תוספת שבת – זמנה, ואופן קיומה

סימן רסא סעיף ד

בשוע"ר סי' רסא ס"ד כותב: "יש אומרים שמצות עשה מן התורה להוסיף מחול על הקדש, באיסור עשיית מלאכה, בכניסת שבתות ויו"ט וביציאתם". ובס"ה כותב שתוספת זו אין לה שיעור, "ובלבד שיוסיף איזה זמן שהוא ודאי יום מחול על הקדש, אבל בין השמשות אינו נחשב לתוספת, שהרי הוא ספק לילה, ואסור בו במלאכה מן התורה בלא מצות תוספת". וכן כתב רבנו בסי' תרח ס"ג.

והנה מדברי רבנו אלו אנו למדים: א) קיום מצות תוספת שבת הוא ע"י המנעות מעשיית מלאכה זמן מסויים לפני שקיעת החמה. ב) אין שיעור לזמן הזה, אלא די שיוסיף איזה זמן שהוא ודאי יום מחול על הקדש.

אך עדיין צריך בירור: א) האם מצות תוספת שבת מתקיימת באי עשיית מלאכה בלבד, או שהאדם צריך לקבל תוספת זו ורק אז נאסר בעשיית מלאכה? ב) האם נאסר לעשות בזמן ההוא גם איסורי דרבנן? ג) מהו הזמן המינימלי שניתן לומר עליו שאם נמנעים בו מעשיית מלאכה מקיימים בזה את מצות התוספת?

והנה לענין השאלה הא' והב' מפורש בדברי רבנו בקו"א שם סק"ג: "שקיבל עליו סתם תוספת שבת, כמו שמצות התורה היא להוסיף מחול (על הקדש), ודומיא דתוספת יום הכיפורים שהיא בקבלה בלבד ..  ולהכי לא מיתסר בשבותים, דלא עדיף התוספת שהוא עשה מבין השמשות שהיא ספק כרת .. ועוד שגם הבין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כרחו אף אם הוא יום כיון שהוא סמוך לחשכה ממש, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני, ואפילו הכי התירו השבותים, כל שכן בתוספת שמקבל מדעתו".

נמצינו למדים שתוספת שבת: א) מצוה על האדם לקבל על עצמו, ב) גם כשמקבלו, אינו נאסר באיסורי דרבנן, ומותר לו לעשות אז איסורי דרבנן לצורך שבת (ועכ"פ מותר לו לעשות כל איסורי דרבנן המותרים בביה"ש, המבוארים בשוע"ר סי' רסא סעי' א-ב. ולענין תוספת שבת של מוצאי שבת – ראה שוע"ר סי' רצט סט"ו. סי' שמב. וש"נ).

ולפי זה משמע שאם האדם לא קיבל על עצמו תוספת שבת, אלא נמנע מעשיית מלאכה בלא שחשב כלל על תוספת שבת (או שישן באותו זמן), לא קיים בזה את מצות עשה של תוספת שבת, שהרי כל ענין התוספת היא שהאדם עושה במחשבתו ובדעתו את הזמן הזה לקודש, ואם לא קבל זאת על עצמו – אינה חלה עליו מאליו. [מלבד זמן ביה"ש שחל עליו בהכרח, אך אינו יוצא בזה י"ח מצות התוספת שהיא חובה על האדם מצד עצמו]. ויש לומר שזהו גם משמעות דיוק לשון אדה"ז בס"ד "באיסור עשיית מלאכה", דהיינו שיש לו לאסור על עצמו את המלאכה, ולא סתם שלא עושה מלאכה מצד שלא נזקק לה וכיו"ב.

ולענין השאלה הג': מהו הזמן המינימלי שיש להוסיף מחול על הקדש? יש לכאורה להוכיח מדיוק לשון אדה"ז בסי' תרח ס"ד: "נשים שאוכלות ושותות עד בין השמשות ממש, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש, אין ממחין בידן אם הוא ידוע שבודאי לא ישמעו לנו ויעשו בזדון, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". דממה שדייק בלשונו וכתב "עד בין השמשות ממש" (והוסיף בזה על לשון הגמרא והפוסקים), משמע שכל עוד שנשאר זמן מסוים עד בין השמשות, אפילו דקה אחת, ניתן לקיים בזה את מצות תוספת שבת.

[וכן משמע לכאורה מלשון אדה"ז במכתבו, הנדפס במהדורה החדשה של שוע"ר בח"ב ע' תתקט, שבדיעבד ניתן להדליק את הנרות "עד שקיעת החמה", ובודאי כוונתו עד סמוך ממש לשקיעת החמה, אך לא עם שקיעת החמה, שהרי מצות תוספת שבת היא מן התורה, ובודאי דוחה את מצות הדלקת הנר שמדרבנן. ועצ"ע].

והנה בסדר הכנסת שבת כתב אדה"ז: "מאד מאד צריך ליזהר בהדלקת נרות להדליק קודם שקיעת החמה, שקיעה הנראית, דהיינו בעוד השמש זורח בראשי האילנות .. ולא לעשות אח"כ שום מלאכה כלל, כדי להוסיף מחול על הקדש מעט, כי אחר סילוק וביאת האור מראשי האילנות וגגים הגבוהים בכמו ד' חלקי ששיים משעה (שקורין מינוטין) אזי היא שקיעה האמיתית". ויש שרוצים להוכיח מכאן ששיעור תוספת שבת הוא ארבע דקות לפחות.

אך לענ"ד אין הכרח לזה, כי (מלבד הקושי מהו המקור לארבע דקות לענין זמן תוספת שבת) יש לומר טעם אחר לזהירות זו של הדלקת הנרות לפני ה"שקיעה הנראית" דוקא, שכיון שמכתב זה מופנה לכלל הציבור, הרי שנקט בזה סימן הניכר לכלל הציבור לענין זמן הדלקת הנרות באופן של לכתחילה, והיינו "בעוד השמש זורח בראשי האילנות", אבל לאחר שהשמש שוקעת מראשי האילנות, לא נשאר שום סימן היכר לציבור שלפיו יש לקבוע את זמן הדלקת הנר לכתחילה. ולא משום תוספת שבת נקט לה. ולכן גם מה שכתב אח"כ "ולא לעשות אח"כ שום מלאכה כלל כדי להוסיף מחול על הקדש מעט", זהו ג"כ מצד הענין של הנהגה לכתחילה לכלל הציבור, שכיון שנשאר זמן מועט לפני השקיעה האמיתית, יש להן לפרוש ממלאכה בזמן המועט הזה מיד לאחר הדלקת הנרות. אבל לענין זמן תוספת שבת מצד עצמו, ניתן לומר, שאם אדם יודע לדייק בזמנים כ"כ שיודע לקבוע בודאות בדקה מסויימת שעדיין הוא יום, הרי שבדיעבד יכול לקיים מצות תוספת שבת בדקה זו (כולל מצות הדלקת הנרות לפני דקה זו), גם לפי האמור בסידור.

מובן וגם פשוט שכל האמור לעיל הוא לענין עיקר הדין, אך למעשה כבר נקבעו הזמנים בימינו לענין זמני הדלקת הנרות וזמני יציאות השבת, ואין לשנות מהם חלילה, אם לא בשעת הדחק וצורך גדול.