תלמוד תורה פרק ב הלכה יב

מצות תלמוד תורה בדבור ובהרהור

X

^{א. כתב רבנו הזקן בהלכות תלמוד תורה שלו[1]: "וכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד[2], בין במקרא, משנה ותלמוד[3], אלא אם כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר. וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא - אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצות[4] "ולמדתם אותם", וכמו שכתוב[5]: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו וגו'". וכמו בכל המצות התלויות בדבור[6], שאינו יוצא בהן ידי חובתו בהרהור[7]. אלא אם כן שומע מפי המדבר, שהשומע כעונה בפיו"[8]. עכ"ל.}

^{בהלכה זו אנו לומדים כמה פרטי הלכות: א) החובה "להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו" בשעת לימוד תורה. ב) "בשעת העיון" פטור מחובה זו. ג) אך זה דוקא בעיון שהוא "להבין דבר מתוך דבר", אבל בסתם עיון משמע שעדיין חובה עליו להוציא בפיו. ד) "כל מה שלומד בהרהור לבד .. אינו יוצא בלימוד זה י"ח מצות ולמדתם אותם". ה) אך זהו דוקא: (א) כש"אפשר לו להוציא בשפתיו", אבל אם אי אפשר לו[9] משמע שיוצא י"ח מצות ולמדתם בלימוד זה. (ב) כשלא הוציא בשפתיו כלל, אבל אם הוציא בשפתיו אלא שלא השמיע לאזניו משמע שיוצא י"ח מצות ולמדתם[10]. ו) ה"שומע מפי המדבר" יוצא י"ח מצוה זו, כיון "שהשומע כעונה בפיו".}

^{ב. והנה זה שהרהור לבד לא סגי אינו דין פרטי בת"ת אלא כן הוא "בכל המצות התלויות בדבור, שאינו יוצא בהן ידי חובתו בהרהור" כלשון אדה"ז, וכמו שאדה"ז מציין המקור לכך מ"ברכות כ"[11], שלהלכה נפסק שם כמו רב חסדא ש"הרהור לאו כדבור דמי". וכן מפורש בתניא[12] ש"גם במצות ת"ת .. קיימא לן דהרהור לאו כדיבור דמי, ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו".}

^{ולפי זה צריך להבין: א) מדוע הביא אדה"ז לימוד מיוחד לדין זה מהפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", שהרי גם בלי לימוד זה אנו יודעים זאת, שכן כלל הוא בכל התורה שהרהור לאו כדבור דמי[13] (ואין לומר שאדה"ז בא להשמיענו בזה שמצות ת"ת היא מצוה התלויה בדבור, כי א"כ היה לו להביא פסוקים המפורשים בתורה "ודברת בם", "ושננתם לבניך", ועוד). ב) ואף אם הוצרך מאיזה סיבה שהיא להביא פסוק זה, מדוע מעתיק גם את המשך הפסוק "והגית בו וגו'". ג) מנא ליה לאדה"ז ש"בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר" אינו חייב להוציא בשפתיו, שהרי לא מצינו דבר זה בשאר מצות התלויות בדבורת[14]. ד) וביותר אינו מובן מנין לו חילוק הנ"ל שדוקא בעיון "להבין דבר מתוך דבר" פטור מחובה זו, אבל בעיון סתם - צריך להוציא בשפתיו?}

^{ג. והנה כ"ק אדמו"ר זי"ע[15] כותב על הלכה זו, שמדיוק לשון אדה"ז "אינו יוצא בלימוד זה י"ח מצות ולמדתם אותם" משמע שזהו: רק בנוגע ל"מצות ולמדתם אותם", משא"כ י"ח מצות "והגית"[16] - יש לומר שיוצא בלימוד זה[17]. דאל"כ היה לו לכתוב סתם "אינו יוצא בלימוד זה י"ח מצות תלמוד תורה" (שבה נכללו ב' המצות: "ולמדתם" ו"והגית"). ועפ"ז מבאר שלכן כותב אדה"ז "כמ"ש לא ימוש גו' מפיך", לומר שרק מצות ולמדתם צריך להוציא בפה[18], משא"כ מצות "והגית" שנכתב לאחרי זה - אין צורך להוציא בפה, ויוצא גם בהרהור לבד. וכמשמעות הפשוטה של "והגית" שזהו הרהור הלב, מלשון "והגיון לבי"[19]. ומה שאדה"ז מעתיק מהפסוק "לא ימוש" גם התיבות "והגית בו", הוא להדגיש שמ"פיך" הוא בדוקא, והיינו רק דבור[20]. ועפ"ז מתורצים שאלות א' וב' דלעיל.}

