אמירה לנכרי - 928

בענין אמירה לנכרי שבות - בשיטת אדה"ז

הגה"ח הרה"ת ר' משה דובער ריבקין ז"ל*

ר"מ בישיבת תורה ודעת, בעהמח"ס 'אשכבתא דרבי' ו'תפארת ציון'

יש לי לעורר על ד' מר שליט"א במאמרו בד' רה"ג בשו"ע סי' רמ"ג בענין איסור אמירה לעכו"ם בשבת, שכ' הטעם משום "דמד"ס יש שליחות לעכו"ם לחומרא". והביא ע"ז מר החקירה המפורסמת בגדר איסור עשית מלאכה בשבת אם הוא על גוף האדם כדי שיהי' נח, או על עצם המלאכה שלא תהי' נעשית בשבת, אשר ראש המדברים בזה הוא הבית מאיר (כפי שהעתיקו החת"ס או"ח סי' פ"ד, כי אין ס' בי"מ נמצא בגבולי) שכ' על קושית שו"ת פנ"י למה לן איסור שבות על אמירה לעכו"ם בשבת הרי בלא"ה יש שליחות לעכו"ם לחומרא מד"ס, וכ' הבי"מ לתרץ דכל עיקר איסור מלאכה בשבת אינו על עצם המלאכה ושלא יהי' נעשית, רק על גוף האדם שינוח, וא"כ לא שייך בה שליחות, דהרי גופו עכ"ז נח. וכ' הבי"מ עוד דמד' רש"י ריש פ' מי שהחשיך על קושית הש"ס שם "מ"ט שרו לי' רבנן" דפירש"י "הרי הוא שלוחו לישאנה" נראה דס"ל לרש"י דאיסור אמירה לעכו"ם בע"ש אינו משום גזירה כשארי שבותי שבת שגזרו ושלא יבוא לעשות מלאכה גמורה, דס"ל לרש"י דגזירה לא שייך רק באמירה בשבת גופא אבל לא באמירה בע"ש שיעשה העכו"ם בשבת, (כוונת הבי"מ הוא, משום דשיטת רש"י הוא דשם מיירי באמירה בע"ש וכמו שפירש"י שם "מבעוד יום", אמנם שיטת הרמב"ם בפ"ו הכ"ב וכ"ה שיטת הרא"ש דאף משתחשך שכבר קדש הים נותן כיסוי משו"ה הוצרך רש"י לפרש משום שליחות ולשיטתו דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מד"ס (כוונת הבי"מ בזה הוא, משום דבב"מ ע"א ע"ב הוא פלוגתת רש"י ותוס' אם לפי המסקנא קיימא הא דמד"ס יש שליחות לעכו"ם לחומרא, ולהלן עוד נדבר מזה) אבל עכ"פ נראה מזה דס"ל לרש"י דגם בשבת שייך שליחות. וא"כ הדרא קושית הפנ"י לדוכתא למה לן גזירת שבות על אמירה לעכום בשבת הרי אסור בלא"ה מד"ס משום שליחות, כמו באמירה בע"ש שהוא משום שליחות. ונדחק הבי"מ דאיה"נ הומ"ל בכל אמירה לעכו"ם אפי' בשבת גופא משום שליחות ונקטו איסור אמירה דחמיר טפי בעיני רבנן מאיסור שליחות דרבנן. והוסיף ע"ז החת"ס דמשו"ה חמיר אמירה משום דישראל עצמו עובר על ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, ובע"ש דלא שייך איסור דודבר דבר אינו אסור באמת אלא משום שליחות. עכת"ד הבי"מ והחת"ס עם תוספות נופך ותקון הלשון משלי.

ובדעת רה"ג החליט מר שליט"א דאזיל באמת בשיטה זאת דאיסור אמירה לעכו"ם הוא משום שליחות ומשום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, וס"ל לרבנו דהוא הוא באמת כל דין איסור אמירה לעכו"מ, ואין כאן -שני דינים מיוחדים וליכא באמת איסור שבות מיוחד, ולזה האריך אח"כ מר להוכיח שגדר איסור מלאכה בשבת הוא על עצם המלאכה שלא יהי' נעשית בשבת, וממילא שייך שליחות גם בשבת.

והנה בהנוגע לעיקר החקירה אם איסור המלאכה הוא על גופו או על עצם המלאכה נדבר מזה עוד להלן. וכן מה שיש להעיר לעיקר הנחת הבי"מ והחת"ס בדעת רש"י יבואר אי"ה במרוצת דברינו להלן. אבל מראש חפצי להעיר על החלטתו דמר בדעת רבנו סס"ל שכל דין איסור אמירה לעכו"ם בשבת הוא רק משום שליחות, הרי בדברי רבנו באותו הסעיף גופא מפורש ההיפך. ונשפיל לסיפי' דד' רבנו שם שהעתיק טעם ולשון הרמב"ם בפ"ו על איסור אמירה לעכו"ם שהוא משום גזירה "שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבואו לעשות בעצמם", הרי מפורש בד' רבנו שהוא משום גזירה כשארי שבותי שבת שגזרו שלא יבוא לעשות מלאכה גמורה, ולפי ד' מר הרי רבנו סותר עצמו בתכד"ד.

איברא דכזה יש להעיר גם על רש"י, דכמו שרבנו כ' ב' הטעמים משום שליחות ומשום גזירת שבות, הרי גם רש"י כ' ב' הטעמים, דכמו שמצינו ברש"י שכ' משום שליחות כמו שהביא הבית מאיר מרש"י ר"פ מי שהחשיך כנ"ל וכ"כ רש"י בספ"ק דע"ז הטעם משום שליחות, עי"ש בהסוגיא, וכמו שמציין לד' רש"י אלו במראה-מקום בשו"ע רבנו שם. הנה כמו"כ מצינו ברש"י מפורש שכ' הטעם דגזירת שבות, בפ' כל כתבי על המשנה "נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה" כ' רש"י "רבנן גזור על אמירה לנכרי משום שבות", וכן בפ' שואל ק"נ ע"א על "אמירה לנכרי שבות" פירש"י "וכבר סתמה רבי לעיל עכו"ם שבא לכבות כו' ", הרי מפורש ברש"י טעם איסור אמירה לעכו"ם שהוא משום גזירת שבות כשארי שבותי שבת, וא"כ הרי גם רש"י סותר עצמו. לעומת זה מצינו עוד ברש"י פ"ק דע"ז ט"ו ע"א ד"ה כיון שכ' "ומה שאסור לישראל לומר לעכו"ם עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור", הרי לך טעם אחר לגמרי לא משום שליחות מד"ס, ולא משום גזירת שבות, רק מדברי קבלה דדבור אסור, והרי הדברים צריכים ברור.

