בישול אחר בישול בדבר לח
סימן שיח סעיף ט
כתב אדה"ז בהל' שבת[1]: "כל דבר לח יש בו בישול אחר בישול[2], דהיינו תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן, ואפילו לא נצטנן לגמרי אלא שאין היד סולדת בו, וחממו בשבת עד שהיד סולדת בו - חייב משום מבשל. אבל אם הוא חם כ"כ עד שהיד סולדת בו ומרתיחו יותר - אין בזה משום בישול, ומותר אפילו לכתחילה להרתיחה סמוך לאש במקום שאין לחוש לחיתוי .. ויש אומרים[3], שאפילו נצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול, ומותר להרתיחו בשבת סמוך לאש במקום שאין לחוש לחיתוי".
ולענין הלכה למעשה סיים אדה"ז שם : "ונהגו[4] להקל אם לא נצטנן לגמרי, אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו. אבל אם נצטנן לגמרי - נוהגין כסברא הראשונה אפילו לענין דיעבד, כמו שנתבאר בסימן רנג"[5].
והנה מדברי אדה"ז שכתב (בסוף דבריו): "ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כו' אבל אם נצטנן לגמרי נוהגין כסברא הראשונה", נראה לכאורה דס"ל דמחלוקת הפוסקים (שהביא לפנ"ז) בענין אם יש בישול אחר בישול בדבר לח, לא הוכרעה להלכה. וההכרעה היא רק לענין המנהג למעשה: שאם התבשיל נצטנן לגמרי אזי "נוהגין כסברא הראשונה" להחמיר שאין לחממו בשבת, אבל אם עדיין לא נצטנן לגמרי אזי "נהגו להקל" כסברא השני' - להתיר לחממו בשבת.
אך, לכאורה, דוקא מדבריו אלו יש מקום להוכיח, דס"ל דהעיקר להלכה הוא כהפוסקים (הדעה הב') ש"אין בישול אחר בישול" בדבר לח, דרק עפ"ז מובן מה ש"נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי", כי סמכו על דעת הפוסקים - שהם העיקר להלכה - שאין בישול אחר בישול, להקל כמותם כשלא נצטנן לגמרי. ומה שבנצטנן לגמרי "נוהגין כסברא הראשונה" הוא רק חומרא, לחשוש לדעת הפוסקים שיש בזה איסור בישול מן התורה, אף שאינו עיקר להלכה. כי אם נימא שלא נפסקה הלכה כאף אחת מן הדעות - אינו מובן איך "נהגו להקל" בדבר שיש סוברים (הדעה הא') שיש בו משום בישול מן התורה. אדרבה, היו צריכים להחמיר בזה, לחשוש לדעת המחמירים, כפי שחששו בנצטנן לגמרי.
וכן כתב המנחת כהן[6] בדעת הרמ"א, שס"ל שהעיקר להלכה כדעת הפוסקים דמן התורה אין בישול אחר בישול אפילו בדבר לח[7]. וזה לא כדעת המחבר[8] שפסק להלכה כהדעה שיש בישול אחר בישול בדבר לח.
אבל האגלי טל[9] מחלק: דבאיסורא דאורייתא מחמירין כהדעה שיש בישול אחר בישול, ולכן כשנצטנן התבשיל לגמרי אסור להחם. אבל "כשלא נצטנן לגמרי, וראוי עדיין לקצת בני אדם לאכול מחמת חמימותו כבר יצאנו מחשש איסור דאורייתא, דלא גרע מאם נתבשל כ"מאכל בן דרוסאי" בדבר יבש אף שלא נתבשל כל צרכו, דשוב אין משום בישול מדאורייתא. ובדרבנן סמכינן על הפוסקים דלא מחלקין בין לח ליבש, ובכולן אין בישול אחר בישול". ועפ"ז הוא מבאר מה שהמחבר לא ס"ל כהרמ"א להקל גם כשלא נצטנן לגמרי, ד"היינו משום דהמחבר לשיטתו, שכתב בב"י[10] לדעת הרמב"ם[11], דבנתבשל כמאכל בן דרוסאי עדיין יש בו משום בישול מן התורה, וא"כ אף בלא נצטנן לגמרי .. לא עדיף מנתבשל כמאכל ב"ד, דעדיין לא יצאנו מחשש איסור תורה".
