סעיף א - 838 [גליון]

[1] ולהעיר בזה מלקו"ש חל"ב עמ' 157 הע' 24.

[2] וראה עוד בזה בספר "הערות וציונים לשו"ע אדה"ז - סי' קנו - מצוות שבין אדם לחברו", שעומד לצאת לאור אי"ה בקרוב.

[3] המצויין תוך הסעיף בסי' קנו שם. וי"ל שבציון זה מורה אדה"ז על ההבדל שיש בין מי ש"מחליף בדבורו" להענין ד"לעמוד בדבורו". ובמקו"א הארכתי לבאר איך שיחד מכל שלשת הציונים לרמב"ם המובאים בסי' קנו - עולה לנו חילוק זה בדין, בין המחליף דבורו למי שאינו עומד בדבורו. וכמו כן יש להאריך בדברי הרמב"ם בפיה"מ המצויין שם כפי שהוא במהדורת קפאח. ואכ"מ.

[4] עכ"פ בדברי אדה"ז. ועדיין יש להרחיב את הדיבור, כנ"ל, וליישב איך מפרש אדה"ז לשונות הראשונים והפוסקים המובאים בסוגריים בסי' קנו שם ועוד. ויש להאריך בזה, ואכ"מ. וראה לקמן הערה 16 מה שעוד י"ל בכללות הענין.

[5] ראה עד"מ לקו"ת מטות פג, ג.

[6] ואשר על כן, דוקא "כזב" הוא מה שהיפך מן האמת, וכל' הלקו"ת שם: "ועיקר פי' אמת אין ר"ל הפך מן השקר לבד ח"ו אלא היינו כמ"ש וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו דהיינו הפך נהרות המכזבים במשנה פ"ח דפרה שהוא מה שנפסקים לפעמים...", וראה שם עוד.

[7] וזהו גם הכוונה בהל' "החוזר בו" שבהל' מכירה שם, דמיירי שם רבינו באופן כללי במי שאינו מבצע את דבריו, שחוזר בו, דבכל אופן שיהי' חזרה זו בעצמו - ישנו להמבואר בהל' מכירה, ד"ראוי וכו'"; אלא דבפרטיות - הנה אם החזרה שלו מדבריו הוא על ידי שהחליפו בדיבור אחר הסותרו, כגון שאומר לחברו בהדיא שמתחרט מדבורו הראשון, הנה נוסף בזה עוד איסור, חמור יותר, הנלמד מ"הין צדק", המבואר בסי' קנו, כדלקמן בפנים.

[8] וע"ד הצחות י"ל, דאדם כזה המחליף דבורו במו"מ - הוא בדוגמא ל'ההוא' המתואר בניגון הידוע "עך טי דורין מארקו"... אינו קונה ואינו מוכר (ניט ער קויפט און ניט ער פארקויפט), אלא סתם מבלבל, סתם אַ דרייער...

[9] ומ"מ, בחלוקה הנ"ל ד"כזב" ו"שקר", הנה ראה בהמשך הסעי' בסי' קנו: "...לא יבטיח שקרלחבירו", ולכאורה יש לומר דזהו דוקא במי שהוא 'א' בפה וא' בלב', שבעת הדבור אין דעתו כפי מה שמדבר, ולכן נכלל בגדר "שקרן"; משא"כ זה המחליף דבורו, שבעת הדבור הרי לא דבר שקר, שהרי בדעתו הי' כן, ורק שאח"כ החליף את דבורו - הנה אינו נכלל בגדר "שקרן". ועפ"ז הנה הרי שלך לפניך, שבסי' קנו סעי' א העוסק בדינא ד"הין צדק" ובמה שאפשר ללמוד ממנו, מביא את ב' ההלכות הקשורים בה. גם הדין ד"שלא יחליף", וגם ה"מבטיח שקר" - א' בפה וא' בלב.

[10] והסיפור המובא בגמ' ב"מ מט, א: "מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו "צא ושכור לנו פועלים", הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת יד"ח עמהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד", וקאמר ע"ז בגמ': "ואי ס"ד דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה - היכי אמר ליה זיל הדר בך", ומשמע מזה שאף שהדר בהו, כלומר שהחליף דבורו, אינו אלא משום מחוסרי אמנה, ולא נכלל בלימוד ד"הין צדק"; - הנה הכא שאני שהדבור הראשון נאמר על ידי השליח מדעת עצמו, שהרי ר' יוחנן בן מתיא לא אמר לו כמה לפסוק להם מזונות כששלחו, ובמקרה כזה י"ל דשוב אי אפשר לומר בו שהוא "מחליף את דבורו", שהרי מלכתחלה לא אמר כן. ומ"מ משום מחוסרי אמנה, מצד הפועלים, איכא להו. וזה לכאו' פשוט.

[11] סוף דברי בעל העיטור - "דמתבעי לי' לקיומי' וכו'" - לא הובא בב"י שם.