והנה בדעת רש"י הייתי סבור לאמר בפשטות, דזה שכ' רש"י בר"פ מי שהחשיך ובספ"ק דע"ז משום דהעכו"ם הוא שלוחו של ישראל, אין כוונתו בזה לתת טעם על איסור אמירה ומשום דלחומרא שלוחו כמותו דבודאי גם רש"י ס"ל דאיסור אמירה לעכו"ם הוא משום גזירה כשארי שבותי שבת, וכפשטות לשון הגמ' "אמירה לעכו"ם שבות" וכמ"ש רש"י בעצמו מפורש בפ' כל כתבי כנ"ל. ומה שהזכיר רש"י דהעכו"ם הוא שלוחו של הישראל כוונתו רק מה שהעכו"ם הוא שלוחו גרידא של הישראל, לא משום שהוא גם כמותו, כלומר שמה שהעכו"ם עושה הוא בשביל הישראל אף אם אינו כמותו, ולא בשביל עצמו (דהא דאין שליחות לעכו"ם מה"ת, היינו דלא אמרינן בי' שלוחו כמותו שיהי' מעשה השליח נחשב כאלו המשלח עשה, אבל ענין שליחות גרידא דהיינו שמעשה השליח יהי' נחשב בשביל המשלח גם בעכו"ם איתא, ומשלוח מנות בפורים יוכיח, דלא בעינן שיהי' השליח בר שליחות דוקא, ופשוט) משום דלולי זה לא שייך כלל גזירה שלא יבוא לעשות בעצמו, דדוקא כשהעכו"ם עושה המלאכה בשביל הישראל אז שייך לגזור שמא אותה המלאכה שהעכו"ם עושה בשבילו יבוא הוא לעשות בעצמו בשבילו, אבל כשאין העכו"ם עושה בשביל הישראל אין מקום כלל לגזור שיבוא הישראל לעשות מלאכה בעצמו, כי המלאכה הזאת שהעכו"ם עושה בשביל עצמו אין לה שום שייכות להישראל, והרי כמה גוים יש בעולם שעושים לעצמם מלאכה בשבת. ומפורש הוא במכילתא פ' בא הביאו הנמק"י בפ' השוכר את הפועלים בסוגיא דחסימה "דבמלאכת העכו"ם ליכא משום אמירה", והוא פשוט גם בסברא כנ"ל. וכן בתוס' שם בהסוגיא דחסימה כתבו "מותר לישראל לאמר לעכו"ם בשבת הא לך בשר זה ובשל לצורכך כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח כלום באותה אמירה" ועיי"ש ברא"ש. ואפי' הר"י שם בתוס' דפליג וס"ל דאסור, וכן פסקו באמת הטוה"מ ושו"ע רבנו, היינו דוקא בגוונא שכ' התוס' שהישראל נותן להעכו"ם בשר שלו, וכדדייקו בלשונם "הא לך בשר זה", בזה ס"ל להר"י דמ"מ אסור, אף שהעכו"ם מבשל לצורך עצמו, משום דמיחזי בזה כשלוחו של הישראל הנותן לו בשר שלו, וכמו שבאר רבנו בשו"ע שלו סי' שז סל"ה בלשונו הזהב טעמו של הר"י "דאפי' אם הוא מקנה להנכרי לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו כגון טול בשר זה כו' אעפי"כ כיון שאומר לו לעשות מלאכה בשלו הר"ז נראה כשלוחו אף שהוא מתכוין במלאכתו להנאת עצמו" עכ"ל רבנו. וכוונתו דבאופן כזה שהישראל אומר לו טול בשר זה כו' דהיינו שהישראל נותן להעכו"ם בשר שלו לאכילה (אף שאין מוטל עליו לזונו) והבשר עדיין חי ואומר לו שיבשל לצורך עצמו, בזה נראה כשלוחו. כלומר שהבשול הוא בשביל הישראל, וכאלו מקבל מתנה מהישראל בשר מבושל לאכול ואסור. (לשון המג"א בס"ק כ"ט הוא "דכיון שהישראל נותן לו חשיב הנאה דכיון שנתן לו ע"כ ניחא לי' שיאכל וא"כ אסור", ורבנו שכ' משום דמיחזי כשלוחו, לא נד בזה מד' המג"א, רק הוא פרוש ובאור על ד' המג"א שכ' דחשיב כנהנה, שאין כוונת המג"א שזהו טעם האיסור, דבאמת מה בכך שנהנה, הרי באמת מותר לומר לעכו"ם לעשות מלאכה בשל עצמו ולצורך עצמו אפי' אם מגיע להישראל הנאה מזה כמ"ש המג"א ושו"ע רבנו שם בסי' שז סל"ה, ומכ"ש כאן דרק חשיב כנהנה הוא מיחזי כשלוחו כנ"ל ואסור, ודו"ק היטב) אבל באופן שאין נראה כשלוחו והעכו"ם עושה בשלו ובשביל עצמו לכו"ע מותר אמירה בזה.

אמנם בשבת גופא יש איסור גם בזה מטעם אחר, משום ודבר דבר דבור אסור, וזהו ד' רש"י בע"ז ט"ו ע"א הנ"ל באיסור אמירה לעכו"ם משום ודבר דבר, והיינו בגוונא דמיירי שם בגמ' לענין איסור למכור בהמה גסה לעכו"ם שיעשה בה מלאכה בשבת. דמקשה שם הש"ס שם "כיון דזבנה קניא" ופירש"י ואינה של הישראל כו' והעכו"ם אינו מצווה על השביתה כו' והא דאסור לישראל לומר לעכו"ם עשה כך זהו משום ודבר דבר כו'", והיינו אמירה לעכו"ם שיעשה בכל עצמו (כגוונא דמיירי הש"ס שכבר קנה העכו"ם את הבהמה) שאין להמלאכה שום שייכות להישראל שיהי' שייך גזירה ואין בזה משום גזירת שבות, אלא שגם זה אסור בשבת גופא לא משום שבות רק משום ודבר דבר, והוא שדקדק רש"י בלשונו והא דאסור לישראל לומר לעכו"ם עשה כו'" ולא כ' בקצרה והא דאמירה לעכו"ם שבות כלשון המורגל בש"ס, משום דכאן דמיירי שהעכו"ם עושה בשלו ובשביל עצמו לא שייך כלל איסור אמירה לעכו"ם שבות דמשום גזירה כנ"ל, וע"כ דקדק בלשונו וכ' והא דאסור לישראל לומר כו' כלומר שגם באופן שהמלאכה הוא בשל עכו"ם ובשביל עצמו, הנה בשבת גופא ג"ז אסור מטעם אחר משום ודבר דבר, אבל בגוונא דמיירי שם הש"ס שמכר להעכו"ם בהמה גסה קודם שבת כמובן שאין שום אמירה בשבת גופא, והי' צריך להיות בהמה מותר, וע"כ מקשה הש"ס כיון דזבנה קניא כו' והוא של העכו"ם וליכא בזה לא משום גזירת שבות ולא משום ודבר דבר, וצריך להיות מותר.

