בגדר מאכיל איסור בידים

סימן שמג סעיף ה

בסי' שמג ס"ה כותב אדה"ז שאסור מן התורה לגדול להאכיל איסור לקטן בידים, ולומדים זאת מהפסוק (ויקרא יא, מב) "לא תאכלום" ופירשו חכמים (יבמות קיד, א) "לא תאכילום".

והנה בס"ט כותב שהאיסור הוא לא רק להאכילו ממש, אלא גם לתת לו דבר איסור בידים הראוי לאכלו, אף אם אינו מתכוין שיאכלנו, כי שמא יאכלנו ונמצא מאכילו איסור בידים. ועל זה כותב בס"י "(וכל זה באיסורי מאכלות ואפילו הוא איסור שהזמן גורם) אבל מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם, כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות . . רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק". הרי שמחלק בין איסורי מאכלות שאסור ליתן אפילו בידי הקטן, לבין שאר איסורים שמותר ליתן בידיו, והאיסור הוא רק לעשות עמו האיסור ממש.

אבל בסי' שא סכ"א כותב אדה"ז שבגד שיש בו פעמונים המשמיעים קול אסור להלביש לקטן "שהרי זה כמאכילו איסור בידים". וצריך להבין מדוע אסור להלבישו, הרי בפעולת הלבשת התינוק אין איסור, וכל האיסור הוא אח"כ כשהתינוק הולך עם בגד זה ומשמיע קול, שאז יש בזה משום איסור משמיע קול, ומאי שנא בין דין זה לבין הדין המובא בסי' שמג ס"י שמתיר ליתן לתינוק חפצים בשבת אף שיעשה מהם אח"כ מלאכה להנאתו. ועד"ז הקשה ה'תהלה לדוד' סי' שמג סוסק"ב, ונשאר בצ"ע.

ויש לומר הביאור בזה, ע"פ המבואר בסי' רסו ס"י במי שבא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו כיס של מעות, שיכול ליתן לקטן, ובלבד שיתן לו בשעה שהקטן עוקר רגליו ללכת, כדי שלא יעשה עקירה והנחה, ומבאר שם, שזהו משום שאסור להאכילם דבר האסור בידים. ומוסיף שם שאפילו מבעוד יום אסור ליתן לו שלא באופן זה, ומבאר שם הטעם, "כיון שיודע שיוליכוהו בשבת ולדעת כן נותן להם, ה"ז כמאכילם איסור בידים". ומבאר בבדה"ש סי' קמז סקי"א שבטעם שכתב אדה"ז ש"לדעת כן נותן להם", מבואר ההבדל בין סי' שמג לבין דין זה, שבסי' שמג מדובר שאינו נותן להם החפץ על דעת שיעשו בו מלאכה, ולכן מותר. משא"כ כאן מדובר שהוא נותן להם הכיס על דעת שיעשו בו הליכה ברשות הרבים.

ויש לומר שזהו החילוק בין סי' שא סכ"א לבין סי' שמג ס"י, שבסי' שא מדובר שהאבא מלביש לקטן על דעת שהתינוק ישמיע הקול בפעמון התלוי בבגד בהילוכו (כדי שידע האב היכן נמצא התינוק, או אפילו בשביל להרגיע את התינוק), ולכן אסור להלבישו, שהרי זה כמאכיל איסור בידים, ודמי לדין המבואר בסי' רסו. משא"כ בסי' שמג מדובר שאינו נותן לו החפץ על דעת שהקטן יעשה בו מלאכה.

והאמת שבלאו הכי צריך לומר שבסי' שא מדובר שהוא נותן לו הבגד על דעת שישמיע קול, שהרי מפורש בסי' שלח ס"א ש"אפילו לילך לבוש בבגד שקבוע בו זוג המשמיע קול של שיר מותר, כיון שאינו מתכוין לכך". וא"כ מה שכתב בסי' שא שאסור ללבוש בגד שמשמיע קול בהילוכו, בהכרח מדובר שהוא מתכוין לכך.

והנה בבדה"ש שם מבאר עוד, שמה שכתוב בסי' שמג ס"י שמותר ליתן לקטן עוגה שכתובים עליה אותיות, מיירי אף אם כוונתו שהוא יאכל העוגה, ואין זה דומה לשאר איסורים, כי כאן כוונתו שיאכל המזון ולא האותיות, אלא שאי אפשר לאכול העוגה מבלי לשבור האותיות, ובאופן זה אין איסור אלא א"כ אומר לו מפורש שיאכל העוגה.

ויש להביא הוכחה לדבריו מהמבואר בסי' תרמ סוס"ד "ומותר לה ליתן לפניו לאכול חוץ לסוכה, אע"פ שיודעת שבודאי לא יכנוס לסוכה לאכול, אלא יאכל במקום שנתנה לפניו, אין בכך כלום, כיון שאינה אומרת לו שיאכל חוץ לסוכה". ומשמע, שנתינת המאכל לפניו אינה אסורה אף שבכוונתה שהקטן יאכל המאכל (וראה סי' תרטז סוס"ד אופן דומה לזה גבי יוהכ"פ ושם אסור. אך משם אין להקשות, כיון שהרי מדובר באיסורי מאכלות (שהזמן גרמא)), כיון שאין בכוונתה שהוא יאכל את המאכל דוקא כאן, וכל רצונה הוא שהקטן יאכל המאכל, ולכן במקרה זה רק כשהיא אומרת לו במפורש שיאכל אסור.

אך עדיין צ"ע מהי סברת החילוק בין מאכלות אסורות לשאר מלאכות.