סעיף א - 928

מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה

הרב משה אהרן צבי ווייס

שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

כתב רבינו בשלחנו ריש הל' סוכה סי' תרכה וזלה"ק: "ומצוה לתקן הסוכה ולבנותה כולה מיד למחרת יוה"כ אחר יציאה מביהכ"נ מצוה הבאה לידו אל יחמיצנה". עכלה"ק.

מקור דברי רבינו הוא מהמהרי"ל ריש הל' סוכה דמיד לאחר יום כיפור יעסוק כל אדם לעשות סוכתו משום שנשלמו ימי תשובה, ויום ראשון שנכנס לחטא ח"ו יקדים את עצמו לאתחולי במצוה כדי לקיים ילכו מחיל אל חיל, ומביא עוד מעשה שראה את מהר"ם סג"ל למחרתו יוכ"פ[1] שהי' עוסק בסוכתו והי' מתקנה מכל וכל ואמר הואיל ובאה מצוה לידך לא תחמיץ, ע"כ ע"ש.

ובאמת דין זה מובא ברמ"א מהמהרי"ל פעמיים, ראשית בסוף סי' תרכד שהוא סוף דיני יוכ"פ וז"ל: "והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי יוכ"פ בעשיית הסוכה כדי לצאת ממצוה אל מצוה" ועוד פעם בסי' הבא, תרכה (ובד"מ שם) וז"ל: "ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יוכ"פ מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה".

אולם רבינו אינו מביאו בהל' יוכ"פ רק בהל' סוכה[2] וצ"ע.

והטעם לכפילת הדין ברמ"א יובן עפ"י מש"כ המג"א בסי' תרכה דפי' לתקן הוא לבנותה כולה. ע"כ. דהיינו דמוצאי יוכ"פ רק מתחילין, ולמחרתו גומרין אותה, וכ"פ הפרמ"ג.

וי"ל עוד - שיש ברמ"א שני דינים נפרדים, א. מה ששייך ליוכ"פ שמצוה לצאת ממצוה למצוה, ואינו נוגע כ"כ לאיזה מצוה, אלא דמכיון שבא לידינו זמן מצות סוכה יעסוק בזה, והוא להראות שתשובתו שלימה שעוסק מיד במצוה ומדיני תשובה ויהכ"פ הוא ולאו מדיני סוכה אתינן עלה, ב. למחרתו דין בסוכה, לבנותה כולה ומדין מצוה הבא לידך בסוכה.

ולכשתרצה, דין בהגברא ודין בהחפצא, דהא דצריכין לעסוק עכ"פ במקצת במוצאי יוכ"פ במצות סוכה הוא דין בהגברא להראות שיוכ"פ פעל עליו עכ"פ במשהו ולמחרתו צריך פשוט לבנות הסוכה החפצא ואינו נוגע כ"כ הרגש הגבראאלא היות דמצוה זו באה לידו יקיימנה כולה עכשיו.

וכעת ראיתי מעין זה בשיחה ק' (לקו"ש חל"ט עמ' 400 מוצאי יוכ"פ תש"נ - בהערה 1 אהא דכתב בפנים דמתחילין מיד במוצאי יו"כ בעשיית הסוכה ושם בהערה 2 אחרי שמביא הרמ"א בב' מקומות) וזלה"ק: "ויש לומר טעם הכפל - כי בעשיית סוכה במוצאי יוהכ"פ יש ב' דינים דין ביוהכ"פ (הל' יוהכ"פ) שבמוצאי יוהכ"פ מתחילין בעשיית הסוכה, ודין בזמן עשיית הסוכה (הל' סוכה) - לאחרי יוהכ"פ[3]" עכלה"ק. וי"ל דהן הן הדברים דשני ענינים נפרדים אית בזה: א. מה ששייך ליוהכ"פ (וי"ל כנ"ל עכ"פ בנגלה, דאינו שייך כ"כ למצוות סוכה אלא לכל מצוה), ב. מה ששייך לסוכות[4] אלא דס"ל לכ"ק אדמו"ר דשני הענינים אכן שייכים לסוכה ודו"ק.