ומזה העירותי באמת על מה דנפסק להלכה ברמ"א ושו"ע רבנו דמותר לומר לעכו"ם לעשות מלאכה בשלו ובשביל עצמו, דלכאורה הרי גם בזה יש איסור משום ודבר דבר, וחפשתי במפרשי השו"ע ומצאתי בפמ"ג בא"א ס"ק כ"ט שהעיר כן ברמז כדרכו. ולכאורה עלה בדעתי לאמר דכוונת הרמ"א הוא רק דמדינא מותר, כלומר שבאמת אין בזה משום ודבר דבר ממש דדברי קבלה, והוא עפ"י פירוש רש"י בדף קי"ג ריש ע"ב על "ודבר דבר דבור של קבלה, והוא עפ"י פירוש רש"י בדף קי"ג ריש ע"ב על "ודבר דבר דבור של מקח וממכר", אשר התוס' הקשו עליו דהא מו"מ ידעינן מוממצוא חפצך, וע"כ פירש ר"ת דודבר דבר היינו שלא להרבות בדבור, והביאו מירושלמי וממד"ר ויקרא שבשבת יש למעט בדבור, עיי"ש בתוס'. וכן הובא זה ברמב"ם וטוש"ע, ויקרא שבשבת יש למעט בדבור, עיי"ש בתוס'. וכן הובא זה ברמב"ם וטוש"ע, אשר לר"ת יוצא שגם דין זה דצריך למעט בדבור בשבת הוא מדברי קבלה, אבל לרש"י כל איסור דודבר דבר דמדברי קבלה אינו אלא דבור בענין מו"מ אף שאין הדבור מועיל לו כלום לענין המו"מ, עי' שו"ע רבנו רס"י שז, (דדבור שמועיל לו לענין מו"מ או מו"מ עצמו אפי' בלי דבור, הנה זה ילפינן מוממצוא חפצך, וכפירש"י שם "ממצוא חפצך שלא יטייל אדם בסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה כו' שזהו מגדר מו"מ אף שהוא בלי דבור, ודו"ק) והירושלמי והמד"ר שהביאו התוס' שצריך למעט בדבור, לרש"י אינו אלא ממדת חסידות בעלמא, ואינו באמת בכלל הכתוב דדברי קבלה ממש. (אף כי גם זה אסמכוהו על הדבר דבר. ועי' ברמב"ם סוף ה"ד) וכן באמת מורה סגנון הלשון ברמב"ם פכ"ד וטוש"ע ושו"ע רבנו דאזלי בזה בשיטת רש"י זאת, דעל ודבר דבר כתבו באמת מתחלה רק דבור של מו"מ, ורק אח"כ להלן הוסיפו דגם בשיחה בדבור צריך למעט עפ"י הירושלמי והמד"ר, ולא כללינהו כחדא, משום דלהרבות בדבור אין איסור מדברי קבלה ממש כמו דבור של מו"מ, אלא מדת חסידות בעלמא. ועפ"י שיטת רש"י זאת י"ל דהרמ"א שכ' מותר לאמר לעכו"ם לעשות מלאכה לעצמו אינו דבור של מו"מ, אבל ודאי דמשום מדת חסידות יש גם בזה. דבודאי לא גרע זה מהרבות בדבור, ולא הוצרך הרמ"א להזכיר זה כאן בפירוש משום דכבר נזכר זה במחבר גופא. אמנם לפי דברינו לעיל בד' רש"י דע"ז ט"ו ע"א הרי יוצא דגם דבור זה לאמר לעכו"ם לעשות מלאכה לעצמו הוא כדבור של מו"מ והוא בכלל ודבר דבר שמדברי קבלה, ואולי יש לחלק בין ד' רש"י דע"ז לדינו של הרמ"א ודו"ק. ויש לעיין בכ"ז בעיון הראוי.

ופשוט ומובן הוא דמשום ודבר דבר אין איסור אמירה אלא בשבת גופא, אבל לא אמירה בע"ש לעשות בשבת. וכמו"כ פשוט הוא דאיסור ודבר דבר אינו אלא אקרקפתא דגברא על עצם האמירה, ואין לאיסור שייכות לעצם המלאכה שיהי' אסור אח"כ להישראל ליהנות מהמלאכה, ורק באמירה לעכו"ם בשבת שאסור משום גזירת שבות שלא יבוא לעשות בעצמו, בזה אסור להישראל ליהנות מהמלאכה שנעשית בשבילו, וכן גם בע"ש אסור אמירה כזו לעכו"ם דהיינו שיעשה למחר בשבת בשביל הישראל, דגם בע"ש שייך הגזירה שלא יבא לעשות עצמו, וכמפורש ברמב"ם ובשו"ע רבנו טעם דגזירה גם על אמירה בע"ש לעשות בשבת (וזהו דלא כד' הבי"מ בדעת רש"י דאם הטעם משום גזירה לא שייך לגזור על אמירה בע"ש. דבאמת אי"ז סברא לכשתדקדק היטב, ודו"ק).

ובזה יבואר בפשטות מה שהוצרכו לגזירת שבות על אמירה לעכו"ם, הרי בלא"ה אסור מדברי קבלה משום ודבר דבר, דפשוט הוא כנ"ל דמשום ודבר דבר לחוד לא הי' שייך איסור על המלאכה ליהנות ממנה, וכן לא הי' שייך איסור אמירה בע"ש לעשות בשבת, ורק משום גזירה אסור גם אמירה בע"ש, וכן אסור גם ליהנות מהמלאכה כנ"ל.

