דיוק לשון אדה"ז "להתעסק בשמחת יו"ט"

סימן תצה סעיף ז

בשוע"ר סי' תצה ס"ז כותב הטעם שאסרו חכמים לעשות ביו"ט מלאכות אוכל נפש, כמו לישה אפיה ובישול, כשאפשר לעשותן מערב יו"ט, ואין בהם הפסד או חסרון טעם אם היה עושה אותן מערב יו"ט, "שמא ימנע אדם מלעשות כל מלאכות אוכל נפש שאפשר לו לעשותן מערב יו"ט, ויניחן לעשות אותן ביו"ט שהוא יום בטל, ונמצא יו"ט כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, ויתבטל משמחת יו"ט".

ובסעיף ט ממשיך וכותב: "וכן מזה הטעם שלא יתבטל משמחת יו"ט אסרו חכמים הקצירה והדישה והעימור והזרייה וברירת מיני תבואה .. והטחינה .. וההרקדה והתלישה .. וסחיטת פירות .. ואפילו לא היה אפשר לעשותם מערב יו"ט, לפי שכל מלאכות הללו דרכן להעשות הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבה .. חשו חכמים אם מלאכות אלו יהיו מותרין לו יטרח ביו"ט גם לצורך החול, כיון שדרך לעשותן לצורך ימים רבים, ולא יהיה לו פנאי להתעסק בשמחת יו"ט".

ויש לעיין מדוע שינה אדה"ז בלשונו, שגבי איסור עשיית מלאכות (לישה אפיה ובישול) כשאפשר לעשות מערב יו"ט כתב הטעם "שלא יתבטל משמחת יו"ט", ואילו לענין מלאכות שהדרך לעשות הרבה לצורך החול הוסיף בטעם ש"לא יהיה לו פנאי להתעסק בשמחת יו"ט"?

ויש לומר, שלגבי מלאכת אוכל נפש שאפשר לו לעשותן מערב יו"ט, החשש הוא שמא יעסוק כל היום בעשיית אוכל נפש עבור שמחת יו"ט, ובסוף יפסיד את עיקר המצה שהיא השמחה בפועל בשמחת יו"ט, שמקיימים אותה ע"י אכילה ושתיה. ואילו במלאכות אוכל נפש שהדרך לעשותם לימים הרבה, החשש הוא "שמא יטרח ביו"ט גם לצורך החול, ולא יהיה לו פנאי להתעסק בשמחת יו"ט", כלומר מצד טירחתו ביו"ט לצורך החול, אזי לא יהיה לו פנאי לטרוח ולהתעסק ביו"ט עבור אוכל נפש שלצורך שמחת יו"ט עצמו.

נמצינו למדים שבעצם העיסוק במלאכות אוכל נפש עבור שמחת יו"ט, מקיימים את מצות העסק בשמחת יו"ט, אלא שאין זה פוטר אותו מלשמוח בפועל בשמחת יו"ט ע"י אכילה ושתיה, ולכן הדין הוא שאם עוסק רק במלאכות אוכל נפש לצורך שמחת יו"ט ואינו שמח בפועל, הרי זה "בטל משמחת יו"ט".