נחזור לדברי רבינו בשלחנו, דמשמע ברור מדבריו: א. דיש מצוה בתיקון הסוכה עד כדי כך דאמרינן אל יחמיצנה, ואף דדבר זה שנוי במחלוקת גדולה, דיש המביאים ראי' מרש"י מכות דף ח דמצוה בעשיית גוף הסוכה מצוה וכ"ה בספר הפרד"ס לרש"י (מ"ה ע"ב): "מחויבין בית ישראל למעבד סוכה לנפשי' כל חד למיתב בה כל ז' יומי", וכ"ה בדברי הגאונים (מובא ברי"צ גאות ובס' המנהיג): "מצות סוכה לעשות כ"א בביתו ולאכול" וכו', ולשון רמב"ן עה"ת ס"פ בא שנעשה סוכה ככל שנה, וכן דייק הנצי"ב בהעמק שאלה סי' קסט מלשון השאילתות דהכא שאני מכל שאר הכנות דמצוה דאף העשי' עצמה מצוה היא כדכתיב תעשה, ובתשובת קהלת יעקב לבעל המשכנות יעקב דקרא מפורש הוא חג הסוכות תעשה, וי"א דאינו אלא בגדר הכשר מצוה, ראה תשו' הרשב"ש סי' שלד, חת"ס יו"ד סי' רעא והגרי"פ בביאורו לרס"ג עשה ז'.

ויש דס"ל דהוא פלוגתא דהבבלי וירושלמי בדין אם מברכין על עשיית סוכה ואנן דקיי"ל דאין מברכין, וכמ"ש הרא"ש (סוכה מו, א עיי"ש) דאנן אגמרא דידן סמכינן ס"ל דאין בזה מצוה, וסוכת גנב"ך כשרה וכמו שהק' בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' כה) על האבנ"ז דס"ל דיש מצוה, ומזה דגנב"ך כשרה מוכח דאין מצוה.

וי"ל דלא פליגי והוא עפ"י מש"כ הרמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"ח) וז"ל: "כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשי' וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשי' אקב"ו לעשות סוכה וכו' מפני שיש אחר עשייתו ציווי", עכ"ל.

וקשה (וכן הק' בתשו' להורות נתן ח"ב סי' מח) דאמאי כתב הרמב"ם דאינו מברך על עשיית הסוכה מפני שיש אחר עשייתו ציווי אחר הו' לי' למימר בפשיטות משום שאין בעשייתה שום מצוה? ואיך יברך על דבר שלא נצטווה, אלא על כרחך דודאי איכא מצוה בעשיית סוכה אלא דאינו יכול לברך משום שיש אחר עשייתו עוד ציווי, היינו דאין זמנה עכשיו דיברך עלי', והירושלמי ס"ל דמברך גם על דבר שאינו גמר מצוה, אבל תרווייהו מודים דאיכא מצוה בעצם עשייתה.

שעפי"ז מובן דברי המהר"ל והרמ"א וכ"ק אדה"ז דמצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יוכ"פ דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה וכן מצאתי מפורש בריבוי מקומות בלקו"ש דדעת כ"ק אדמו"ר הוא דברור דיש מצוה לבנות סוכה[5] ולא נחלקו הבבלי והירושלמי רק בנוגע לברכה, דלהירושלמי זמן הברכה בשעת עשי' ולהבבלי זמן הברכה הוא בגמר עשייתה וכדברי הרמב"ם ולא פליגי לענין מצוה ושניהם מודים בזה.