ובכל אופן הנה בדעת רש"י לכאורה הי' נראה לאמר בפשטות כנ"ל דגם רש"י ס"ל דבשבת לא שייך לאסור אמירה משום שליחות כסברת הבי"מ והחת"ס, משום דגופו הרי נח, והא דכ' רש"י בר"פ מי שהחשיך ובספ"ק דע"ז מה דהעכו"ם נעשה שלוחו, אין כוונתו משום שליחות דהוי כמותו ומשום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ושהו באמת טעם איסור אמירה כד' הבי"מ והחת"ס, דהא גם רש"י ס"ל הטעם דגזירת שבות כנ"ל מרש"י בפ' כל כתבי, רק כוונתו הוא דכל הגזירה לא שייך אלא באופן שהעכו"ם עושה בשליחותו של הישראל, כלומר בשביל הישראל אף אם אינו כמותו, וכנ"ל דאז דוקא שייך הגזירה, ולזה הזכיר רש"י מה שהעכו"ם הוא שלוחו של הישראל, ולא הזכיר ג"ז דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, כן הייתי סבור לאמר בדעת רש"י.

אמנם בדעת רה"ג הרי א"א להעמיס כדברינו בדעת רש"י, דהרי רבנו הזכיר ג"ז שיש שליחות לעכו"ם לחומרא ומשמע דאתי עלה מטעם דשלוחו כמותו, וביותר מפורש הוא בד' רבנו בסי' שה סכ"ט לענין אמירה לעכו"ם לחלוב הבהמה בשבת שמשום צעב"ח התירו, אבל דוקא בתנאי שהחלב יטול העכו"ם לעצמו, אבל אם החלב יהי' להישראל לא התירו אפי' משום צעב"ח, וכ' רבנו "דכשעושה בשביל ישראל ה"ה שלוחו ממש והר"ז כאלו עשה הישראל בעצמו ששלוחו ש"א כמותו ואף דאין שליחות לעכו"ם מ"מ החמירו חכמים כו'". הרי מפורש בד' רבנו משום ששלוחו כמותו ממש, וכן בקו"א בסי' רסג כשהביא את הגהמ"יי משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא הזכיר ג"כ רבנו מפורש מה ששלוחו כמותו עי"ש. וא"כ דברי רבינו צריכים עיונא, דפתח בטעם דשליחות וסיים בטעם דגזירה.

והנה מתחלה חשבתי שאולי יש לפרש גם ד' רבנו בדרך שבארנו ד' רש"י אך באופן אחר קצת. והוא דנימא דבודאי גם רבנו ס"ל דבשבת לא שייך שליחות וכל טעם איסור אמירה לעכו"ם הוא באמת רק משום גזירת שבות, כמו שהביא בעצמו מפורש לשון הרמב"ם בזה כנ"ל, וענין שליחות שזכר הוא רק כהקדמה להטעם דגזירה בדרך שבארנו בדעת רש"י, רק שדעת רבנו הוא - כלומר שרבנו מפרש כן בדעת רש"י - דכדי שיהי' שייך גזירת חכמים שלא יבוא הישראל לעשות בעצמו, אינו מספיק זה שהעכו"ם עושה בשליחותו ובשביל הישראל, רק צריך שיהי' גם כמותו שיהי' נחשב כאלו הישראל עשה המלאכה הזאת (עכ"פ מדרבנן, אף דגם אם נחשב כאלו הישראל עשה אין בזה איסור דהא גופו נח), דאז דוקא גזרו חכמים לאסור לא יבוא לעשות עצמו בידיו ממש, דדוקא אם גם בלא"ה הוי כאלו עשה בעצמו עכ"פ מדרבנן, אלא שאין בזה איסור משום דגופו נח, הנה אז הניחו חכמים ע"ז איסור משום גזירה כו', אבל אם אינו כמותו רק מה שהוא בשליחותו ובשביל הישראל לא היו מוצאים חכמים לנכון לגזור ולאסור, ומפרש רבנו ד' רש"י דזכר שליחות שכוונתו באמת מה ששש"א כמותו וחשיב דיש שליחות לעכו"ם מדרבנן להיות כמותו, וע"כ הקדים רבנו להטעם דגזירה מה שהעכו"ם הוא שלוחו ושהוא גם כמותו משום דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מד"ס.

ואף דהוא פלוגתת רש"י ותוס' שם בב"מ כנ"ל אם קיימא לפי המסקנא הא דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, אמנם כבר פרש לנו רבנו זה בסי' שה סכ"ט במתק לשונו שכ' "ואף דאין שליחות לעכו"ם מ"מ חכמים החמירו כן גבי שבת ויו"ט וכיוצא בהן אף בנכרי שנעשה שלוחו של ישראל שיהי' נחשב כמותו ממש", וכן בקו"א סי' רסג כשהביא את דברי הגהמ"יי דיש שליחות לעכו"ם לחומרא הוסיף רבנו "ואפשר דכו"ע מודו בזה לענין שבת", וברור דכוונתו בתיבת "לכו"ע", היינו אפי' להתוס' שם בב"מ דסברי דלפי המסקנא באמת לא אמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, אבל משום חומרא דשבת כו"ע מודו, אשר מזה אנ"ר שגם בסי' רמג שכ' "דיש שליחות לעכו"ם לחומרא" אין כוונתו להא דב"מ ע"א ע"ב, רק כוונתו שהוא חומרא דשבת[1].

והא דאסור ליהנות ממלאכה שהעכו"ם עשה מעצמו בשביל ישראל בלי שליחות, היינו לא מגזירת שבות שלא יבוא לעשות בעצמו, דבלי שליחות ושהוא כמותו ליכא גזירה כנ"ל, רק הוא מטעם גזירה אחרת שלא יבוא לאמר לעכו"ם, וכמ"ש התוס' בשבת קכ"ב ע"א ד"ה ואם ובשו"ע רבנו שם בסי' רמג ס"ב "שהפליגו חכמים באיסור זה כו' וגזרו אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל כו' שמא יאמרו לו לעשות בשבת כו'" והיינו שגזרו אף בלי אמירה אטו אמירה, ודו"ק. כן עלה בדעתי לפרש בדעת רה"ג.