אבל ביאור זה אינו מתאים כלל עם שיטת אדה"ז, דהרי אדה"ז ס"ל שגם תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש בו בישול מן התורה (כהרמב"ם)[12], ובכ"ז גבי תבשיל שלא נצטנן לגמרי ס"ל להקל (כהרמ"א). וגם עצם הדמיון של תבשיל שלא נצטנן לגמרי לתבשיל שנתבשל כמאב"ד, אינו מובן דהא תבשיל שנתבשל כמאב"ד ראוי לאכילה רק "על ידי הדחק"[13], משא"כ תבשיל (המבושל כל צרכו אלא) שאינו חם כ"כ, הריהו "ראוי (עדיין) לאכול מחמת חמימותו", ובאופן דלכתחילה, כמובן בפשטות.
ב
לכן נראה לי שדעת אדה"ז היא, שהעיקר להלכה הוא כדעת הפוסקים שיש בישול אחר בישול בדבר לח מן התורה.
ויש להביא הוכחה לכך מדבריו בכמה מקומות בהל' שבת, כדלקמן:
בסימן רנג[14] כתב "ואפילו אם יש בו מרק שיש בו משום בישול אם נצטנן לגמרי, מ"מ כשלא נצטנן לגמרי נוהגים להקל". הרי שכשנצטנן לגמרי "יש בו משום בישול"[15] דהיינו מהתורה[16].
ועוד כתב שם[17] להדיא ד"תבשיל שנתבשל כל צרכו ויש בו מרק ונצטנן לגמרי ונתחמם שם עד שהיס"ב .. יש בה חיוב חטאת לישראל"[18].
ועד"ז כתב שם בקו"א[19] והכא קעבר אדאורייתא"[20].
וכן כתב המ"א[21], דלהלכה ס"ל לרמ"א דיש בישול אחר בישול בלח, ומוכיח כן מזה שהרמ"א אוסר להחם דבר שנצטנן לגמרי.
ועפ"ז נ"ל, דזה שאדה"ז מביא כאן להלכה ש"נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי", אין הכוונה שבאופן זה סומכים על דעת הפוסקים ש"אין בישול אחר בישול"[22] (שמזה הי' נראה לומר שהעיקר להלכה לדידן הוא שאין בישול אחר בישול, ומה שאין אנו נוהגים כדעה זו בנצטנן לגמרי הוא רק משום חומרא, כנ"ל)[23], אלא הכוונה בזה היא, שהמנהג ש"נהגו להקל" היא שיטה מקילה בדעת הפוסקים ש"יש בישול אחר בישול" מהתורה, וכדלהלן.
דהנה הפוסקים שסוברים שיש בישול אחר בישול, הזכירו בלשונם בענין זה תבשיל ש"נצטנן" או תבשיל "צונן". וכ"ה לשון רש"י[24]: "שמא ימצא קדרתו שנצטטה .. וירתיחנה .. ונמצא מבשל בשבת", שפי' תיבת "נצטננה" בפשטות הוא שנצטננה לגמרי. והב"י[25] הוא זה שהוסיף (על מה שכתב הטור "אבל בעודו רותח" אין בו בישול אחר בישול) "משמע לי כל שהיד סולדת בו מקרי רותח". כלומר שלפי הב"י נמצא, שהגדר הקובע לענין בישול אחר בישול הוא חום שהיס"ב[26]. ולפ"ז מובן לאידך, שאם התבשיל נצטנן עד שאין היס"ב - יש בו בישול אחר בישול, אף אם לא נצטנן לגמרי. אבל ד"ז הוא חידושו של הב"י, והוא הוספה על דברי רש"י שהם יסוד הענין.
