הלכה ב - 784

[1] (ובסידור: לא מתחשב כלל בדיעה שמילוי בשר הוא פהבכ"ס ופוסק באופן מוחלט דכל מילוי מדברים למזון ולהשביע אינו מוציא הלחם מלחם גמור).

[2] וכן בבלילה עבה וטיגנו: בשו"ע המחבר סע' יג בבלילה עבה שריככה במים ועשאה סופגנין ומביא שם ב' דעות אם ברכתו המוציא או במ"מ, וכ' המחבר "ויר"ש יוצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחילה". ומעיר המג"א: דלכאורה אם הוא מזונות א"כ איך יפטור אותו הרי "לא בא מחמת הסעודה", כמו בפת הבא בכיסנין הבא בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה. ומת' המג"א דמדובר שאוכל לחם זו לתבשיל ולמזון שלכן נחשב כבא מחמת הסעודה ויוצא בברכת הפת. וכן אדמה"ז סע' טו כשמביא שיטת המחבר כ' שיר"ש יצא ידי שניהם ולא יאכלנו אלא בתוך הסעודה "למזון ולשובע". (אלא ששם מסיים לפועל כשיטת הרמ"א דנהגו להקל כשיטת הר"ש "כי כן עיקר". וכן בסבה"נ פ"ב הי"ב כ' ב' הדעות ומסיים שהעיקר כר"ש שברכתו מזונות אלא שיחמיר כשאוכל כדי שביעה דאז ברכת המזון דאורייתא שלא לאוכלו אלא בתוך סעודה דלחם גמור).

[3] ומה שכ' בסעי' יד שבפהבכ"ס אין לברך בתוך הסעודה גם כשהיא לעידון ולתענוג, כיון שי"ל שהיא פת גמור, הוא טעם למה אין לו לברך עליה במ"מ כבלחמניה, אבל לאידך לכתחילה יאכלנה רק "בתוך הסעודה למזון ולשובע" כמבואר לעיל בסע' ט' בהדיא.

[4] והנה במשנ"ב בבה"ל כשמביא קושיית השל"ה בשיטת המחבר בבלילה עבה שטגנו דיר"ש יוצא ידי שניהם ויברך על לחם אחר תחילה איך יפטור ברכת המוציא אותה, שהמג"א ביאר שיאכל למזון, ומביא המשנ"ב (עוד עצה שיכוין בפי' למזון, ולאח"ז כ') עצה אחרת - שמכוין בהדיא לפטור בברכת המוציא המינים אלו בכ"ג יכול לפטור אותם (הלכה ברורה).

אבל אינו נראה דאדמה"ז סובר כמותו: שהרי בשו"ע כשהביא שיטת המחבר כ' "ולא יאכלנה אלא בתוך הסעודה למזון ולשובע...", דנראה יותר דזהו האופן היחידי לצאת הספק בזה שיאכלנה למזון ולשובע ולא מועיל כוונתו להוציא בהדיא בברכת המוציא.

ואין לומר דבסדור שהשמיט זה הוא משום שסובר כעצה זו דהלכה ברורה: דאם זהו כוונתו היה לו לומר כן בפי' דצריך שיכוין להוציאו בהדיא מינים אלו.

[5] ומזה יש להעיר על הכתוב ב B'rochos Guide בסוף ספר סבה"נ הנדפס תשנ"ה בשוה"ג 1 אודות "עוגת תפוחים" שכותב שם (בתרגום מאנגלית): שישתדל לא לאכול כדי קביעות סעודה, ע"פ השיעור המועט הנזכר ב'סדר' - בערך 8 "Ounces". ואם רוצה לאכול כמות כזה, שיאכלנו תוך סעודה ד'המוציא'. ע"כ.

דכיון ד"אפעל קייק" הוא דבר הנאכל לעידון ולתענוג, והיינו שמסתמא זהו כוונתו, וכיון דשיעור הנ"ל (ד' ביצים) כשאינו שבע מזה אינו ברור דהוא שיעור קביעות סעודה שלכן יאכלנו רק בתוך סעודה, א"כ לא יועיל מה שיאכל עוגה זו בשיעור זה בתוך הסעודה, דאם ברכתו מזונות לא ייפטר באוכלו בתוך הסעודה כשנאכל לעידון ולתענוג. והגם שירוויח שלא יברך ברכה שאינה ראויה מ"מ הרי מכניס עצמו בספק שיאכל בלי ברכה לכתחילה, ובשו"ע כ' בענייני ספק שיאכל "למזון ולשביעה". (אלא שיש לומר שיש כאן ס"ס: ספק שהוא לחם גמור, וספק שהוא שיעור קביעות, ואע"פ שלא נסמוך ע"ז לברך עליו עצמו המוציא, מ"מ נסמוך ע"ז שנאמר שיצא בברכת המוציא שברך על לחם אחר).