אבל אחרי העיון ראיתי שלא זהו כוונת רבנו מכמה טעמים. לבד זה שעיקר ההנחה שלולי זה דשלוחו כמותו לא הוה גזרו חכמים על אמירה, אין לזה מקור בש"ס וראשונים, ואם רבנו חדש זה מדעתו הגדולה לא הי' סותם כ"כ בלי באור מפורש, הנה גם לשון רבנו אינו מורה כן. דפשטות לשונו מורה למעיין דמה שזכר שליחות הוא באמת טעם על איסור אמירה. וכן מורה לשונו ביותר בסי' שה ובקו"א סי' רסג שזכרנו לעיל. ועוד דלפי"ז גם סדר דברי רבנו אין מובן, והוא במה שהכניס באמצע דבריו בין ענין שליחות להטעם דגזירה, את דרשת המכילתא דלא יעשה משמע אפי' ע"י אחרים כו', שהרי לא מוסיף בזה כלום לעיקר הענין. ונודע שדברי רבנו מדויקים כדברי אחד הראשונים, וידועים דברי הגאון בעל דברי נחמי' בחיור"ד סי' א. ובודאי כוונה גדולה לרבנו גם במה שהביא באמצע דבריו את ד' המכילתא להוסיף ברור ובאור בהענין.

ומה שנראה ברור בדעת רבנו הוא, דבודאי גם הוא ס"ל דכל עיקר איסור מלאכה בשבת מה"ת הוא באמת למען ינוח כו' ואין עיקר האיסור מה"ת על עצם המלאכה שלא יהי' נעשית, ומה"ת בודאי לא שייך בשבת שליחות כסברת הבי"מ והחת"ס, אבל עכ"ז אי"ז סותר למה שכ' בטעם איסור אמירה שהוא משום שליחות ושהוא כמותו, משום דמדרבנן באמת יש איסור על עצם המלאכה שלא יהי' נעשית בהדבר, ואשר לזה הביא רבנו את המכילתא דדריש לא יעשה אפי' ע"י אחרים כו' אשר מפורש הוא בדרשת המכילתא הזאת שאיסור מלאכה בשבת הוא על עצם המלאכה שלא יהי' נעשית. רק שבאמת אי"ז דרשה גמורה ואינה אלא אסמכתא בעלמא, ועיקר האיסור על עצם המלאכה הוא מדרבנן משום גזירה, וכדמסיק רבנו ומעתיק לשון הרמב"ם "שלא תהא שבת קלה כו' ויבוא לעשות בעצמו", והיינו שמשום הגזירה הניחו חכמים איסור על עצם המלאכה, כד' המכילתא שלא יעשה בשבת, וממילא אסור גם אמירה לעכו"ם משום שליחות דהוי כאלו הישראל עשה המלאכה, דכיון שאסרו חכמים עצם המלאכה הרי שייך שליחות כבר. וכמו שאמרה המכילתא "אפי' ע"י אחרים שאינם מציווים על שביתה", ואף דאין שליחות לעכו"ם להיות כמותו, הנה לחומרא (היינו משום חומרא דשבת כנ"ל מד' רבנו בסי' שה וקו"א סי' רסג) יש שליחות גם לעכו"ם להיות כמותו, ומה שהוצרכו חכמים באמת משום הגזירה להניח איסור על עצם המלאכה ושיהי' שייך שליחות וממילא יאסר אמירה, ולמה לא הניחו משום הגזירה האיסור על האמירה עצמה, משום דאם היו מניחים כל האיסור על האמירה בעצמה לא הי' שייך לאסור המלאכה ליהנות ממנה, ועל כן הניחו איסור על עצם המאלכה דאז שייך שליחות ואסור גם אמירה, וממילא אסור אח"כ גם ליהנות מהמלאכה, וברור שרבנו הוציא דרכו זה מד' רש"י עצמם, שפעם זכר הטעם משום שליחות, ופעם זכר הטעם משום גזירה כנ"ל, ועל כרחך דתרווייהו חד טעמא הוא וצריכי זל"ז.

ומעתה מבואר כמין חומר הצעת ד' רבנו וסדר דבריו, שמתחלה כ' טעם איסור אמירה משום שליחות דהוי כמותו לחומרא, ומשום שלא יקשה לך הא בשבת לא שייך שליחות, ע"כ הביא לזה ד' המכילתא שיש איסור על עצם המלאכה, ושד' המכילתא אינו דרשה גמורה רק הוא מדרבנן משום גזירה כדמסיק ומעתיק לשון הרמב"ם, וממילא אסור אמירה משום שליחות, דלחומרא יש שליחות לעכו"ם להיות כמוהו, ומעתה כמובן לא קשיא גם קושית הפנ"י, ואזדא להו כל הערות הבי"מ והחת"ס בד' רש"י, והפליא רה"ג בהצעת סדר דבריו ונעימת לשונו הזהב לתרץ ולברר ולישר כל הענין על בוריו, ודו"ק היטב בכ"ז.

ורשום במוחי שראיתי זה מכבר באיזה ספר מספרי האחרונים (ולחולשת זכרוני איני זוכר לא שם הספר ולא שם מחברו) שכ' דסברא זאת של הבי"מ והחת"ס דבשבת לא שייך שליחות, הוא דוקא בשארי ל"ח מלאכות דילפינן מלא תעשה כל מלאכה, אבל מלאכת הוצאה שאינה מלאכה באמת כמ"ש התוס' ריש שבת, והוא נלמד מקרא דויעבירו קול במחנה כו' בר"פ הזורק, אין איסורה משום מלאכה כדי שיהי' נח, ועל כרחך שהתורה אסרה עצם מעשה ההוצאה מצ"ע ושייך בזה באמת שליחות, ואיסור אמירה לעכו"ם הוא בודאי משום שליחות, ולדבריו הייתי מוסיף כעת מדעתי דכמו"כ לשיטת הרמב"ן והראשונים דעימי' דגם תחומי י"ב מיל הוא מדרבנן, וקרא דאל יצא איש ממקומו היינו אל יוציא כלומר הוצאה וכדאי' בעירובין י"ז ע"ב לחד מ"ד ועי"ש בתוס', א"כ הרי ג"כ הוצאה אינה בכלל ל"ת כל מלאכה, ושייך בזה שליחו. ובהשקפה שטחית הדברים ניתנו להאמר, ובחילוק זה הי' נדחה ראית הבי"מ (כפי שהעתיקו החת"ס) מרש"י ר"פ מי שהחשיך דס"ל לרש"י דגם בשבת שייך שליחות, דהרי שם מיירי לענין הוצאה ואין ראי' לשארי ל"ח מלאכות, אבל עדיין ישאר הראי' מרש"י ספ"ק דע"ז שהבאנו לעיל שכ' ג"כ משום שליחות, דשם הרי לא מיירי בהוצאה. (אף שהבי"מ לא הביא ד' רש"י אלו דרפ"ק דע"ז).