[12] ולהעיר, שהל' בבעל העיטור עצמו, וכן כפי שהביאו הב"י בשמו, לית תמן לישנא זו ד"א"ל [שמעון לראובן]: הן, אזבון לי ולך", וכפי שהובא לשונו לעיל; אמנם, מ"מ מובן הוא מהמשך הלשון בעיטור ד"דברים הוא דהוה ביניהון, והשתא הוא דהדר בי'", כלומר, שהיה דיבור משמעון שיתחלק עם ראובן, ועכשיו הוא דהחליף דבורו ואמר "לא פליגנא". וזה פשוט. [וראה גם הגהמ"ר סו"פ הזהב, בהגהות השניות].

והמשך הלשון בשו"ת חכמי פרובינציה הנ"ל: "זהו לשון קדומי הגאונים, ודברי קבלה הם שיש לסמוך עליהם, מפני שהם מיוסדים על אשיות תושיה האמת בלי נטייה". וגם זה לא נכתב בבעל העיטור.

[13] וכמו דמשמע כן להלבוש והסמ"ע - ראה הע' 14-15.

[14] שו"ר שה"אמרי יעקב" האריך בענין זה, אם החיוב ד"לעמוד בדבורו" הוא מה"ת או מדרבנן, ולדעתו נראה דכיון דהל' הוא ד"אין רוח חכמים נוחה הימנו" - הרי ע"כ שהוא מדרבנן. והביא שהמנחת פתים העלה שענין זה תלוי במחלוקת הראשונים אי הוה מדאורייתא אי לאו.

ומכיון שה"אמרי יעקב" לא נחית לחלק בין "לעמוד בדבורו" לבין ש"לא יחליף את דבורו" - ונראה ברור דאשתמיטתיה דברי אדה"ז בסי' קנו (כמו שכבר העיר הרב הנ"ל בהערתו) - ע"כ הוקשו לו דברי הראשונים שהביא המנחת פתים דמשמע משם שהוא מדאורייתא, מתחיל מדברי העיטור הנ"ל, דבזה ש"הדר בי' - מודעין לי' בי דינא עונשא דקא עבר אדאוריתא דכ' איפת צדק והין צדק". ודחק לחלק, דכיון שראובן הוא שהראה לו מקום וגרם לו לקנות, ע"כ דוקא הכא הוא דאמרינן שהוא אסור מה"ת, אבל בכל שאר דין ודברים - לא אמרינן הכי. והעיקר חסר מן הספר.

אמנם עפ"י הנ"ל י"ל דאתי שפיר מה שהעיטור ס"ל שהוא מדאורייתא, דהרי לא איירי כאן בהחיוב "לעמוד בדבורו" - שדוקא עליו הוא דאמרו ש"ראוי" ו"רוח חכמים נוחה" - אלא במי שמחליף, כנ"ל, ואם כן שפיר נלמד זה מ"הין צדק", ושייך אכן שיהיה חייב עליו מדאורייתא.

[וכן אואפ"ל במה שדחק לפרש שם בדברי רש"י אמ"ש בגמ' (כתובות פו, א) "פריעת בעל חוב מצוה": "מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק", וכתב שגם כאן עושה המלוה טובה ללוה, ועל כן הוא דחייב אדאורייתא, ובעלמא לית לן הא; הנה עפ"י הנ"ל אולי יש לפרש בדבריו - [ולהעיר מקושית הריטב"א על רש"י שהובא בשיטמ"ק, דהא כבר אוקימנא בגמ' שמ"הין צדק" נלמד שלא ידבר א' בפה וא' בלב, ואילו כאן, בפריעת חוב, הרי פיו ולבו שוין שלא לפרוע כמו שבתחלה היו לפרוע. וראה שם עוד. ובדברי רעק"א שציין באמ"י שם] - דאפשר לומר שהמצוה לפרוע חובו הוא לא רק בשביל שבכך יקיים ויעמוד בדבריו בלבד, אף שגם זה הוא ענין "ראוי" הנלמד מ"שארית ישראל", אלא העיקר הוא - [ומובן זה גם מהמעמד ומצב של הלוה ד"הן [פיו ולבו] שוין עכשיו שלא לפרוע" (כל' הריטב"א הנ"ל ברש"י), ומשמע דאיירי גם במי שמוכן להחליף את דבורו] - שעל ידי שיקיים ויאמת את דבריו, הרי שוב לא יוכל להחליפם ולסותרם, ועי"ז יישארו דבריו אמתיים וגם צודקים לעד, וזהו, כנ"ל, מצוה דאורייתא מדכתיב "הין צדק". וזהו ש"מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו - [כיון] דכתיב הין צדק וכו'" [וראה לקמן הע' הבאה].

ועפי"ז גם ליכא סתירה [או 'הוכחה' לדברי האמ"י] מדברי רש"י בגמ' ב"מ מט, א שמביא שם את הפסוק ד"שארית ישראל וגו'" ולא מביא הלימוד מ"הין צדק" שהוא מן התורה - דהרי שם איירי בעצם הענין שלא יחזור בו מדבריו, דבכל אופן שהוא החזרה - כנ"ל הע' 7 - אינו רשאי לחזור בו מדכתיב "שארית ישראל". אמנם כשהוא חוזר בו על ידי שמחליף את דבורו, הנה בזה מתווסף לו האיסור מ"הין צדק", שי"ל שהוא מה"ת].