וחילוק זה נמצא (עכ"פ ברמז) גם בסגנון לשון אדה"ז כאן, דבתחילה בהגדרת ההלכה כתב "כל דבר לח יש בו בישול אחר בישול, דהיינו תבשיל שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן" (והיינו דעת רש"י וסיעתו). ואח"כ הוסיף "ואפילו לא נצטנן לגמרי אלא שאין היד סולדת בו חייב משום מבשל" (והיא הוספת הב"י, הנ"ל). ומזה שלא הביאם בחדא מחתא אלא חילקם לב' בבות, משמע דברצונו לרמז שהן ב' גדרים שונים במהותם.
ג
ועפ"ז י"ל, דמה שס"ל לאדה"ז שהעיקר להלכה שיש בישול אחר בישול, כוונתו בזה כדעת רש"י וסיעתו - דזה שיש בישול אחר בישול היינו בנצטננה לגמרי. וכן הוא להדיא במקומות שהובאו לעיל מדברי אדה"ז, שזה ש"יש בו משום בישול" הוא באם "נצטנן לגמרי".
ועפ"ז המנהג ש"נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי" הריהו מתאים עם פסק זה, כי אף שאינו עולה בקנה אחד עם דברי הב"י (בבא הב' בדברי אדה"ז הנ"ל), אך הוא מתאים עם דעתו של רש"י (בבא הא' שבדברי אדה"ז הנ"ל), שכנ"ל היא העיקר להלכה.
ויש להביא עוד סייעתא לזה מדיוק לשון אדה"ז בסוף דבריו לענין המנהג למעשה, שחילק ושינה בין מה ש"נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי" ובין מה שמחמירים אם נצטנן לגמרי. שאת המנהג להקל בלא נצטנן לגמרי כתב בפשיטות ("ונהגו להקל"), בלי לייחסו לדעה מן הדעות הנ"ל. ובנצטנן לגמרי הדגיש ש"נוהגין כסברא הראשונה". ולכאורה טעמא בעי, מדוע במנהג להקל לא כתב שהוא כסברא השני'[27], שאין בישול אחר בישול בדבר לח?
וע"פ משנ"ת לעיל מובן שבדוקא נתחכם אדה"ז וכתב את המנהג להקל בסתם, משום שלדעתו מנהג זה הוא נכון לא רק לסברא השני' שאין בישול אחר בישול, אלא גם לסברא הראשונה שס"ל שיש בישול אחר בישול אם נצטנן לגמרי, אבל "אם לא נצטנן לגמרי" - "נהגו להקל" גם ע"פ שיטה זו.
ועפ"ז מובן שבסגנון לשונו המדוייק של אדה"ז נרמז גם הטעם להכרעה זו בשיטות הפוסקים. דמה ש"נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי", זהו משום דאזלינן בתר רוב דעות. כי באופן זה יש מקום להקל לא רק לסברא השני' (שאין בישול אחר בישול) אלא גם לסברא הראשונה, כדעת רש"י שהיא העיקר בה, כנ"ל. ומה ש"אם נצטנן לגמרי נוהגין כסברא הראשונה" - זהו בגלל שבאופן זה גם לרש"י וגם לב"י חייב משום מבשל.
וזה מודגש גם בדברי אדה"ז בסימן רנג (שהובאו לעיל): "ואפילו אם יש בו מרק שיש בו משום בישול כשנצטנן לגמרי, מ"מ כשלא נצטנן לגמרי נוהגים להקל", דמשמע דזה ש"נוהגים להקל" כשלא נצטנן לגמרי אינו סותר את הדין שכשנצטנן לגמרי "יש בו משום בישול", כיון שאין זה הכרח שלהסוברים שיש בישול אחר בישול בנצטנן לגמרי, ממילא גם בלא נצטנן לגמרי יש בו משום בישול, אלא אדרבא, האמת היא שנקטינן להלכה כהסברא שיש בישול אחר בישול בדבר לח שנצטנן לגמרי, ו"מ"מ כשלא נצטנן לגמרי נוהגין להקל", וכנ"ל.