אמנם כל יסוד ד' הספר הנ"ל דהוצאה אינה בכלל ל"ת כל מלאכה במח"כ אינו אמת, דלא מיבעיא לפי גירסת התוס' בשם ר"ח שם בריש הזורק שהוא גם גירסת רב האי גאון, כמ"ש המ"מ בפי"ב, דלא גרסינן "הוצאה היכא כתיבא" רק גרסינן "הוצאה מנלן", וכן לא גרסינן אח"כ "ומנלן דבשבת קאי", משום דכל שאלת הגמ' הוא רק מנלן דהוי מלאכה והוא בכלל הכתוב דלא תעשה כל מלאכה (דאף דגם הוצאה הי' במשכן, אבל אם הוצאה אינה מלאכה לא הוי בכלל ל"ת כל מלאכה אף דהוי במשכן, וק"ל) וע"ז מביא הקרא דויעבירו שכתוב אח"כ "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא", הרי שההבאה קורא אותה מלאכה, ומפורש הוא גם ברמב"ם פי"ב בלשון זה, ועי' במ"מ שם, א"כ הרי מפורש בגמ' לפי גירסא זו דגם הוצאה הוא בכלל הכתוב ל"ת כל מלאכה, וכן אפי' למאן דדריש קרא דאל יצא איש ממקומו על הוצאה שם בעירובין, וכן להפוסקים דס"ל דכל תחומין אפי' י"ב מיל הוא מדרבנן וכנ"ל דעל כרחך מפרשים קרא דאל יצא על הוצאה כנ"ל, אבל גם אליבייהו ילפינן הוצאה גם מויעבירו וכמ"ש התוס' שם דתרוייהו צריכי, א"כ לפי גירסא זאת דכל הלמוד מויעבירו הוא שהוצאה הוי מלאכה, הרי אליבא דכו"כ הוא בכלל ל"ת כל מלאכה, אמנם אפי' לפי הגירסא שלפנינו בגמ' אשר כנראה הוא גם גירסת רש"י, דגרסינן "הוצאה היכא כתיבא" וכן גרסינן אח"כ ומנלן דבשבת קאי כו' דהיינו דמויעבירו ילפינן באמת כל עיקר איסור הוצאה, הנה גם לגירסא זו אין כוונת הגמ' דהוצאה אינה בכלל ל"ת כל מלאכה, דפשוט ומוכרח הוא דגם לגירסא זו אחרי דילפינן מויעבירו דגם הוצאה אסור, הוא נכלל ג"כ בכלל ל"ת כל מלאכה ומה"ט גופא דהכתוב קראה כאן להוצאה מלאכה, כמו לגירסת ר"ח, דאלת"ה הי' צ"ל דהוצאה לא תהוי אב מלאכה ולא ליהוי בה חיוב סקילה וכרת וחטאת, כמו תחומי י"ב מיל - להרמב"ם וסייעתו דהוי מדאורייתא - דלא הוי אב מלאכה ואין בה סקילה וכרת וחטאת, משום דבאמת אינו בכלל ל"ת כל מלאכה ואולי גם לאו או עשה לא הי' צריך להיות בהוצאה, ולא הי' דומה בזה גם לתחומי י"ב מיל, דבתחומין איכא לאו מפורש דאל יצא איש ממקומו, אבל הוצאה אם אינה בכלל ל"ת כל מלאכה הרי ליכא לא לאו ולא עשה, רק איסורא בעלמא מה דחזינן מויעבירו שיש איסור בהוצאה, והרי האמת הוא דהוצאה הוא מל"ט מלאכות עם חיוב סקילה וכרת וחטאת, ועל כרחך שגם לגירסא זו אחרי דידעינן מויעבירו שהוצאה אסור הוא נכלל בהלאו דלא תעשה כל מלאכה משום דהכתוב הרי קראה מלאכה.

ואף אם לו יהיבנא כד' הספר דהוצאה אינה בכלל ל"ת כל מלאכה, הנה מה שרוצה לאמר לפי"ז דבהוצאה שייך שליחות, אינו מכוון כלל גם בסברא, דאדרבא אם הוצאה באמת אינה מלאכה א"כ כל איסור הוצאה אינו מחמת מעשה ההוצאה דהא אי"ז מעשה ומלאכה, ועל כרחך שכל האיסור הוא רק על גופו של האדם שלא יוציא, וא"כ הוא מגדר דבר שבגופו, וא"כ אדרבא בודאי לא שייך שליחות ע"ז, וכידוע דעל דבר שבגופו לא שייך שליחות, דשליחות שייך רק על מעשה השליח שיהי' נחשב כאלו המשלח עשה, אבל גופו של השליח אינו כגופו של המשלח, וכידוע מתוס' רי"ד והקצה"ח ריש הל' שלוחין והדברים מפורסמים לכל בר בי רב, אשר זהו הרי גם סברת הבי"מ והחת"ס שלא שייך שליחות בשבת, משום דהאיסור - לשיטתם - אינו על המלאכה רק על גופו שיהי' נח, ועל דבר שבגופו לא שייך שליחות דהרי הגוף של המשלח הרי נח, באופן שכל דברי הספר הנ"ל מכוונים כלל, וחבל שאיני זוכר שם מחבר הספר וערך גדולתו, וק"ל.

ולעיקר החקירה אם איסור מלאכה בשבת הוא על גוף האדם שיהי' נח, או על עצם המלאכה, אשר מר שליט"א הפריד בסכינא חריפא בין ב' צדדי החקירה, שאם כל האיסור הוא על עצם המלאכה שלא יהי' נעשית, אין בהאיסור משום מנוחת גוף האדם, ואם האיסור הוא על גוף האדם שינוח אין איסור על עצם המלאכה ואין מקום שיהי' חל שם איסור על הדבר שנעשה בו מלאכה בשבת כשגופו הי' נח, וכן באמת מטין גם ד' הבי"מ והחת"ס, ולזה האריך אח"כ מר להוכיח שיש איסור על עצם המלאכה מהא דנר שלא שבת שהודלק ע"י עכו"ם בשבת שאין מברכין עליו במוצ"ש מפני שנעבדה בו עבירה, ומהא דזה עוקר וזה מניח שפטורים דמקשה ע"ז הש"ס "והא איתעבידא מלאכה מבינייהו", ומהא דקרי הש"ס למעשה שבת "תועבה", אשר מכ"ז הוכיח מר שהאיסור הוא על עצם המלאכה ולא כדי שגופו ינוח, וממילא שייך שליחות, ושזהו שיטת רה"ג שלפי דעתו דמר ס"ל שיש שליחות בשבת.

