להתיר ולקשור ברשות הרבים

סימן שא סעיף כ

בסי' שא ס"כ כותב אדה"ז "מותר לאגוד סמרטוט על הרטיה או על שאר דברים שעל המכה ולצאת בו לרשות הרבים ויכול להתירו ברשות הרבים ולקשרו שם".

מקור הלכה זו הוא בתוספתא פ"ו ה"ג אך שם הלשון הוא "וקושרו ומתירו בשבת", כלומר תחילה נקט "קושרו" ואח"כ "מתירו", וכן העתיקו הלשון הרי"ף שבת ל, ב והרמב"ם הל' שבת פי"ט הי"ג וטור ושו"ע סי' שא סכ"ב. ולפי זה צריך ביאור מדוע אדה"ז שינה הסדר בלשונו מלשון התוספתא ומלשון כל הפוסקים הנ"ל וכתב תחילה "להתירו" ורק אח"כ "לקשרו".

ועד"ז כותב אדה"ז שם סל"א בקשר לקמיע הקשורה לו בצוארו ש"יכול להתירו .. ולקשרו" ברשות הרבים בעוד שבברייתא שבת סא, סוע"א וכן בטור ושו"ע סי' שא סכ"ה הלשון הוא "וקושר ומתיר".

ונראה לבאר בפשטות ע"פ האמור לעיל שאדה"ז מתאים את הדברים לפי המציאות המעשית, והרי כשאדם יוצא לרשות הרבים עם הסמרטוט קשור על הרטיה, או עם קמיע קשורה בצוארו, הרי השאלה שהוא יכול להזקק לה היא האם יכול להתיר הקשר וולקשרו אח"כ ע"ז בא המענה שיכול להתירו ואח"כ לקשרו שם, משא"כ בתוספתא ובברייתא וכל הפוסקים לא מדברים על המציאות המעשית שאדם נתקל בה אלא על עצם הדין שהאדם יכול לקשור ולהתיר ברשות הרבים, ובעצם הדין יש להקדים קשירה לפני התרה.

אבל בנידון דידן יש לומר שיש כאן טעם נוסף לשינוי הסדר, דהנה כל החידוש לדעת אדה"ז בשני הסעיפים הנ"ל בדין קושר ומתיר ברה"ר הוא ש"יכול להתירו" אבל לקשור ודאי יכול, כלומר אם קרה מקרה והקשר הותר כשאדם נמצא ברשות הרבים ורוצה לקשרו בחזרה ודאי שמותר ואין בזה שום חשש, כל החידוש של התוספתא והברייתא לדעת אדה"ז הוא שמותר לכתחילה להתירו, וכמו שאדה"ז כותב בהמשך דבריו שם ושם (ומקורו ראה תוס' שבת נז, א ד"ה במה) "ואין חוששים כשמתירו בידו ברשות הרבים שמא ישכח ויביאנו", כלומר היה ניתן לומר שיש לאסור להתיר הקשר ברשות הרבים שמא ישכח בשעה שהוא מתיר ויביאנו בידיו, ולזה כותב שאין לחשוש לזה, אבל לענין קשירה אין שום חשש כזה, כיון שכל רצונו הוא לקשור שלא יפול מעליו, ולמה נחשוש שיביאנו בידיו.

ועפ"ז יש לומר שאדה"ז למד בדברי התוספתא והברייתא שהדברים נאמרו שם בסדר של לא זו אף זו, כלומר לא מיבעיא שמותר לקשור ברה"ר אלא גם מותר להתיר ברה"ר ואין חוששים שמא ישכח ויביאנו, אבל כשאדה"ז מעתיק את דברי התוספתא והברייתא הוא מתמקד מיד על החידוש וכותב מיד שיכול להתירו כי זה עיקר החידוש.

ועפ"ז יש לומר שמה שאדה"ז כותב אח"כ שיכול לחזור ולקשרו, לא בא להשמיענו שמותר לקשור ברה"ר שהרי זהו ברור שמותר, אלא הוא תנאי הכרחי, שההיתר להתיר הקשר ברה"ר הוא בתנאי שיחזור ויקשור מה שהתיר, שאם לא כן הוא לא יוכל ללכת כך ברה"ר, וממילא יהיה אסור להתיר.