ד
אבל עדיין צריך להבין: מה היא סברת המנהג להתיר כשלא נצטנן לגמרי. דהרי לכאורה סברת הב"י מובנת בפשטות דכיון שלענין איסור בישול מה שקובע הוא דרגת החום שהיד סולדת בו[28], א"כ פחות מזה נקרא צונן, ומדוע לענין איסור "בישול אחר בישול" מחלקים בין נצטנן לגמרי ללא נצטנן לגמרי?
וי"ל ובהקדים, דלכאורה צריך להבין מהי סברת הפוסקים שסוברים שיש בישול אחר בישול מן התורה, בשלמא בדבר חי שבשלוהו יש בו איסור מן התורה, כיון שנעשה בו שינוי מהותי של הפיכת דבר חי למבושל. אבל דבר שהי' כבר מבושל ורק נצטנן (אף אם נצטנן לגמרי), הרי בבישול השני לא נגרם בו שום שינוי דהרי הוא הי' כבר מבושל, ומה שנעשה בו זהו רק פעולת חימום.
וצריך לומר, דס"ל לפוסקים אלו שאמנם באופן זה שהי' צונן וחממו יש כאן שינוי מסויים בתבשיל, שע"י חימום זה הוא מכשירו לאכילה, דלפני כן התבשיל לא הי' ראוי לאכילה (כ"כ) ועכשיו הוא נעשה ראוי.
ובזה גופא נחלקו: לדעת הב"י אפילו תבשיל שלא נצטנן לגמרי והוא ראוי עדיין לאכילה, אך כיון שאינו חם כ"כ שהיס"ב - יש בזה איסור משום בישול לחממו עד שתהי' היס"ב, כיון שלענין איסור בישול בשבת מה שקובע הוא דרגת החום שהיס"ב, וכל עוד שלא הגיע לדרגת חום זו ה"ז נקרא צונן.
אבל לדעת רש"י וסיעתו (וכן הוא המנהג) האיסור דבישול אחר בישול הוא רק בנצטנן לגמרי, כיון שרק אז נפעל שינוי מהותי בתבשיל, שלפני כן לא הי' ראוי לאכילה ועכשיו הוא נעשה ראוי, ולכן יש בו בישול מן התורה. אבל אם התבשיל לא נצטנן לגמרי אלא הוא "ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו", לא נעשה בו שום שינוי מהותי ע"י העלאת חומו לחום שהיד סולדת בו, אלא הוא רק הוספת מום שאינה כגדר "בישול" ואין בו שום איסור[29].
והוא ע"ד הדין דכשהתבשיל חם שהיס"ב ומרתיחו יותר "אין בזה משום בישול" לכו"ע, כיון שהחימום הנוסף לא גרם שינוי משמעותי לתבשיל עד שיקרא ע"ז שם בישול, עד"ז הוא כשהתבשיל "חם קצת עד שראוי לאכול מחמת חמימותו .. נוהגין להקל שאין בו משום בישול" - כיון שהחימום הנוסף לא גרם לו שינוי משמעותי כ"כ שיחול עליו שם בישול, שהרי גם בלא זה הי' ראוי לאכלו.
וי"ל שכעין מקור לסברא זו יש למצוא בדברי אדה"ז, שכתב[30] "כל דבר שאין בו משום בישול כגון תבשיל לח שנתבשל כל צרכו ועודנו חם שהיס"ב, או אפי' אין היס"ב אלא שלא נצטנן לגמרי, לפי המנהג שנת' למעלה שנהגו להקל בזה". די"ל שההשוואה ביניהם היא, לא רק משום שלמעשה חד דינא אית להו, אלא גם שחד טעמא אית בהו, וכדלעיל.
