הלכה י - 799

ברכה על מיני מזונות בתוך הסעודה

הרב ברוך אלכסנדר זושא ווינער

ר"מ בתות"ל "חובבי תורה", רב ושליח כ"ק אדמו"ר בברייטון ביטש

בדין דהיאך יש לנהוג כשאוכלים מיני מזונות בסוף הסעודה לקנוח ולתענוג.

הנה באו"ח סי' קסח ס"ח פסק המחבר לענין לחמניות שבלילתן רכה דאם "אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם". ובמ"א שם ס"ק כב, דהוא הדין לענין כל המינים הכלולים בפת הבא בכיסנין בסעי' ז שם - "טעונים ברכה תוך הסעודה כשאוכלין לקינוח". וכן פסק הט"ז שם סק"י.

אבל ב'דגול מרבבה' שם כתב דכיון שיש פלוגתא מהו פת הבאה בכיסנין, דלשיטה ראשונה בסעי' ז הוא רק עיסה הממולאת עם מיני מתיקה ולשיטה שניה הוא רק פת שנילושה במי פירות וכיו"ב, נמצא דלשיטה הראשונה פת שנילושה במי פירות הוי לחם גמור ולשיטה שניה עיסה הממולאת היא לחם גמור, ולפ"ז בכל מיני פת הבא בכיסנין יש ספק אם הוא לחם גמור ויצא בברכת המוציא שבירך על הפת בתחילת הסעודה, וממילא אין לברך על מיני מזונות אלו אלא אם הוא פת הבא בכסנין לכולי עלמא. וכ"כ בהגהות רע"א שם. וכן בשו"ע אדמו"ר הזקן שם סעי' יד כתב: "פת הבא בכסנין לפי שנחלקו בה כו' לפיכך אין לברך בתוך הסעודה אלא מה שלדברי הכל נקרא פת הבאה בכסנין".

ברם בסי' אדמו"ר הזקן בס' ברכה"נ פ"ב ה"י כנראה מחלק בין פת שנילושה במי פירות לשאר מיני מזונות, דלאחר שכתב שעל כל מיני מזונות יש לברך במ"מ כשאוכלם בסוף הסעודה לקינוח, כתב - "חוץ מפת שנילושה בחלב וכיו"ב שאין לברך עליהם כו' מאחר שי"א שברכתם המוציא כלחם גמור ונפטרה כבר בברכת המוציא וס' ברכות להקל". ולא מחלק כן לענין עיסה הממולאת מיני מתיקה.

ונראה דשיטת אדמו"ר הזקן בסידור היא דלכו"ע עיסה הממולאת לא הוי לחם גמור ונחשבת פת הבא בכיסנין, ולא נחלקו אלא בדין עיסה שנילושה במי פירות, דלשיטה הראשונה בסעי' ז הנ"ל הוי לחם גמור, ולשיטה השניה גם כשנילושה במי פירות נחשבת פת הבא בכיסנין, אבל הם מודים דגם עיסה הממולאת נחשבת ג"כ פת הבא בכיסנין ולא לחם גמור. וכן משמע מסגנון הלשון בס' ברכה"נ שם ה"ז עיי"ש. וכן מוכח ממש"כ שם ה"ט: "בעיסה שנילושה בחלב וכיו"ב כו' בדברי סופרים הלך אחר המיקל, אך בעל נפש יחמיר לעצמו", ולא הזכיר כן לענין עיסה הממולאת שיש לבעל נפש להחמיר מצד הספק, אלא מוכח דאין בזה ספק ולכו"ע הוי פת הבא בכיסנין כנ"ל[1]^*. ולפ"ז פסק בהלכה י דרק כשנלושה בחלב אין לברך בתוך הסעודה, דרק בזה יש מחלוקת הפוסקים. אבל בעיסה הממולאת שפיר יש לברך במ"מ כשאוכלם לקינוח.

וכל זה דלא כשיטת אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו ודלא כשיטת הדג"מ ורע"א הנ"ל, דלשיטתם השיטה השניה בסעי' ז סבר דרק עיסה שנילושה בחלב הוי פת כיסנין ועיסה הממולאת הוי לחם גמור. ולכן לשיטתם ישנו ספק ברכה גם בעיסה הממולאת. ועי' גם בט"ז שם סק"ז.

ועד"ז הוא לענין עוגה הנק' לעקי"ך דכיון שנעשה הרבה דבש וקמח מעט נחשב כפת הבא בכיסנין לכו"ע לפי אדמו"ר הזקן בס' ברכה"נ שם ה"ט, דגם בזה פסק שגם בעל הנפש יכול להקל לברך עליו במ"מ ואין בו גדר ספק. ועי' בט"ז שם. ולפ"ז מובן דגם לענין ברכה בתוך הסעודה דצריך לברך עליו. ולכן אדה"ז כתב בהלכה י דצריך לברך על "כל מיני לחמים אלו" שהזכיר לעיל כולל לעקי"ך, והוציא מן הכלל אך ורק "פת שנלושה בחלב וכיוצא בו". (ומש"כ "וכיוצא בו" ר"ל בשאר משקין בדומה לחלק כמפורש בהלכה ט ופשוט).

והמשנ"ב שם בביאור הלכה הביא דברי הדג"מ ושו"ע אדמו"ר הזקן ומסיק: "ולדינא נראה דבאוכל דבר הנילוש בדבש ומי ביצים וכה"ג בתוך הסעודה כגון לעקי"ך וקיכלע"ך כו' לא יברך בתוך הסעודה אפי' אם אוכלן לקינוח ואם אוכל מדברים הממולאים בפירות המברך עלייהו בתוך הסעודה לא הפסיד דמשמע דרוב הפוסקים סוברין כן דזהו פת כיסנין".

הנה מש"כ לענין לעקי"ך וחשבו כספק, הרי לשיטת אדמו"ר הזקן בסידור אין בו גדר ספק כנ"ל. וכן ברמ"א שם ס"ז - דנחשב פת כיסנין, ושכן נוהגים, וכ"כ בט"ז שם, עיי"ש. ומש"כ בענין דברים הממולאים שרוב הפוסקים סברי דנחשב פת כיסנין, זה קרוב לשיטת אדמו"ר הזקן בסידור דאין בזה גדר ספק, ודלא כהדג"מ ורע"א.

והיוצא מכ"ז לדינא הוא - דכל מיני עוגות שאוכלים אצלינו, שנעשים ע"י נילוש עיסה שמיעוטה קמח ורובה מי ביצים וצוקר וכיו"ב, דדינם כלעקי"ך שנחשבים כפת כיסנין וצריך לברך עליהם כשאוכלם לקינוח בסוף הסעודה לשיטת אדמו"ר הזקן בסידור. ועד"ז בעיסה הממולאת פירות דלשיטת אדמו"ר הזקן בסידור יש לברך עליהם בתוך הסעודה כנ"ל.

ופשוט דבעוגה משוח בשומן 'טשוקלד' למעלה וגם בפנים, דהיא פת כיסנין לכו"ע, שהרי נילושה במי ביצים וכיו"ב וגם ממולאת ב'טשוקלד', דגם להדג"מ ורע"א ומשנ"ב צריך לברך עליו.

וראיתי כמה נוהגים שלא לברך על שום עוגה אפי' כשאוכלם לקנוח, ויש לזה מקור בקצור שו"ע סי' מג ס"ו. ועיי"ש בלחם הפנים שהביא סעד לזה מהראשונים. אבל דעת אדמו"ר הזקן ורוב אחרונים הוא כנ"ל בארוכה.