סעיף טו - 782

[1] (ואוי"ל שההלכה זו עצמה הוא א' המקורות במה שמודגש באדמה"ז לביאור האיסור דרבנן בהסתפקות (מה שלא מודגש בשאר פוסקים) דדפנות אינו איסור מוקצה גרידא (המבואר בגמ' ביצה) אלא דהמוקצה להמצוה מיחל קדושה: דכיון דההגהות אשר"י כ' דהזמנה לאו מילתא היא לענין איסור הנאה בסוכה, מזה נראה דאיסור הסתפקות אינו איסור מוקצה גרידא דאל"כ היה מוקצה בההכנה וההקצאה גרידא).

ועוד: בהל' ט"ו יוצא שגם איסור ההסתפקות בהנויי סוכה (דעניינו הוא "ביזוי מצוה" כמבואר בסע' ו) גם הוא עניינו ביזוי לקדושה החלה על הנוי ולכן אם נשתמש בה לשם מצוה אין כאן איסור של ביזוי מצוה. (ומוכרח: דאל"כ, הגם שאין איסור דאו' (מצד דחל ש"ש עליהם) או דרבנן (מצד דהוקצה למצותו) הול"ל לאסור הסכך (והדפנות) גם קודם שיישב בה פעם א' לשם מצות סוכה, משום ביזוי מצוה אלא ודאי שגם איסור "ביזוי מצוה" לפי ההגהות אשר"י תלויה בקדושת הסוכה החלה על הנויי שלכן אם אין בו קדושה אין כאן איסור ביזוי מצוה). וצ"ל: דאילולי הקדושה לא היה "ביזוי מצוה" כיון שאין כאן תשמיש בזיון ורק משום ענין הקדושה דחלה עליה יש כאן בזוי מצוה בהסתפקות בה. אלא שדפנות דעניינה הוא "הכשר סוכה" יש בו גם (בעצם) הענין "דהוקצה למצותו". וישל"ע עוד בהסבר הדברים.

[2] ברמ"א היו יכולים לומר בדוחק: דמה שכ' דצריך שישב בפועל הוא לגבי האיסור דאורייתא ד"חל ש"ש עליהם" דהוא רק כשישב בו בפועל. ולגבי האיסור דרבנן ד"הוקצה למצותו" אי"ז תלוי במה שיושב בפועל לשם מצוה ומספיק הזמנה ולכן שייך "אתקצאי ביה"ש". אבל א"א לומר כן: דהרי כ' שכשהזמין ולא ישב בה "לא נאסרה" ואם היה שייך איסור מוקצה גם בהזמנה גרידא לא היה כ' שאין איסור כלל (אלא שאין איסור דאו').

ובודאי דלפי פי' אדמה"ז בדברים אלו א"א לומר כן: דגם האיסורים דרבנן התלויים בקדושה הוא רק כשישב בה לשם מצוה א"כ קשה איך שייך "איתקצאי בה"ש" כשלא ישב בה לפועל לשם למצוה בביה"ש.

[3] שו"ר שהאבנ"ז או"ח סי' תצ"ג שקו"ט בדין הנפסק במחבר סי' תרנ"ג דלולב דלא אגבהה מותר בהנאה (משום דהזמנה ל"מ כהגהות האשר"י הנ"ל) ואומר שהוא שיטת השאילתות, ובאות ד' שם מסביר בהא דאין בזה החסרון ד"אין מוקצה לחצי שבת" והוקצה למצותו לאחר שהגביה, כיון דדין זה דהוקצה למצותו אינו כמו הוקצה דשבת, דבשבת החסרון הוא משום דאין כאן "והכינו" בתחילת השבת לכן כשהיה מוכן בתחילת השבת אין הקצאתו באמצע השבת אוסרת לכל השבת משא"כ בהוקצה למצותו הרי כשנעשה מוקצה לצורך המצוה הרי"ז נשאר מוקצה כ"ז מצותו. ומוכיח שם עוד: דלשאר ראשונים האומרים שיש כאן דין דאיתקצאי בביה"ש איתקצאי לכולי יומא צריכים למימר שהזמנה מילתא דאל"ה "אין מוקצה לחצי שבת".

[4] ולומר שלאחרי שיושב בה חל קדושה למפרע, כיון שיסוד הדין הוא חג הסוכות לד' שבעת ימים הרי הישיבה בפועל מגלה ומחשיב לההזמנה שלמפרע שהיא סוכה דמצוה דשבעת ימים (אלא שצריך עשייתו בהדבר כתנאי לעשותו לדבר מצוה, ובפרט בסוכה לעשותו לסוכה לפי דברי הראגוצובי בהל' סוכה), קשה: א) כנ"ל פשטות דברי אדמה"ז דמותר להשתמש קודם שישב בה ואינו אוסר כיון דישב בה לאחריה יאסור למפרע. ב) דברי אדמה"ז בסע' ט"ו נראים סותרים לדבריו ס"ח: בס"ח כ' "בביה"ש שהיו תלויים בסוכה חלה עליהן קדושת הסוכה, וכיון שחלה שוב אינה נפקעת...", לכאו' סותר לדבריו בסע' ט"ו "....קודם שישב בה לשם מצות סוכה אין עליה קדושה כלל ... שכל מצוה שלא נשתמשו בה לשם מצוה אין עליה קדושה כלל".

ואולי נחלק ונאמר שרק לענין השייך להבא נאסור למפרע (ולכן נאמר איתקצאי ביה"ש כדי לומר איתקצאי בימים שלאחריה) ולא לענין שאינו שייך עכשיו (שכבר הסתפק ממנה לפנ"ז) שבה לא נאמר שיאסור למפרע. וצ"ע בכ"ז.

ואולי יש לחלק בין קדושה שעל הסוכה ש"חל" כשיש סוכה שזה חל בביה"ש דראשון גם לפני ישיבה, בין קדושה בחפצא של הסוכה עצמה שקדושה זו חל רק בישיבתה בו. ולכן: למרות שאין יסור הסתפקות לפני הישיבה בסכך ודפנות ונוי כיון שאין בהם עצמם קדושם עד הישיבה, מ"מ, לאחרי שישב אמרינן שהקדושה שהיה על הסוכה איתקצאי לכולהו יומין שלאחרי שישב בה בפועל יאסור הסכך והדפנות והנוי לכולי יומי. וישל"ע בזה.

[5] ובשקו"ט זו יש לעיין גם בקשר דין דסי' תרנ"ג בנוגע להזמנת הלולב שהובא לעיל מאבנ"ז. וגם בדברי הט"ז סי' תרס"ה סק"א ובשקו"ט בדבריו (ראה מחהש"ק, פרמ"ג).