ה
אלא שעדיין צריך ביאור בדברי אדה"ז במ"ש "אבל אם נצטנן לגמרי נוהגין כסברא הראשונה אפילו לענין דיעבד כמו שנתבאר בסימן רנג":
דלכאורה, ע"פ המבואר לעיל דאדה"ז תפס לעיקר להלכה כהפוסקים שיש בישול אחר בישול, אינו מובן הלשון "אבל אם נצטנן לגמרי נוהגין כסברא הראשונה", דמשמע שזה רק מנהג ולא איסור מן הדין[31]?
ויש לומר: דמה שאדה"ז כתב כאן "נוהגין כסברא הראשונה", אין כוונתו שרק נוהגין כסברא זו, דהרי כנ"ל אדה"ז פוסק כן להלכה ד"יש בישול אחר בישול" ואין זה רק בגדר מנהג, אלא המלה "ונוהגין" מתייחסת להמשך דבריו "אפילו לענין דיעבד", דהיינו שנוהגין כסברא הראשונה .. לענין דיעבד", כלומר לאסור התבשיל בדיעבד, אבל לענין לכתחילה אין זה רק מנהג אלא הוא איסור גמור מן הדין, כנ"ל.
ואל תתמה על תיבת "אפילו" שבדברי אדה"ז שלכאורה היא מלת ריבוי, דמשמע מזה שכוונת אדה"ז שנוהגין כן (לא רק לכתחילה, אלא) גם בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי ש"נוהגין" כן, כלומר שגם האיסור לעשות כן לכתחילה הוא רק מכח מנהג?
זה אינו, דמצינו כמה פעמים בדברי אדה"ז שתיבת "אפילו" אינה במשמעות של ריבוי (לא זו אף זו), אלא במשמעות של הפלאת הענין[32]. ועד"ז י"ל כאן שתיבת "אפילו" היא במשמעות של הפלאת הענין, כלומר, דעד כדי כך חוששים לדעה ש"יש בישול אחר בישול" עד שנוהגין כמותה "אפילו לענין דיעבד".
אך עדיין צריך עיון בזה, דכאן נראה שפשוט לו לאסור התבשיל בדיעבד, ומציין "כמו שנתבאר בסימן רנג", והמעיין שם יראה שאדה"ז הסתפק בדבר. דכתב שם[33] לענין החזרת תבשיל על האש - בדרך האסורה - בשבת, לענין אם נאסר התבשיל בדיעבד: "(ואפי' אם צוה את הגוי להחזיר) אם החזיר (אפילו הישראל בעצמו) למקום שיש מתירים אפי' לכתחילה, כגון, שסמך אצל תנור שאינו גרוף וקטום או כנגד המדורה, תבשיל שנתבשל כל צרכו ויש בו מרק ונצטנן לגמרי ונתחמם שם עד שהיס"ב, שאע"פ שיש בה חיוב חטאת (לישראל), מ"מ כיון שיש מתירים אפילו לכתחילה כמ"ש בסי' שיח, יש לסמוך על דבריהם בדיעבד (שלא לאסור מעשה הגוי אפי' צוהו ישראל)", הרי שנראה לו להתיר בדיעבד אפי' בהחזיר הישראל עצמו, אלא שלא הי' פשוט לו כ"כ להתיר בזה ולכן הקיפו בסוגריים[34].