^{ד. ויש להוסיף ע"ז ולבאר קצת באופן שונה (ולתרץ עי"ז גם שאלות ג' וד'): דהנה לתיבת "והגית" יש משמעות נוספת עמוקה יותר, דאיתא בגמ'[21] "ואמר רבא לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה, שנאמר[22]: בתורת ה' והדר ובתורתו יהגה". ומפרש רש"י "ילמד אדם - מרבו, עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה בפיו", "ואח"כ יהגה - יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא כו'", וענין זה מובא בלשון אחרת בגמ' שבת[23] "ליגרס אינש והדר ליסבר", והביאו אדה"ז להלכה[24], דתחילה יש ללמוד כל התורה באופן של למיגרס ההלכות עם הטעמים בקצרה, ואח"כ לימוד באופן של פלפול בעיון בעומק טעמי ההלכות ולדמות דבר לדבר וכו', כמבואר שם ובקו"א[25] בארוכה. כלומר, במצות "ולמדתם אותם" יש שני חלקים: א) לימוד באופן של למיגרס, ב) לימוד באופן של פלפול ועמקות, ובשניהם מקיימים מצות ולמדתם[26].}

^{ויש לומר, שהם חלוקים לא רק באיכות הלימוד אלא גם באופן הלימוד: שאופן הלימוד של למיגרס עיקרו בדיבור בפה, ועד שתהא שגורה בפיו (וכלשון רש"י הנ"ל) וכמבואר שם בדברי אדה"ז בארוכה[27], משא"כ אופן הלימוד של הפלפול עיקרו בעיון במחשבה, וכלשון רש"י "יעיין בתלמודו"[28]. וענין זה יש ללמוד גם מהפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו", שתחילה כתוב "מפיך" ואח"כ כתוב "והגית בו", וכנראה למד אדה"ז שבפסוק זה מרומזים שני אופני הלימוד הנ"ל, שתחילת הפסוק מיירי בלימוד באופן של למיגרס, שהלימוד צ"ל באופן "לא ימוש .. מפיך", וסוף הפסוק "והגית בו" מיירי בלימוד באופן של עיון ופלפול, שבזה סגי בעיון המחשבה בלבד.}

^{ה. ועפ"ז יש ליישב את דברי אדה"ז בהלכה זו, דמה שכתב "כל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד, בין במקרא, משנה ותלמוד .. וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא - אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצות ולמדתם אותם", מיירי בלימוד באופן של "למיגרס" שלזה חייב ללמוד בדבור בפה, שהרי קיי"ל שהרהור לאו כדבור דמי. ומה שכתב "אלא א"כ בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר" שמשמע שבזה הוא יוצא ידי מצות "ולמדתם" גם בלימוד בהרהור לבד, מיירי בלימוד באופן של עיון ופלפול, וכהדגשת אדה"ז "להבין דבר מתוך דבר" שדוקא באופן זה יוצא י"ח בעיון, אבל לא בלימוד סתם. ולצורך חילוק זה הביא אדה"ז את הפסוק "לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו וגו'", והעתיק גם התיבות "והגית בו", כי מפסוק זה אנו למדים שאת מצות "ולמדתם" מקיימים בשני אופנים: ע"י "לא ימוש .. מפיך", שבזה לא יוצאים י"ח בהרהור בעלמא, וע"י "והגית בו", שזהו לימוד באופן עיון התלמוד "לדמות מילתא למילתא" כלשון רש"י שם, או בלשון אדה"ז "לדמות דבר לדבר", שבלימוד זה יוצאים י"ח (לא רק במצות "והגית בו" אלא) גם במצות "ולמדתם".}