ובפשטות החילוק במצוות סוכה[6] דלפני חגה"ס ומצוותה משהגיע זמנה דליל ט"ו הוא החילוק בין מצוה חיובית למצוה קיומית, היינו בדוגמת החילוק הכללי במצוות (ראה בזה רמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ב) בין מצוות חיוביות שמחויב להשתדל לעשותה כמו מצות תפילין ומילה ומצוות קיומיות שאינו מחויב לרדוף אחרי' לקיימה כגון מצות מזוזה ומעקה שאפשר לגור כל ימיו באוהל, כמו"כ י"ל דבמצוות חיוביות (כמו סוכה) גופא יש לחלק בין חלק המצוה שהוא מצוה חיובית (ליל ט"ו) לחלק המצוה (בנייתה לפני ט"ו) שהיא קיומית.

כמו"כ יש לחלק בזמן המצוה חיובית עצמה דיש זמן שהוא (סוכה) חיובית והוא ליל ט"ו ויש זמן המצוה שהוא קיומית (לפני ט"ו) וכדלקמן בדברי כ"ק אדמו"ר בדברי הצפע"נ דלפני זמנה אף להדעות דהיא מצוה מ"מ ברור דאינו אלא מצוה קיומית, היינו שאין לומר שיש מ"ע דלבנות סוכה (ומי שאינו בונה סוכה, כמו מי שמתארח אצל אחרים או אצל הוריו מבטל מ"ע זה אינו), אלא הוא מצוה קיומית דהיינו שכשבונה הסוכה מקיים אז מצוה, אבל בשהגיע ליל ט"ו יש לו מצוה חיובית לקיים מצוה סוכה (לישב בסוכה, תשבו כעין תדורו).

וז"ל כ"ק אדה"ז בשלחנו סי' תרמא ס"א שעיקר המצוה הוא לישב בה בחג. עכלה"ק.

וכמבואר בלקו"ש ח"כ (עמ' 40) דאף שיש מצוה בעשיית הסוכה מ"מ המכוון של ישיבת סוכה הוא למען ידעו עניני ענני הכבוד, ע"ש וזה נפעל רק בהגיע ליל ט"ו שהוא עיקר זמן חיובה.

ועד שבשו"ת מנח"א ח"ד סי' כה כשיוצא לדון נגד דברי האבנ"ז בתשובותיו (סי' תנט) בענין מצוות בנין הסוכה, דלדעת האבנ"ז חייב לבנותה לפני ש"ק (וראה הערה 1) מביא דסוכת גנב"ך כשירה ועשייתה לאו מצוה היא, וכן דעת החלקת יואב, ואף שהרבו לחלוק על החלק"י והמנח"א בזה דאף דסוכת גנב"ך כשרה, מ"מ לא קיים מצות עשי' (ראה שו"ת להורות נתן הנ"ל סי' מח ועוד).

מוכרחין לומר דאף לדעת המנח"א והחלק"י ואחרים וודאי יש מצוה בעשיית סוכה, וכמפורש בדברי הרמב"ם והשו"ע, אלא שהוא מצוה קיומית ולא חיובית.

שעפי"ז מובן כמין חומר דברי הצפע"נ הל' שבועות פ"ה הט"ו (מובא בלקו"ש חל"ה עמ' 66 הערה 33 על דברי הלקח טוב אם יש חיוב גם קודם זמן המצוה) דהרוגוצ'ובי מחלק בין מצוה שהחיוב חל עליו רק בזמנו אבל קודם לכן אין עליו חיוב כלל שיעשה המצוה בזמנו (וכמו מצה - דיכול לאפותו בליל פסח כשמגיע זמן חיובו) למצוה שאף קודם לזמנו מחוייב לראות שכשיבוא הזמן מקיים המצוה - וכ' הרגוצ'ובי, דס"ל להרמב"ם דגבי סוכה כיון דצריך שלא יהא מן העשוי והוה העשי' ג"כ מן ההכשר שפיר י"ל דיש עליו חיוב כל השנה שיהא לו סוכה בזמנה, ומסביר כ"ק אדמו"ר שם דאין כוונתו לומר דבאכילת מצה אין בו חיוב כלל לדאוג שיהי' לו מצה בליל פסח ז.א. אלא דבסוכה, המצוה עצמה מתחלת קודם זמן חובת הישיבה כיון שבהכרח שתהי' עשי' קודם החג משא"כ מצה אפשר לאפותה בליל יו"ט אבל אה"נ אסור לבטל מצוה זו דאקרקפתא דגברא מנח ע"ש היטב באורך.