והטעם שמסתפק שם בזה, נראה שהוא ע"פ מה שכתב שם בקו"א[35], שאולי יש חילוק בזה בין איסור דרבנן ובין איסור דאורייתא. כלומר, שאולי רק באיסור דרבנן אמרינן דכיון שיש מתירים לכתחילה שנסמוך על דבריהם בדיעבד, אבל לא באיסור של תורה כמו בנדו"ד. ומסיים שם "וצ"ע לדינא", ולכן גם לא הכריע בפנים בענין זה[36]. עכ"פ נמצא ששם אדה"ז הסתפק בדבר ונתן מקום להתיר התבשיל בדיעבד גם באיסור של תורה, וכאן כותב בפשיטות ש"נוהגין כסברא הראשונה אפילו לענין דיעבד"?
ונ"ל, שאין שום סתירה בין המבואר כאן (לאסור התבשיל בדיעבד) להמבואר בסימן, רנג (שמסתפק להתיר התבשיל), כי י"ל שבסימן רנג מיירי מדינא, ומן הדין יש מקום להתיר התבשיל (וכמ"ש שם בקו"א "וצ"ע לדינא"), וכפי שביאר שם הטעם ד"כיון שיש מתירים אפילו לכתחילה .. יש לסמוך על דבריהם בדיעבד". אבל כאן מיירי ע"פ מה ש"נוהגין", דהמנהג הוא לאסור התבשיל. וטעם המנהג לאסור התבשיל בדיעבד י"ל, משום שבסי' רנג הביא אדה"ז ספק בדבר אם יש להתיר התבשיל מן הדין ולכלל הכרעה לא הגיע, לכן המנהג הוא לאסור התבשיל בדיעבד.
ואולי י"ל, שזו היתה כוונת אדה"ז במה שציין כאן "כמו שנתבאר בסימן רנג" אף ששם אדה"ז הסתפק בדבר, כי בציון זה רצה לרמז את סברת המנהג לאסור התבשיל בדיעבד, שהוא בגלל שבסי' רנג הובא ספק בדבר אם מן הדין יש להתיר התבשיל, לכן בכגון דא "נוהגין" לאסור התבשיל.
[1] סי' שיח ס"ט.
[2] דעת רש"י שבת לד, סע"א סד"ה משחשכה (והביאו הרא"ש שם פ"ג סי"א). וכן הוא דעת הסמ"ק ורבינו ירוחם הובאו בב"י סי' שיח. וכ"ה דעת הטור והשו"ע שם.
[3] דעת הרשב"א (הובא במגיד משנה פכ"ב סה"ד). וכ"ה דעת הר"ן שבת מ, ב ד"ה תנו.
[4] מקורו בהגהת הרמ"א שם סט"ו.
[5] סכ"ה. וראה לקמן בפנים אות ה.
[6] הובא באגלי טל מלאכת אופה סקי"ד.
[7] וכן כתב המחה"ש (שם סקל"ט) בדעת הרמ"א. וכן כתב הרא"ח ז"ל נאה (קצות השלחן סי' קכד בדה"ש סוסק"ג) בדעת הרמ"א ואדה"ז. ע"ש. וכן כתבו בהערות וביאורים בשו"ע אדה"ז הל' שבת (כולל צמח צדק, ירושלים) קובץ ה ע' ל הערה 18.
וראה במחה"ש שם שכתב דמה שהרמ"א אוסר בנצטנן לגמרי אין זה מטעם איסור בישול אלא "משום דהוי כנותן ומניח לכתחילה לכירה כשבת ולא הותרה אלא חזרה". והוכיח כן מדברי המ"א בסי' רנג סקל"ו שס"ל "דבנצטנן לגמרי אפילו יבש אסור אע"ג דלית בי' משום בישול".
אבל זה אינו מתאים כלל עם שיטת אדה"ז דכתב להדיא (בסי' רנג סי"ט יובא לקמן בפנים) שבתבשיל לח שנצטנף לגמרי יש בזה איסור משום בישול מהתורה. אמנם יש בזה איסור נוסף דרבנן והוא מדיני חזרה שתבשיל שנצטנן לגמרי אסור להחזירו משום דהוי כמושיב לכתחלה ובאופן זה גם תבשיל יבש אסור, אבל אין זה שייך לאיסור בישול שמהתורה שזה ישנו רק בתבשיל לח ולא בתבשיל יבש. ופשוט.