ולדידי הנה צד זה בהחקירה שכל איסור המלאכה הוא על גוף האדם שינוח, לא רק שאינו שולל אלא גם מחייב שיש איסור גם על עצם החפצא של הדבר שלא יהי' נעשית בה מלאכה, כי אחרי שאסרה התורה על הגברא מלאכה בדבר, הנה בדרך ממילא יש איסור גם על עצם החפצא של הדבר שלא יהי' נעשית בה מלאכה, והארכתי והוכחתי זה בא' מקונטרסי קונטרס ארוך מאד, "בענין גדר אין איסור חל על איסור, וגדר איסור גברא ואיסור חפצא, ואיסור כולל ומוסיף", אשר יסוד הקונטרס הוא לבאר פלוגתת הראשונים אם נדרים חלים על שבועות ואיסורים לקיים, וכן גם אם שבועות חל על נדרים, אשר ידוע שיטת הר"ן בנדרים י"ח ע"א דכשם שנדרים חלים לבטל המצוה כגון קונם שלא לאכול נו"ט אבל שבועות על נדרים אינו חל, וכן הוא גם שיטת רש"י והרא"ש, אמנם שיטת הרשב"א בתשובה ותוס' שבועות כ' ע"ב הוא דאין נדרים חלים על שבועות ואיסורים לקיים, וידוע גם שיטת הריטב"א שבועות כ"ב ע"ב דפליג על הר"ן וס"ל דגם שבועות חל על נדרים. וכפי שתפסו האחרונים בספריהם בשיטת הר"ן ושארי הראשונים דעימי', הנה הנחה קיימת היא דשבועות וכל איסורי תורה הם רק איסור גברא, ונדרים הוה א"ח וגם א"ג, ושע"כ נדרים חלים על איסורים בין לבטל ובין לקיים, ושבועות על נדרים אינו חל כמו שבאר הר"ן שם, וע"כ נתלבטו האחרונים מאד להבין טעם שיטת הרשב"א ותוס' דס"ל דלקיים אין נדרים חלים על שבועות ואיסורים, וכן תפסו האחרונים בדעת הריטב"א שבועות כ"ב הנ"ל דס"ל דנדרים אינו אלא א"ח גרידא וע"כ פליג על הר"ן וס"ל דגם שבועות חל על נדרים. אשר לדעתי העני' דברים אלו כפשוטן לא ניתנו להאמר, דהיתכן לאמר על בשר חזיר או חלב שאינו חפצא של איסור בעצם, ואיך נפרנס א"כ האי כללא דבאיסור מוסיף איסור חע"א, דענינו הוא משום שמתוסף איסור בעצם החפצא, וכמו"כ היתכן להעמיס כוונה מוזרה כזאת בדעת הריטב"א שבועות הנ"ל, שיסבור דנדרים אינו אלא א"ח גרידא, ומה יעשה הריטב"א עם הלאו דבל יחל, וכי למי אמרה התורה הלאו דבל יחל אם לא להגברא. ולדעתי מעולם לא כוונו לזה הראשונים כי הוא נגד שכל הבריא, ובודאי נדרים הוה א"ח וגם א"ג, וכן כל איסורי תורה וגם שבועות הם א"ג וגם א"ח, רק החילוק בין נדרים לאיסורים ושבועות הוא לדעתי בזה, דאיסורים ושבועות בעיקרם הם א"ג, והא"ח מסתעף ומתהוה מהא"ג, ובנדרים הוא להיפך שבעיקרם הם א"ח והא"ג מתהוה מהא"ח, והארכתי בקונטרסי מאד בביאור הדברים, ותוכן הדברים בקצרה הוא, דשרש ענין איסורים הוא מה שהתורה אסרה והזהירה להגברא "לא תאכל חלב" למשל, אשר התורה הרי דברה אל הגברא, אבל מחמת זה שהתורה הזהירה להגברא שלא לאכול חלב נעשה ממילא החלב לחפצא של איסור בעצם (דזו באמת אמיתית גדר ענין א"ח גם עפ"י נגלית הענינים, שאין להדבר האסור ברור ועלי' לעולם ע"י אכילת ישראל, דדבר היתר אם ישראל אוכלו בכונה לש"ש ולומד ומתפלל אח"כ בכח האכילה ההוא ה"ה מברר ומעלה את המאכל כידוע ומבואר הענינים בדא"ח באריכות. אבל דבר שהתורה אסרה לישראל אין לזה ברור ועלי' לעולם - רק בדרך דחי', וד"ל - דאפי' אם בלא הודע אכל דבר איסור בכוונה לש"ש ללמוד ולהתפלל בכח האכילה ההיא וגם פעל ועשה כן אין לזה ברור ועלי'', שהוא קשור ואסור בידי החיצונים אין עולה משם עד כי יבוא יומם ויבולע המות לנצח כו', כמבואר בתניא ובדא"ח באריכות ענינים אלו, ויש בזה כמה חילוקים בהאיסורים שאינם אסורים אלא באכילה ומותרים בהנאה, שאף אם נהנה מהם ישראל בהיתר אי"ז בירורם ועליתם, והדברים ארוכים מאד איך שפנימי' הענינים מכוונים ומתווכים עם הנגלה, ואכ"מ, ודי למבין), ומה שקראו הראשונים לאיסורים א"ג הוא משום דגם הא"ח שלו נתהוה מא"ג דהיינו מהזהרת הלאו שעל הגברא, אבל נדרים עיקרם הוא א"ח, והא"ג מתהוה מהא"ח, דענין נדר הוא מה שהתורה חדשה לנו שביכולת האדם ע"י דבור פיו לעשות ככר כשר לחפצא של איסור, וכדוגמא שאדם יכול לעשות חפצא של איסור מבשר וחלב כשרים ע"י מעשה בשול ביחד, (אשר בזה מוריד הבשר והחלב לג"ק הטמאות, וד"ל) בדוגמא כזו חדשה התורה שביכולת האדם ע"י דבור פיו לעשות ככר כשר לחפצא של איסור, וע"ז אמרה אז התורה הלאו דבל יחל שלא ליחל דברו ולאכול או ליהנות מהככר הזה, והוא הא"ג שנתהוה מהא"ח, דנדרים, ומובן ששונה הוא גדר א"ח דנדרים מגדר א"ח דאיסורים, וכן שונה הוא גדר ענין איסור הבא ע"י עצמו דנדרים משבועות, דבנדרים בא ע"י עצמו הא"ח, והא"ג הלאו הוא מאזהרת התורה, ובשבועות בא ע"י עצמו הא"ג שאסר נפשו חפצא זו כלשון הגמ' ריש נדרים, והא"ח בא ממילא כנ"ל. וקצר כאן המצע מהשתרע ולבאר כל הענין באריכות הראוי', ושם בקונטרסי בררתי ובארתי בדרך זה כמה ענינים מסובכים ותירצתי כמה קושיות, והארכתי שם לפי דרך זה בבאור פלוגתת הר"ן והרשב"א אם נדרים חלים על איסורים לקיים, וכן באור כוונת הריטב"א בשבועות הנ"ל בהטעם דפליג על הר"ן וס"ל דגם שבועות חל על נדרים, והעליתי שם דבאמת לא יצויר בשום איסור א"ג בלי א"ח, ואפי' באיסור מלאכות שבת הוי ג"כ א"ח עם הא"ג, דעל כל דבר יש עליו בשבת א"ח שלא לעשות בו מלאכה, דגם באופן כזה שייך א"ח אף דכל האיסור הוא רק לענין מלאכה, כשם שא"ח דאיסורים דחלב למשל הוא א"ח רק לענין אכילה ולא להנאה, כמו"כ באיסורי מלאכות שבת הוא א"ח רק לענין מלאכה. ואל יפלא זאת בעיניך כלל, דהרי גם לענין נדרים שכל עיקר ענינם הוא א"ח מצינו ג"כ בדומה לזה בר"ן נדרים ט"ז סע"ב ורפ"ג דשבועות בשם רבותינו בעלי התוס' שאם אמר קונם עלי צרור לזורקו דאף שאין אוסר עליו הנאת הצרור וגם אין בהזריקה הנאה עכ"ז חל הנדר עי"ש בר"ן. אשר לכאורה הרי נדר הוא א"ח, ואם אינו אוסר אלא בהזריקה הר"ז לכאורה רק איסור על הגברא על מעשה הזריקה שלא לזרוק, ואיך שייך ע"ז קונם שהוא א"ח על החפצא, ועל כרחך דגם אם אוסר רק הזריקה הוי ג"כ הצרור לחפצא של איסור לענין זריקה, והיינו שהחפצא של הצרור נתפס באיסור בעצם לענין זריקה. ובאמת הרי גם כללות ענין הא"ח הוא באופן כזה, דהרי יש קונם כללי שהוא אסור לכל, ויש קונם פרטי שהוא חפצא של איסור רק להמודר בלבד, וכן הרי יש קונם עלי אכילת ככר שאסור לו רק באכילה ומותר בהנאה, ויש קונם עלי ככר זה סתם שאסור לו בהנאה, וכמו"כ אף אנו נאמר גם לענין א"ח דאיסורים דגם לענין שבת הוי ג"כ הדבר לחפצא של איסור רק לענין מלאכה, ודו"ק.