ומזה, דלאו בכל מצוה אומרים דיש לחלק בין קודם זמנו לזמנו ולומר דלפני זמנו יש תמיד מצוה קיומית ובזמנו יש מצוה חיובית, רק במצוה כמו סוכה דבאמת מתחיל המצוה לפני זמן חיובו והוי כהתחלת המצוה אז י"ל דהוי עכ"פ מצוה קיומית. אבל במצוה שאין זמנו לפני קיומו - אין בו אפי' מצוה קיומית.

וע"פ מה שהסברנו בזה, הי' אפשר לבאר מה שחקר בס' מטה אפרים (הל' סוכה סי' תרכה אות כב) במי שלפניו שני מקומות באחת יש שם סוכה ואין שם לולב ובאחת יש שם לולב ואין שם סוכה לאיזה עיר לילך, וכתב שם באלף למטה אות כב די"ל דילך למקום הסוכה כיון דחיובה קודם בערב משא"כ בד' מינים חיובה רק למחרת ושקו"ט בזה דאולי מקום הלולב עדיפי משום דמחוייב עכ"פ מדרבנן כל שבעה משא"כ בסוכה דאי בעי לא אכיל, ושוב כתב דגם בסוכה כד אכיל מקיים מצוה כל ז' ומברך עלה.

ומסיק שאין בידו להכריע והלכך לאיזה שירצה לילך ילך, ובקצה המטה שם מביא דברי המג"א (סוף סי' תרלט) והיד אפרים והגהות חת"ס דנהי דמצות אכילה איכא רק בליל ראשון אבל מצות ישיבה איכא כל שבעה, וגם דסוכה תדיר ביום ובלילה ע"ש.

וע"פ מה שבארנו לעיל דמצות סוכה זמנה חל לפני חגה"ס הי' אפשר לפשוט עוד דאכן סוכה קודם ללולב דמכיון דחיוב וזמן סוכה מתחלת עוד לפני חגה"ס הי' נראה לומר דהיות דחיוב סוכה יש לו עכשיו וחיוב לולב יהי' לו רק ביום ראשון, סוכה קודם.

אלא דחוץ מזה, די"ל כנ"ל דאף דמצוה קיומית יש לו אבל מ"מ חיובית אין לו ואין לו חיוב עכשיו בסוכה יותר מלולב, הרי בר מן דין מבואר בלקו"ש ח"כ עמ' 267 הערה 10 שגם עשיית לולב היא מצוה, ולכן מבואר בירושלמי[7] דרשב"י הפסיק לעשיית לולב, ואין מברכין כנ"ל שעשייתה אינה גמר המצוה וכנ"ל.

הרי לן דלפני זמנה שניהם סוכה ולולב שוין, ורק לאחרי התחלת זמן חיובה יש לחקור מה מכריע סוכה, דתדירה ויש בו מצוה דאורייתא כל שבעה (להפוסקים דלעיל) או לולב דיש לו חיוב מדאורייתא יום ראשון לבד, ע"ש.

הדרינן לריש דברינו, אלא דאעפ"י די"ל דיש מצוה (קיומית) בעשיית הסוכה אפי' לפני זמן חיובה מ"מ מהיכי תיתי לן דחיובה תיכף אחרי יוכ"פ[8] הרי יש ארבעה ימים בין יוכ"פ לסוכות (בשנים שאין שבת בינתיים) ולמה ימהר בעשייתו, לזה בא רבינו (מהמהרי"ל ורמ"א) להשמיענו שיש להתחיל לבנותה תיכף, מצוה הבא לידך אל יחמיצנה.