ובפרט יש להעיר בההמשך שם, שדינים ד"כדי שביעה" שייך לכל מזונות אפוי ומדבר שם בהמשך גם אודות "מילוי שבתוך Pie", כולל גם דין הנ"ל דשיעור המועט דד' ביצים יאכל באמצע סעודת המוציא: דבזה כיון דבעצם דינם, הרי עיסה הממולא ממיני מתיקה, לפי פסק הסידור הוא פהבכ"ס לכו"ע וברכתו במ"מ, מסתבר יותר שלא יאכלו בתוך הסעודה ולסמוך שייפטר ע"י הפת, כיון דחזקתו יותר שברכתו הוא במ"מ, ובדבר כזה נראה יותר דאינו יכול להכניס עצמו בענין שיאכל בתוך הסעודה כשספק שאינו יוצא בברכת המוציא (לעידון ולתענוג - ובפרט שיכול לאכול ממנו פחות מכשיעור קביעות ויברך במ"מ לכו"ע-), ומסתבר דיותר נכון לעשות כן רק כשאוכל "למזון ולשובע" (כמפורש בשו"ע).

(וראה מאמ"ר אות ט"ו בטעם למה לא כ' הב"י שיאכל פהבכ"ס בתוך הסעודה, משום דלא יועיל, כיון דלקנוח צריך לברך באמצע הסעודה ואם לא יברך נמצא נהנה מן העולם בלא ברכה, ולגזור שלא יאכל לקנוח הוא דבר קשה (ועיי"ש). ובכף החיים בסי' קס"ח סי' ס"ד כ' דאי משום הא, יכול לתקן שיכוין עליהם בברכת המוציא שלדעתו הרי"ז מועיל.

אבל באדמה"ז אינו נראה שזה מועיל: שא"כ הוי ליה לפסוק כן או לרמז בההלכה דלחמניות בסע' יד שיכול לכוין להוציאם בהברכה. ועוד: בשאר הדברים שכ' שיאכלם "לשובע ולמזון" ושולל לתענוג ולעידון, נשלל דיעה זו. וא"כ בשיטת אדמה"ז הפסק יהיה תלוי בהבנת כוונתו בהסידור: האם סובר כמו שמפרש בהדיא בשו"ע דיכול לאכול בתוך הסעודה "למזון ולשובע" או לא).

[6] ועוד יש לדייק בשינוי לשונות: מה שבשו"ע כ' בפהבכ"ס שיאכל ב"תוך הסעודה למזון ולשובע" ובסדור כ' "...ומוציא על לחם אחר תחילה...".

[7] ואז צ"ע בכללי פסקי הלכה באדמה"ז: כשפוסק בהדיא בשו"ע באופן א' ובסדור משמיט מלפרש פרט זו בהדיא (ואינו סותרו בהדיא, ועוד: לפי המתבאר בכללות ההלכה נותן למקום להעמיס כפי המבואר בהדיא בשו"ע), האם פוסקים שחזר בו או מסתפק בזה, או תולים ההשמטה בטעם אחר ופוסקים כפי שפסק בהדיא בשו"ע.

[8] ולומר דבסידור כ' כן רק בנוגע: לטיגון דעיקר השיטה הוא שברכתו במ"מ כהר"ש, בצירוף שבממולא מפירות סובר אדמה"ז בסידור דהוא בוודאי פהבכ"ס ואין חולקים בזה, נוטה יותר דאי"ז פשטות המשמעות אלא להיפך מרמז כאן דרך אגב בדבר הפשוט בהלכה י': דבענין הבא לעידון ולתענוג בתוך הסעודה אינו נפטר בברכת המוציא דלחם גמור.

[9] והא דבפהבכ"ס כ' רק ש"בעל נפש" יחמיר ובטריתא בשיעור קביעות וטרוקנין שאינם רכים או דקים יותר מדאי כ' דיש לחוש לדבריהם שלא לאכול אלא באמצע הסעודה ולא התנה רק ל"בעל נפש", אולי: משום דבאלו הוא ספק חזק יותר מבפהבכ"ס.

ועד"ז: מה שבפירורי פת שבישל ולא הלך תאר לחם מסיק אדמה"ז שיש ל"בעל נפש" להחמיר שלא לאכול כדי שביעה, נראה שמעיקר הדין הדין עם השיטה דפירור לחם שנתבשל נתבטל מתורת לחם. וישל"ע בזה בשיטת אדמה"ז.