וכמו כן גם ליכא ל"סתירה" שהביא מדברי הנמוק"י. עי"ש.

והנה, מה שהביא מהסמ"ע על זה ש"ראוי לו לעמוד בדבורו" - דנלמד מהא ד"הין צדק" [ולא במי ש"מחליף את דבורו" דוקא, כנ"ל בדברי אדה"ז], הנה בדברי הסמ"ע והלבוש נראה - דשיטה אחרת היתה אתם בהלימוד ד"הין צדק", כדלקמן בהערה הבאה.

ומכיון שכן, הרי אין צורך לדחוק בדברי אדה"ז [ושאר הפוסקים (ראה הערה הבאה)] כדי להתאימם שיהיו לפי אופן הסמ"ע והלבוש, ולומר [כפי שכתב הרב הנ"ל בהערתו], דלכו"ע הא ד"יעמוד בדבורו" וש"לא יחליף" נלמדים מ"שארית ישראל", והם מדרבנן, ורק דאסמכוהו רבנן אקרא ד"הין צדק"; - דלאדה"ז הרי חילוק גדול יש בין החיוב לעמוד בדבריו, שזהו אכן נלמד מ"שארית ישראל . . ולא ידברוכזב" כנ"ל, לבין הא ד"לא יחליף את דבורו", שזה נלמד מ"הין צדק" כנ"ל.

[15] דהנה, באופן כללי נראה, שהלשון "קיים דבריך" כולל בתוכו גם הא שדבריו יתקיימו במחשבתו בשעה שמדבר, וגם הא שלאחר שמדבר - יתבצע במעשה בפועל. ולכן רואים אכן, דלדעת הסמ"ע (בחו"מ סי' רד סקי"ב) והלבוש (שם ס"ז) - גם 'מחוסר אמנה', דהיינו מי שאינו עומד בדיבורו אח"כ, נלמד מ"הין צדק", כיון שלדעתם גם זה נכלל ב'קיים דבריך' שאפשר לפרשה על ש"יהא הן שלך צדק".

אמנם בדברי אדה"ז, הנה כפי הנראה, הא שדבריו יתקיימו בפועל - אין לזה שייכות ל"הין צדק" אלא ל"לא ידברו כזב", וכמשנת"ל. וכן נקטו גם הדרישה בסי' רד ד"ה "לעמוד בדבורו", ורבינו יונה בשע"ת או' קפג - דלענין ש"יעמוד בדבריו" נסמכו עה"פ ד"לא ידברו כזב" דוקא. עי"ש. [ולהעיר דלענין א' בפה וא' בלב, הנה רבינו יונה באות קפב שם הסמיכו עה"פ ד"נצור לשונך מרע", ולא הזכיר כלל הלימוד ד"הין צדק"]. וכן הוא גם משמעות דברי בעל העיטור המובא לעיל בפנים.

ועוד נראה לומר באופן פשוט יותר לבאר הכוונה ב"קיים דבריך והצדק אותם" - דהא שאומרים כאןלמחליף שיקיים דבריו במעשה, הוא [לא רק בשביל המטרה שלדבריו יהיה המשך במעשה בפועל ולא יהיה להם הפסק ("כזב"), אלא עיקר המטרה שבא לומר כאן הוא ההמשך], שעל ידי זה יהיו דבריו עצמם - צודקים וקיימים לעד, "והצדק אותם", דשוב לא יוכל להחליפם לאחר מכן. וזהו הלימוד מ"הין צדק, שיהא הן שלך צדק" - דהאופן הכי טוב להראות ש"הן שלו צדק" הוא על ידי שיקיים את דבריו (ע"ד "קיום שטרות"). דשוב לא יוכל לסתור לו. וזהו המשך הלשון "קיים דבריך והצדק אותם". [ועפ"ז אפשר גם לפרש דברי רש"י בכתובות ודברי שאר ראשונים, ראה הע' הקודמת. - וכבר כתבתי שיש עוד להאריך בכל זה, ואכ"מ].

ולהעיר בלשונו דאדה"ז - "קיים דבריך והצדק אותם" - מל' בעל העיטור בתשו' חכמי פרובינציא המובא לעיל: "דמתבעי לי' לקיומי' למימרא ["קיים דבריך"], ולמהוי הן שלו צדק ["והצדק אותם"]".

[16] ובכללות הענין ייתכן גם ליישב, דהשינוי בדברי אדה"ז בין הל' מכירה לסי' קנו הוא - שבהל' מכירה נקט כהדרישה הנז"ל הע' 15, שהענין ד"יעמוד בדבורו" אינו שייך ללימוד ד"הין צדק" אלא ל"ולא ידברו כזב"; אמנם בסי' קנו יתכן שאדה"ז חשש גם לדעת הלבוש והסמ"ע שגם זה נכלל ב"הין צדק", כנ"ל הע' 14-15, ועל כן כללם בלימוד ד"הין צדק", והעלה בזה את חומרת הדבר. ולעולם הא ד"יעמוד בדבורו" והא ד"לא יחליף" - ענינם אחד. ודו"ק.