וכדי להבין היטב הגדר בזה, נקדים: דבהחיובין שחייבו חז"ל להאדם להיות זהיר וזריז בקיום ובכבוד המצוות מצינו כמה הגדרות שאף שנראין דומים זל"ז מ"מ שונים הם זמ"ז בפרטיהן ובהגדרתן ואלו הן:

א) זריזין מקדימין למצוות - וכמ"ש (וירא כב, ג) וישכם אברהם בבוקר, דנזדרז א"א לקיים ציווי הבורא (זריזותא דא"א).

ב) שיהוי מצוה לא משהינן - ומקורו ביבמות (לט, א) לגבי מצוות חליצה ויבום דתנן: "מצוה בגדול לייבם, לא רצה מהלכין על כל האחין תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבוא ממדינת הים אין שומעין אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם", ופי' בגמ' דשהויי מצוה לא משהינן.

ג) חביבה מצוה בשעתה - ומקורו בפסחים (סח, ב) ובמנחות (עב, א) דאמר ר' שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים כשרים להקרבה כל הלילה ולא הי' ממתין להקריב איברי תמידין ומוספין של שבת במוצ"ש אלא מקריבין בשבת וילפינן מקרא ד"עולת שבת בשבתו" דמקריבין אף זבחי ופדרי קרבן שבת בשבת עצמה אף דאפשר להמתין עד מוצ"ש משום דחביבה מצוה בשעתה וכן מי שיש לו רק כוס א' של יין דיקדש בליל שבת דחביבה מצוה בשעתה ולא ימתין ליום אף דכבוד יום עדיף מכבוד לילה.

ד) אין מעבירין על המצוות - ומקורו במכילתא דכתיב ושמרתם את המצות על תקרי מצות אלא מצוות (והובא ברש"י מגילה ו, ב, ויומא לג, א) וילפינן מיני' דהפוגע במצוה לא יעבור עלי' ומלשון רש"י משמע דיסודו משום ביזוי מצוה בזה שעובר עלי' ואינו מקיימה.

ונחלקו הפוסקים והמפרשים אם זה במצוה אחת או בב' מצוות, דמרש"י משמע דאפי' במצוה א' אין לעבור דמשום ביזוי הוא אלא דהרמב"ם בפירושו למשנה אבות (פ"ב מ"א) דאין מעבירין על המצוות הוא משום שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות ולפי פירושו זהו רק כשיש שתי מצוות שלא יניח אחת ויעסוק באחרינא אבל במצוה אחת ל"ש, וכן נחלקו בזמן המצוה כשיש ב' זמנים הראויים לקיים בהם המצוה, והאריכו בזה הרבה, ואכמ"ל ובפרט שפעם הארכנו בזה.

ה) מצוה הבאה לידך אל תחמצינה - רש"י במגילה (ו, ב) כוללו יחד עם הא דאין מעבירין על המצוות וראה בטו"א שם דאין זה עיקר פירושו של אין מעבירין, וראה בזה בשו"ת דברי מלכיאל או"ח סי' יג אות יח דמיישב דברי הטו"א, ובפשטות י"ל דגדר מצוה הבא לידך אל תחמיצנה שייך רק במצוה אחת משא"כ אין מעבירין אפשרי גם בשני מצוות ואולי זה החילוק דבמצוה אחת נק' אל תחמיצנה ובב' מצות נק' אין מעבירין וצ"ע.

וכאמור דאף דדומין מאד זל"ז אך החמשה דינים הללו חלוקים הם ביסודם ובדיניהם אלא שענין זה קובע ברכה לעצמו ונקצר עכ"פ בהגדרתן הנוגע לעניננו.

א) זריזין מקדימין למצוות - גדרו הוא להזדרז בקיום המצוה משום חיבוב מצוה וז"ל המאירי בהוריות: "כשתבוא דבר מצוה לידו שיהא מכלל זריזין מקדימין למצוות ולא יתאחר בעשיית המצוה שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה דרך כוונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלומדה".