[8] שם ס"ד.
[9] מלאכת אופה שם, ובסקנ"ה אות ד. וע"ש בהשמטות (השמטה לסקי"ד) שהוסיף בזה עוד ביאור.
[10] שם סד"ה אפילו. וכן פסק בשו"ע שם ס"ד.
[11] הל' שבת פ"ט ה"ג.
[12] ראה שו"ע אדה"ז שם ס"י. סי' רנג סי"ח. ועוד.
[13] לשון אדה"ז שם ס"ח.
[14] סי"ט.
[15] ועד"ז כתב עוד שם (סכ"ג) "אם הוא בענין שיש בו משום בישול כגון שיש בו מרק ונצטנן לגמרי".
וכן כתב בסי' שיח סכ"ז ד"ברוטב שנצטנן יש בו משום בישול".
וגם יש להוכיח כן לכאורה, מזה שבכל מקום (מלבד בסי' שיח סט"ז) שאדה"ז מביא שבתבשיל שלא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול, הוא מדגיש שזהו ע"פ מה שנהגו - דהיינו שזהו רק מנהג, אבל מן הדין בעצם היה צ"ל אסור כיון שההלכה היא שיש בישול אחר בישול בדבר לח. וראה לקמן בפנים (אותיות ב' וג') שבאמת גם המנהג מתאים עם הדין.
[16] דכן מורה הלשון "יש בו משום בישול", דהיינו שחייב משום מלאכת מבשל שמהתורה.
[17] סכ"ה.
[18] וראה גם בסידור אדה"ז (הלכתא רבתא לשבתא, ד"ה אעפ"י) "אם חוזר ונמחה ממנו קצת יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי אם היס"ב. ולכן צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיס"ב, משום איסור סקילה וכרת ח"ו". אבל מזה לבד אין הכרח שרבינו הכריע כן להלכה, כי אפשר שרק חשש לדעה זו. וכפי שכתב שם בעצמו בהקדמה שדברים אלו "הן קצת אזהרות והערות להרים מכשולות .. ולפ"ד הרבה מגדולי הראשונים יש בהן איסור כרת וסקילה במזיד וחיוב חטאת בשוגג ה' יכפר"
[19] סק"ט.
[20] והיינו כשהחזיר הישראל בשבת תבשיל שנצטנן לגמרי וחממו עד שהיס"ב (כפי שכתב שם בסכ"ה בחצע"ג).
וראה בקובץ הערות וביאורים שם שהסבירו בדברי אדה"ז שס"ל שלהלכה אין בישול אחר בישול, ועפ"ז פירשו שם את דברי הקו"א הנ"ל שהכוונה היא רק לדעת המ"א שס"ל שיש בישול אחר בישול, וכפי שכתב שם "(והכא קעבר אדאורייתא) כמבואר בלשונו" (של המ"א שהזכיר לפני כן), אבל אדה"ז עצמו לא ס"ל כן.
אך פי' זה נסתר מכל המקומות שהוכחנו לעיל שס"ל לאדה"ז שיש בישול אחר בישול בדבר לח מן התורה. ועפ"ז כוונת אדה"ז בתיבות "כמבואר בלשונו" שבקו"א, היא (לא שזהו רק לדעת המ"א, אלא) שהמ"א כתב כן בפירוש, שהישראל שהחזיר תבשיל לח צונן בשבת וחממו עד שהיס"ב עבר בזה על איסור תורה, ואמנם גם אדה"ז מסכים עם קביעה זו, וכנ"ל. ופשוט.
[21] סי' רנג סקל"ז.
[22] כן משמע קצת מלשון הרמ"א שם, דאחר שהביא "ויש מקילין לומר .. אפילו נצטנן מותר" מסיים "ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי".
