מצות "תשביתו" מן התורה
סימן תלג סעיף יב
בסי' תלג סי"ב כותב אדה"ז: "כבר נתבאר בסי' תלא [ס"ב] שמן התורה כשמבטל את החמץ ומפקירו קודם זמן איסורו – דיו. ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו – חייב הוא לבדוק ולחפש אחריו מן התורה כשיגיע זמן איסורו ולבערו מן העולם לגמרי".
ונשאלה שאלה בבית המדרש בכוונת לשון אדה"ז "ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו", וכי למה שלא ירצה לבטלו ולהפקירו? וכי בשופטני או ברשיעי עסקינן שאינו רוצה לקיים את מצות הביטול שמן התורה? ואף אם נאמר כן, היה לו לומר בלשון: ואם אינו מבטלו, או: ואם עבר ולא ביטלו, ומהו "ואם אנו רוצה לבטלו" שנקט כאן?
אך נראה שאדה"ז משמיענו כאן בלשונו הזהב את גדר מצות "תשיבתו" שמן התורה, שמלכתחילה ניתן לקיימה באחד משני אופנים: א) בביטול ובהפקרת החמץ (לפני שיגיע זמן איסורו), ב) בביעור החמץ מן העולם (לאחר שהגיע זמן איסורו). ואין שום עדיפות לאחד מאופנים אלו על משנהו. ולכן נקט בלשון "ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו", כלומר שהדבר תלוי ברצונו של האדם בלבד: אם רוצה לבטלו ולהפקירו – יבטלו ודיו, ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו אלא מעדיף לבערו מן העולם – יבערו מן העולם (לאחר שיגיע זמן איסורו, ואינו חייב לבטלו לפני שיגיע זמן איסורו). ובשניהם מקיים את מצות "תשביתו" מן התורה באותה מידה.
-
לאחר שכתבתי האמור בגליון "הערות וביאורים" של ישיבת "אהלי תורה" בניו יורק, הנה בגליון אלף ט"ז הקשה הרב י. ל. ש. שאינו מבין התירוץ, שכן דבר זה מפורש כבר בסי' תלא ס"ב: "ומה היא השבתה זו שאמרה תורה, הוא שישבית ויבער החמץ מן העולם לגמרי .. אבל אם רוצה לבטלו ולהפקירו, אין זה מועיל כלום .. בד"א לאחר שהגיע זמן איסור אכילתו והנאתו מה"ת . . אבל קודם שהגיע זמן איסור הנאתו יכול הוא לבטלו ולהפקירו, ומותר לו מה"ת להשהותו עמו בבית כל ימי הפסח". הרי שכתב בפירוש שמה"ת יכול לעשות איזה אופן שרוצה, ומה מחדש כאן יותר?
וממשיך ושואל הרב הנ"ל: סוף סוף אין זה מתרץ לגמרי את קושייתו בלשון "ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו" - כי סו"ס משמעות לשון זה כפשוטו הוא שיש מי שאינו רוצה לבטלו, (ולא רק שזה תלוי ברצונו) - והקושיא במקומה עומדת, למה שלא ירצה לבטלו ולהפקירו?
ועל כן כותב שם לתרץ באופן אחר, יעויין שם בהרחבה. ואכ"מ.
ובמחילה מכת"ר, לא הבנתי קושייתו: שהרי גם אם נאמר שאין זה חידוש של אדה"ז כאן, הרי פשוט שאדה"ז נאמן כאן לשיטתו שכתב בסי' תלא, ולכן דייק בלשונו וכתב "ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו", כי באמת הדבר תלוי ברצונו.
אבל באמת אם היה מעיין היטב במה שכתבתי היה נוכח שיש כאן גם חידוש בדברי אדה"ז, שהרי כתבתי (בתוספת הדגשות שלא מופיעות במקור): "שהדבר תלוי ברצונו של האדם בלבד: אם רוצה לבטלו ולהפקירו – יבטלו ודיו, ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו אלא מעדיף לבערו מן העולם – יבערו מן העולם (לאחר שיגיע זמן איסורו, ואינו חייב לבטלו לפני שיגיע זמן איסורו)".
כלומר, אדה"ז משמיענו כאן שני ענינים בדין השבתת חמץ מן התורה: א) בביטול והפקר לבד סגי, ולא צריך לבער מן העולם. ודבר זה אכן מופיע כבר בסי' תלא, ועל כך הוא כותב בתחילת הסעיף "כבר נתבאר בסי' תלא". ב) אם אינו רוצה לבטלו, צריך לבערו מן העולם לאחר שהגיע זמן איסורו, ואין צריך לבטל לפני שהגיע זמן איסורו, כלומר די בבדיקה וביעור שלאחר זמן האיסור ואין צריך בנוסף לבדיקה וביעור גם ביטול, וזהו עיקר החידוש של סעיף זה, וכמו שכתב שם בקו"א סק"ג שלא כדעת הפרי חדש ש"אין בדיקה מועלת כלום מן התורה בלא ביטול", אלא דעת אדה"ז היא שאין חובת ביטול מן התורה (לפני זמן איסורו) לאדם שהחליט שהוא רוצה לבער החמץ (לאחר זמן איסורו), ולכן נקט בלשון "ואם אינו רוצה לבטלו ולהפקירו", לומר שזה תלוי ברצונו של האדם, ואינה חובה עליו כלל.
ובנוסף לכך כתבתי הסיבה שאינו רוצה לבטלו, מפני ש"מעדיף לבערו מן העולם", כלומר זה לא רק סתם החלטה שרירותית שאינו רוצה לבטלו, אלא יש לכך סיבה הגיונית, האדם מעדיף שהחמץ לא יהיה בביתו כדי שלא יבא לאכלו, או מצד סיבה אחרת[1], ולכן רוצה לבערו מן העולם. וזה עונה על השאלה השניה ששאל כבוד הרב הנ"ל.
[1] והסברא שכתב הרב הנ"ל שם שהסיבה שאינו רוצה לבטלו מפני שהוא חושש שמא לא יבטל בלב שלם, נראה לי תמוה, איזה מין חשש זה? שהרי אם האדם חושש לכך זהו סימן שהדבר איכפת לו ונוגע לו, ואם כן מה הבעיה הרי הוא בעצמו יכול לתקן חשש זה ע"י שיבטלנו בלב שלם. ואין זה דומה לתקנת חכמים שהביטול לבד לא מועיל מפני שחששו שמא לא יבטלנו בלב שלם, שהרי שם החשש הוא "לפי שאין דעת כל בני אדם שוין, ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם וכו'" (כלשון אדה"ז בסי' תלא ס"ד). מדובר באדם שיקל בדבר מצד שאינו מודע לחשיבות הביטול וההפקרה בלב שלם, אבל אדם זה שאינו רוצה לבטלו מפני שחושש שמא לא יבטלנו בלב שלם, ודאי לא עליו דברו חכמים, שכן אדם כזה שירא וחרד לדבר ה', יכול לתקן בעצמו חשש זה ע"י שיבטל בלב שלם.