ומבואר (מפסחים ד, א) דאין זריזין מקדימין אלא משעת חיוב המצוה ולא לפני' מדכתי' וישכם אברהם בבוקר ומדוע לא יצא כבר בלילה, אלא מכאן שאין דין זריזות אלא משעת חיוב המצוה, וכן מוכח ממ"ש בגמ' שם ונבדוק מצפרא דחיובו רק משעת התחלת זמן המצוה.

וכן ממה שכתבו הפוסקים דיש למול ביום השמיני בבוקר משום זריזין דאז מתחיל החיוב, ומדין זריזין חייב להתחיל מהזמן הכי מוקדם ביום אבל אין שייך זריזין לפני התחלת זמן המצוה.

ועוד י"ל דבזמן המצוה עצמה (ולמשל ביום השמיני למילה) ישנו זמן דהוי זמן עיקר מצותה (כל היום) וזמן דזריזות, היינו הזמן של ההקדמה, והוא עד חצות וכמ"ש רש"י בפסחים ד"ה ונבדוק מצפרא וז"ל: "דאיכא הקדמה לזריזין כדאשכחן גבי מילה ובזריזותי' דאברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר שלא המתין עד הנץ החמה ומ"מ בלילה לא הקדים", ע"כ.

וכ"ז דוקא במצוות שיש זמן לעשייתה ולמשל מצות מילה אבל במצוות שאין זמן לעשייתה אין בה דין זריזות אלא דין אחר (דמצוה הבא לידך אל תחמיצנה) וכדלקמן.

ב) שיהוי מצוה לא משהינן - גדרו הוא דאין מאחרין המצוה לזמן רב שמא תטרף השעה ויתבטל מלקיימה ואינה מצד חיבוב מצוה ולמשל בחליצה אין ממתינין לקטן שיגדל או לגדול שיחזור ממדינת הים שמא לא יחזור או תתחדש סיבה אחרת ולא יוכלו לקיים המצוה ותתבטל לגמרי ובזה אמרינן שיהוי מצוה לא משהינן.

וממילא מובן הא דכתבו הפוסקים דאם הגדול נמצא סמוך לעיר באותה מדינה וליכא חשש שמא תתבטל המצוה כיון דקרוב הוא ממתינים לו.

וכן ידוע מחלוקת המהרש"ל והתה"ד לגבי מצוות קידוש לבנה אם עדיף להמתין ולקדש במוצ"ש כשהוא מבושם ובגדיו נאים או שמא יקדש בימות החול מיד כשיוכל ולא ימתין וכתב התה"ד לחלק בימות החורף. דשמא מחמת ריבוי עננים לא ימתין מלקדש דשמא יבטל המצוה או לימות הקיץ.

ג) חביבה מצוה בשעתה - גדרה לקיים המצוה בעיקר זמנה ולא בזמן התשלומין וכדילפינן בהקטר חלבים דעיקר זמנה ביום והלילה הוא כזמן תשלומי המצוה וגדר זה נאמר רק כשיש עיקר זמן ותשלומי הזמן.

ד) אין מעבירין על המצוות - כנ"ל משום ביזוי מצוה.

ה) מצוה הבא לידך אל תחמיצנה - נראה דגדרו הוא להיפך מענין זריזין, דהסברנו לעיל דזריזין שייך בזמן המצוה וכשיש זמן מסויים להמצוה ולמשל מילה, ומצוה הבא לידך אל תחמיצנה, הוא בכל מצוה שתבא לידו בכל זמן, מוטל עליו החיוב לעשותה מיד או קודם עיקר זמן חיובה או אחרי זמן דזריזין, דלא תימא דמכיון שכבר עבר זמן דזריזין אעכבנה, אלא עשה אותה, ונמצא דגדר מצוה הבא לידך אל תחמיצנה יכול להיות אפי' לפני הזמן דזריזין, ואפילו אחרי זמן חיובה היינו שפשע ועוד לא קיים המצוה. אבל רק במצות שאינן תלויים בזמן רק שהגיע כבר זמן לעשותה (בא לידך), ואינו שייך בכל מצוה.

