - יש בכך נזק לחבירו, אסור לשנות בו אף מפני השלום;

ולפי המשמעות שם הנה אף נראה, שמי שמשקר כך באבידה, ואומר דשלו הוא על אף שאינו שלו - נכלל הוא בכת השקרנים החמורה ביותר (המבואר שם באות קעה), "כמו המכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד . . שנאמר (ויקרא יט, יא) ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו". ועוד יותר ממשיך שם לומר - שגם העד שקר נכלל בכת זו: "וכן העונה ברעהו עד שקר";

וא"כ, על אף שהע"ה אינו זהיר בדרגה הקלה דשקר, ומשנה אף כשאינו מפני השלום - עדיין מנ"ל שחשוד הוא גם על "ולא תכחשו" וכו'.

ה. וי"ל הביאור בכל זה עפ"י דברי הרבינו יונה עצמו באות קפא, דבתחלה עומד שם לתאר את הדרגה הקלה יותר הנזכרת-לעיל שבכתות השקרנים - ש"משקר בספור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו, אבל כה משפטו מאהבתו שקר מדבר צדק סלה, ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו . ."; ועל שקרנים אלו כותב רבינו יונה, דמצד אחד יקל ענשו של משקר זה במאד - "על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו", אמנם מצד שני, הנה "גדול מאד ענשו בעז פניו ואהבת השקר, ויכבד עונו, כי יאהבהו לבלי תועלת, ואמר שלמה ע"ה (משלי ו, יט) יפיח כזבים עד שקר, פי' אם תראה אדם אשר יפיח כזבים בשיחתו וסיפור דבריו, תדע כי תביאהו הגדה הזאת להעיד שקר באחיו, ולענות בו סרה, אחרי אהבתו השקר", (-ולאחר מכן ממשיך לומר דדוקא בשקר כזה התירו לשנות מפני השלום, כנ"ל).

והיינו, דאמירת שקרים אלו שאין בהם תועלת וגם לא הפסד לחבירו, הנה על אף שמצד אחד זה שקר קל, אבל דוקא מפני כן, שמתרגל ומתאהב בשקר - עלול הוא להתדבק בשקר עד שיעיד שקר באחיו.

והנה מזה של' הכתוב במשלי הוא "יפיח כזבים עד שקר", משמע, ש(בנוסף לענין ה'כזב' מה שיש הפסק בדבריו, כמבואר לעיל מהלקו"ת, הנה גם) השקר הזה שאין בו תועלת - (אף) הוא הנקרא 'כזב'[12], (והיינו שיש לכאו' ב' מובנים בתיבת 'כזב').

ו. ועפ"י זה יובן כל הנ"ל - דהת"ח, הנה כיון שהוא זהיר לא לשנות בדבורו כ"א בדברים שהוא מפני השלום, נמצא, שאף במה שכבר כן משנה בדבורו - הרי זה לתועלת בלבד. וכיון שהוא לתועלת - הרי מובן ופשוט שלא ידבק בו השקר כלל, ואין צריך כלל לומר לענין שלא יבוא מזה להעיד שקר באחיו ח"ו. ועל כן מובן שנאמן הוא באבידה לומר ע"י טביעת עינו שהוא שלו;

אמנם הע"ה, הנה כיון שאינו זהיר בכך - שמשנה דיבורו בדברים שאין בהם תועלת (כיון שהם קלים בעיניו, דקל ענשו מאד כנ"ל), והיינו שאינו חושש מלשקר גם כשאינו מפני השלום, הנה כיון שכבר נדבק בו השקר כ"כ והתאהב בו, כנ"ל בדברי הרר"י, הרי "יפיח כזבים עד שקר" - שסופו הוא שמעיד שקר באחיו, שהיא הכת החמורה בין השקרנים; וא"כ מובן הוא מה דאינו נאמן לומר שהוא שלו בטביעת עין, שהרי היטב יש לחשוש בו שיאמר על דבר שאינו שלו שהוא שלו, על אף שבזה נכנס הוא לקטיגוריה ד"לא תכחשו בעמיתו" ו"העונה ברעהו עד שקר".

ועפי"ז מובן גם דברי רבינו, מה שכיון דסתם ת"ח "אינו משנה בדבורו כ"א בדברי' שמותר . .", לכן "כשיכירנו הת"ח בטב"ע ויאמר שלי הוא - בודאי לא ידבר כזב ויתננו לו" - דהרי מה ש"לא ידבר כזב", היינו שקרים ללא תועלת, י"ל שזהו בעצם היסוד לכך שמאמינים לו,

והיינו כנ"ל, שכיון שאינו משנה כי אם מפני השלום, והיינו שמשנה רקלתועלת, הנה לכן גם אינו נחשב ח"ו כמי שמדבר 'כזב', דהיינו אמירת שקריםללא תועלת; ודוקא בגלל זה שלא יפיח כזבים - לכן נאמן הוא שלא יאמר על דבר שאינו שלו שהוא שלו, דאין לחשוש שיתכחש בעמיתו.

ז. ועפ"י יסוד הנ"ל יובן גם דברי הרמב"ם בסופי"ג מהל' גזילה ואבידה: "במה דברים אמורים - בתלמיד ותיק שאינו משנה בדבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכת [=ומונה כאן עוד כמה דברים שמותר בהם לשנות] . . או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבו זל"ז ה"ז מותר, אבל אם באו עדים ששנה בדברו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו את האבידה בטביעת עין".

ויש לדייק מדברי הרמב"ם במה שאמר "אבל אם באו עדים ששינה בדיבורוחוץ מדברים אלו, אין מחזירין לו וכו'", דהנה, אם נאמר דלא לאפושי במחלוקת, הרי שגם הרמב"ם ס"ל כחילוק המג"א בשם ס"ח ורבינו - בין דברים שכבר עברו לבין דבר שלהבא, ומ"מ, מהל' "חוץ מדברים אלו" משמע, דאם עכ"פ הביאו עדים ששינה בא' מדברים אלו - הנה אפילו הי' בדבר שלהבא האסור לשנות בו אף מפני השלום, וכן אפילו אם הי' בשקר גמור (ראה לעיל אות ב) - הנה אעפי"כ אין זה גורע מחזקתו שאינו משקר.

ולכאורה הרי טעמא בעי. דהרי מעדות כזו יש להבין שאינו נזהר שלא לשנות דיבורו אף היכן שאסור לשנות בו. וא"כ למה נאמן.

ועפ"י הנ"ל מובן, דהרי כיון דשינה "מפני השלום", והיינו ששינה לתועלתטובה בלבד, הנה על אף שהיה אסור לו לשנות בכגון דא (כמו ב"דבר שלהבא"), אמנם מ"מ לא נכנס לגדר זה דמדבר כזב - שקרים ללא תועלת. וכיון שלא נתדבק באמירת כזבים - עדיין אין לחשוד בו שיעיד שקר באחיו ח"ו, או יאמר על דבר שאינו שלו שהוא שלו. (אבל אם הוא משנה גם בדבר שאינו מהדברים הנ"ל שאמרו בהם שמותר - אז כבר יש לנו לחשוש לכאורה שאינו ת"ח לענין זה, וא"כ כנראה שגם מפיח כזבים ללא תועלת, "ואין מחזירין לו").