והארכתי שם עוד דביותר הוא מוכרח באיסור שבועה, דאף כי לכאורה כל איסור שבועה בודאי הוא א"ג מה דאסר נפשי' מחפצא, אבל הכרח לומר שאחרי שאסר נפשי' בשבועה על ככר, הנה נעשה הככר לחפצא של איסור לדידי', דלולי הנחה זאת אין שום באור לכל הסוגיא דהתפסה בשבועה, בפלוגתת אביי ורבא בריש פ' ש"ש בתרא, והארכתי ובארתי פלוגתתם בטו"ט ותירצתי כמה קושיות בזה, וכן ביארתי בהנחתנו זאת שיטות הראשונים בדין שבועה בלשון נדר בר"ן ריש נדרים וש"ש בתרא, וג' תירוצי התוס' שבועות כ"ה ע"א ד"ה מה, שהם שיטות חלוקות, הכל בתכלית האריכות אשר לא יכיל כמה גליונות כאלו.

ועכ"פ ממוצא דבר נשמע שגם באיסור מלאכה בשבת יש איסור חפצא על הדבר שלא לעשות בו מלאכה בשבת, באופן שלדידי אף אם נתפוס צד הב' בהחקירה הנ"ל דכל איסור מלאכה בשבת הוא על גוף האדם שינוח, הנה אי"ז שולל ואדרבה הוא מחייב שיש גם איסור על עצם החפצא של הדבר שלא יהי' נעשית בו מלאכה, דאחרי שהזהירה התורה להגברא שינוח בשבת ולא יעשה מלאכה בשום דבר, הנה ממילא כנ"ל יש א"ח על הדבר שלא יהי' נעשית בו מלאכה, ואם נעשה בו מלאכה הוי בודאי "תועבה" בעצם והוא בכלל כל שתיעבתי לך, אף דכל יסוד האיסור הוא על הגברא.

אמנם בהנוגע לענין אם שייך שליחות בשבת, הנה אם נתפוס צד זה בהחקירה שכל עיקר האיסור הוא על גוף האדם שינוח, בודאי לא שייך שליחות, דמובן שכל הא"ח שיש בהדבר שלא לעשות בו מלאכה בשבת היינו דוקא מלאכה כזאת שאין גוף ישראלי מחמת המלאכה, שזהו הרי עיקר איסור המלאכה מה"ת, אבל מלאכה שעושה ע"י שליח - כזה שאינו מצווה על השביתה - אף אם הוא כמותו, אבל גופו הרי נח ולא הזהירה התורה ע"ז, כמובן לא שייך שליחות בשבת, והא שכ' בטעם איסור אמירה לעכו"ם שהוא משום שליחות, הוא משום דרבנן גזרו משום גזירת שבות והניחו איסור על עצם המלאכה שלא יהי' נעשית בשבת, לא משום שגופו יהי' נח, וממילא שייך שליחות, וכנ"ל באריכות, ודו"ק היטב בכ"ז.

ומה נמלצו לחיך אמרותיו דמר שליט"א שהביא לנו האי מרגניתא טבא מילקוט ירמי' "בעולם הזה אדם לוקט תאנים בשבת אין התאנה אומרת כלום, אבל לע"ל התאנה צווחת ואומרת שבת היום", אשר כדברים אלו שמענו פעם גם מכ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע בתוך אחת השיחות שאמר לערך בזה"ל: "עס וועט קומען א צייט אז אבן מקיר תזעק, דער שטיין וועט שרייען בולאח! וואס טרעטסטו אף מיר, מיט וואס ביזסטו בעסער פאר מיר, איך טו דאך ניט נגד די כוונה העליונה פון מיין בריאה, און דו פיהרסט דען אויס די כוונה העליונה צוליעב וואס דו ביזסט באשאפען געווארען כו'", כמה ערבים ומתוקים הדברים, ממש שפתים יושק, ומי יתן והי' שיוקלטו הדברים בפנימי' נפשנו.