[23] ראה פרמ"ג סי' שיח (אשל אברהם סקל"ט): "ומה שהכריע הרב (הרמ"א) להתיר בלא נצטנן לגמרי אף שאין יס"ב לאו למימרא דכה"ג אף להמחמירין שרי דזה אינו .. אלא דנהגו להקל (ולא מדינא) כרשב"א, ומ"מ אם נצטנן עד שאין ראוי לאכול אסור דנראה כתיקון קצת", ומסיים "וצ"ע".
[24] שהוא ראשון הסוברים שבדבר לח שנצטנן יש בו בישול אחר בישול - נסמן לעיל הערה 2.
[25] סי' שיח ד"ה אפילו (הביאו המ"א סי' זה סקי"ב). וראה שם במחה"ש.
[26] ראה גם עולת שבת סי' שיח סקי"ב.
[27] כדרכו בשו"ע כשמביא ב' דעות בהלכה מסוימת ומכריע ביניהם אזי כותב שהעיקר להלכה הוא כדעה אחת, ובאופן מסוים ניתן לסמוך על הדעה האחרת - ראה לדוגמא סי' שיח סכ"ד וסכ"ז.
[28] ראה שו"ע אדה"ז סי' שיח סכ"ד.
[29] אבל מובן דזה ניתן לעשות רק בתבשיל שהיה חם כבר בחום שהיס"ב ועכשו רק נצטנן קצת עד שאין היס"ב. אבל אין זה מועיל בתבשיל שנצטטן לגמרי, דהיינו בתחלה לחממו קצת בחום שאין היס"ב, ואח"כ לחממו עוד ע"פ היתר זה עד שתהיה היס"ב - כי ההיתר ב"חם קצת" הוא, שהחום של הבישול הקודם "לא נצטנן לגמרי" והחימום הנוסף הוא המשך להבישול הקודם, משא"כ כשנצטנן לגמרי ועכשיו מחממו קצת שזהו בישול חדש (ראה הגהות רעק"א בסוס"י רנג. ובתהלה לדוד סי' שיח סקי"ז).
וע"ד המובא בדיני חזרה, דזה שלא נצטנן לגמרי מועיל בזה שלא בטלה לה שהייה ראשונה ומותר להחזירה, אבל כשנצטנן לגמרי בטלה לה שהייה ראשונה ואסור להחזירה (ראה שו"ע אדה"ז סי' רנג סי"ח). ושם ודאי שלא מועיל מה שעכשיו הוא יחמם קצת בהיתר אחר שנצטטה לגמרי, כי הרי כבר בטלה לה שהייה ראשונה.
[30] סי' שיח סכ"ד.
[31] ובפרט שתיבות אלו הם לשון אדה"ז, ולא נמצא זה ברמ"א ובפוסקים.
[32] ראה לדוגמא סי' רמט ס"י "אבל לאחר שחשכה .. מצוה להמנע מלאכול שום דבר .. אפילו לאחר שקידש על הכוס קודם אכילת עיקר סעודת שבת .. לפי שאם יאכל .. לא יאכל הלחם לתיאבון". דזה שכתב "אפילו לאחר שקידש על הכוס", אין הכוונה שלא רק לפני הקידוש "מצוה להמנע" אלא גם אח"כ, דזה אינו, כי לפני הקידוש "אסרו חכמים (והיינו איסור גמור מן הדין) לטעום כלום אפילו מים" (שו"ע אדה"ז סי' רעא ס"ט) ולא רק מצוה כדי שיאכל לתיאבון, וע"כ צ"ל שפי' תיבת "אפילו" שם הוא להפלאת הענין, וכמו שנתבאר בפנים. ועד"ז הוא בכמה מקומות בשו"ע אדה"ז. ואכ"מ.
[33] סכ"ה
[34]דידוע שכל ספק העמיד אדה"ז בחצע"ג.
[35] סק"ט.
[36] ראה גם בקצוה"ש שם.