ועפ"ז יומתק ביותר הא דכתבו המהרי"ל והרמ"א ואדה"ז דבמצוות סוכה יש לו לבנותה תיכף אחרי יוכ"פ מצוה הבא לידך אל תחמיצנה.

דמכיון שלא הגיע עוד עיקר זמן חיובה דהוא ליל י"ד א"כ לא שייך כלל לחייבו מצד דינא דזריזין, דזריזין אינו שייך רק בזמן חיובה (כמו יום ח' למילה), וגם אין שייך כאן חביבה מצוה בשעתה דהוא רק במצוה שיש ב' זמנים לקיומה עיקר זמנה ותשלומי זמנה.

ובזה חלוק דין זה דאין מחמיצין ושיהוי מצוה לדין אין מעבירין כמבואר בשו"ת דברי מלכיאל או"ח סי' יג אות יח.

דאין מעבירין שייך רק כשהמצוה מונח לפניו ולא בהגעת זמן, אבל שיהוי מצוה (ואין מחמיצין) שייך אף שאינה מזומנת לפניו ממש אלא דבידו לעשותה ומשהה אותה.

מובן דגדרה המדוייק בנדו"ד דסוכה הוא מצוה הבא לידך אל יחמיצנה, דהוא מצוה שבא לידו, לפני זמן חיובה ואעפ"כ מצוה (קיומית) הוא והי' ס"ד לדחותה עוד יום או יומיים שהרי בין כך אין מצות ישיבתה (שהוא עיקר המצוה כנ"ל) עד ליל י"ד לזה אמר מצוה הבא לידך אל יחמיצנה ועשה אותה מיד, ומוסיף אדה"ז מדברי השל"ה "תיכף אחרי יציאה מהביהכ"נ" פי' דהוא החיוב הראשון אחרי הדברים הקבועים והתדירים וחיובו הוא עכשיו אע"פ שאין זה זמן המצוה, וזה החידוש בזה דמצוה הבא לידך בלא זמן חיובה, וגם אינו מזומנת (כמו הגדר דאין מעבירין) בידו ממש, אסור להחמיץ וחייב ללכת להשתדל לעשותה.

וע"פ כל מה שבארנו לעיל נבין דיוק נפלא בדברי המג"א ואדה"ז בהל' תפילין לעומת דברי הגר"א.

דבשו"ע סי' כה סעי' א ברמ"א: "מיהו אם התפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית אין צריך להמתין עד הציצית אלא מניח תפילין וכשמביאים טלית מעטפו".

וביארו המג"א ואדה"ז דהוא מפני שאין משהין את המצות ואע"פ שי"ל שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר מצוה בשעתה חביבה, ע"כ.

ובביאור הגר"א שם בסי' כה מציין לעיין במג"א ולעיין בביאור לקמן סי' תרכה מש"ש, דשם בסי' תרכה כ' עמ"ש הרמ"א דמצוה לתקן הסוכה מיד אחרי יוה"כ וכ' ע"ז הגר"א דמקור הרמ"א הוא המכילתא שאין מחמיצין את המצות.

ונראה (וכן ביארו אלו המבארים סתומות דברי הגר"א) דכוונת הגר"א הוא דס"ל דאין הטעם בהל' תפילין דאין להמתין להטלית כדברי המג"א דטעמא דחביבה מצוה בשעתה אלא טעמא הוא משום מצוה הבא לידך אל תחמיצנה.

ולפי משנ"ת לכאו' זה אינו, דבמצוות שיש זמן לקיומה וכמו מצות תפילין אין ענינו וגדרו לקיימם תיכף מצד הכלל דאל יחמיצנה דהרי מחוייב ועומד הוא עכשיולקיימו ואי"ז ענין להחמיץ גרידא, אלא זה יותר דומה להא דמבואר במצות חליצה, דיש סיבה גדולה וחשובה להמתין (בדוגמת מצוה בגדול) והוא כדי להתפלל ביחד עם ציצית וסד"א דאכן יחכה להטלית (כמו ביבמה שסד"א שתחכה לגדול) בזה אמרינן אין משהין את המצוות וחיובו הוא עכשיו, וממשיך רבינו, דאע"פ שי"ל דכשיביאו לו הטלית יעשה המצוה אח"כ יותר מהודר, לזה כתב מצוה בשעתה חביבה דגדרה הוא כנ"ל דכשיש שני זמנים לקיום המצוה עיקר זמנה ותשלומי' - מצוה בשעתה - היינו בשעת עיקר חיובה - חביבה.

