הלכה יב - 782

ברכת מעין ג' בארץ ישראל

הת' ישראל אפרים הכהן שורפין

תות"ל - 770

כתב כ"ק אדמוה"ז בסדר ברכת הנהנין שלו פ"א הי"ב "בברכת מעין שלש של פירות משבעת המינים חותמין בחוץ לארץ, על הארץ ועל הפירות, ובארץ ישראל, על הארץ ועל פירותיה". וממשיך "ואפילו פירות ארץ ישראל שיצאו לחוץ לארץ, חותמין לאחריהם, על הארץ ועל פירותיה".

לכאורה לשון הנ"ל היא ק"ק, דמשמע שהחתימה של הברכה אינו תלוי בהפירות, רק בהארץ, (ונראה דהאדמה"ז מחדש שאפי' הפירות יצא לחו"ל, הווה צריך לחותם הברכה כמו שהפירות הם בארץ ישראל), ולא כדכתב המחבר בשו"ע סי' ר"ח סעיף ט"ז "בברכה אחת מעין שלש של פירות דחו"ל חותם על הארץ ועל וכו' ואם אוכל מפירות הארץ חותם ג"כ על פירותיה". ועוד, כיון שאדמה"ז כתב בשו"ע שלו להאנשים שגרים בהאזור שלו[1] (ע"פ מנהגם וכו'), כידוע[2].

וזה מש"כ בברכות דף מ"ד ע"א, "רב חסדא אמר על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות, א"ר עמרם ולא פליגי הא לן והא להו, מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אינהו אכלי ואנן מברכין אלא איפוך רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ר' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה"[3], ורש"י ד"ה הא לן והא להו "רב חסדא מבבל ובבל חתמי על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן מארץ ישראל והתם חתמי על הפירות" ובד"ה ואנן מברכין "על פירותיה אארץ לחודה קאי ואנן לא אכלינן מינייהו ומברכים עלייהו" כמו שמבואר בתוס' בד"ה אינהו מיכל ואנן מברכין "משמע דקאי דוקא על פירות של ארץ ישראל".

ובנוגע הטעם, שצריכים בחתימת הברכה (בא"י) "על פירותיה", יש מחלוקת בין הראשונים, כדכתב הרשב"א שם ד"ה רב חסדא אמר על הארץ "דהא דחתמין בתרתי, כלומר הארץ והפירות, דלאו תרתי מיקרו, אלא ארעא דמפקת פירות כדחתמינן מקדש ישראל וראשי חדשים", דהיינו הטעם שצריכים לברך גם על הארץ, מצד שהארץ מגדל את הפירות, הפירות באים מהארץ ע"ד שבני ישראל מחדשים החודש, ובארץ ישראל מצד החשיבות של הארץ מפרט על פירותיה[4].

הריטב"א (וג"כ השיטה מקובצת, בשינוי הלשון), כתב "דאותם שבחוצה לארץ אומרים, על הארץ ועל הפירות, דמשמע דיהא השם ברוך על הארץ, דהיינו ארץ ישראל שנתן לנו לנחלה[5], ועל הפירות דהיינו כל פירות שבעולם, דהני דקא אכל איהו השתא לאו מארץ ישראל נינהו וכו'", היינו שהם סוברים שהטעם שמברך על הארץ הוא שמברכינן השם על א"י.

ועוד מפרש התוי"ט בפירושו על הרא"ש "מעדני יו"ט" במס' ברכות פ"ו ס"ק צ' "הא לן פירש"י רב חסדא מבלל אמר על הארץ ועל הפירות וכתב רב"י סי' ר"ח ס"ס י' דלא הוי חותם בשתים על הארץ, היינו א"י דהא כך היא הברכה, לקיים מה שנאמר וברכתה וגו' על הארץ הטובה וגו', ועל הפירות הם פירות של חו"ל וכו'", עכ"ל. והרמב"ן פירש, בפירושו על התורה בחומש דברים פרק ח' (עקב) פסוק י'[6] וז"ל "כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם, ורבותינו קיבלו זו מצות עשה וכו', וטעם על הארץ יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטוה, והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום" עכ"ל, היינו שחלק מהמצות עשה, הוא לברך א"י וזה ה'ועל הארץ' של ברכה מעין ג'.

וי"ל שלפי הנ"ל יובן דברי רבינו (ששינה מלשון המחבר, והדגיש דוקא ענין הארצות), שכתב "ואפי' פירות א"י שיצאו לחוץ לארץ וכו'", שהוא סבר שעיקר[7] המצוה מדאורייתא, היא לברך ארץ ישראל (לפי הרמב"ן וסייעתו), לפיכך הוא הדגיש א"י, שאפי' אם הפירות יצא מארץ ישראל, והוא עיקר המצוה מדאורייתא[8], היינו לברך עליה, כנ"ל. וזה הטעם שהוא כתב דין זה בשו"ע שלו, אפי' שהיא לא נוגע כל כך לבני ישראל היושבים בסביבתו, שזה חלק מהברכה עצמה בכל הארצות[9], וד"ל.