וכדי להבין יותר דברי רבינו כאן נקדים מה שהקשו רבים דלכאו' דברי רבינו כאן סותרים למש"כ הוא עצמו לקמן בסי' צד ס"ה דשם מיירי ברוכב על החמור והגיע זמן תפלה ויכול להתפלל עכשיו יושב על החמור או בעוד זמן בעמידה שהוא מצוה מן המובחר - דיחכה ויתפלל בעמידה ואין בזה משום אין מחמיצין את המצוה וזריזין מקדימין למצוה כיון שמתכוין כדי לקיים מצוה מן המובחר ע"ש.

והקשו דלכאו' כאן בהל' תפילין ג"כ צ"ל הדין כן, דיחכה להבאת הטלית ואז יוכל להתפלל עם תפילין וטלית ביחד, ולמה פסק כאן דלא יחכה משום מצוה בשעתה חביבה.

ובלקו"ש חי"ט עמ' 76 הערה 73 מחלק דבהל' תפלה (סי' צד) ההמתנה הוא חלק מההכשרה וחביבות המצוה עצמה משא"כ בהל' תפילין סי' כה היא לא במצוה זו עצמה אלא להקדים מצוה תדירה (ציצית) ולכן בזה אמרינן אין משהין את המצוה דתפילין, ע"כ.

וכדברי כ"ק אדמו"ר מבואר בשו"ת דברי מלכיאל או"ח סי' יג אות יח דמ"ש המג"א בהל' תפילין דאין משהין לעשותה מן המובחר (בלבישת ציצית) אף שבארנו דבזמן מועט משהין זה שייך במצוה אחת והטעם הוא מצד כבוד המצוה אבל בשתי מצוות (תפילין וציצית) לא שייך זה דמ"מ איכא קצת שהי' במצות תפילין[9]^[9].

ומבואר דמש"כ רבינו בהל' תפילין דלא ימתין משום דלא יהי' מעלה והידור בהמצוה עצמה ויהי' דין קדימה לבד ובזה אמרינן חביבה מצוה בשעתה ומכיון שבאה לידו מצות תפילין בזמנה יש לעשותה עכשיו.

אמנם בסי' צד איירי דהמצוה מן המובחר במצוה עצמה דהוא יתפלל מעומד לכן אפשר להשהות לקיימה בהידור ואינו סותר לזריזין.

ועוד י"ל ביישוב מה שנראה דברי רבינו כסותרים זא"ז דכאן בהל' תפילין ע"כ מיירי שהטלית אינו בידו כלל ללובשו ומוכרח להמתין עד שיביאו לו ויכול להיות שאם יכריחו להמתין יעבור עיקר זמן תפילין כיון דלאו בידו הוא משא"כ לקמן בהל' תפילה מבואר דמיירי שיגיע למחוז חפצו כשיש עוד שהות להתפלל בתוך זמן תפלה ואין חשש שיעבור מחמת ההמתנה את זמן התפלה, ומה שיעבור הוא הזמן דזריזין (דהוא התחלת זמנה כדלעיל) וענין ה"יחמיצנה" לזה פסק דההידור מכריע, ועוד דשם בהל' תפילה תמיד בידו (אם יראה שיתעכב הדרך) להתפלל בישיבה כשיראה שהקרב סוף זמן תפלה ואין חשש[10], משא"כ בסי' כה בהל' תפילין אם נחייב אותו להמתין להטלית יעבור לפעמים עיקר זמנה ולא יניחנה.