סעיף א - 804
אכילה בערב יוהכ"פ
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת תפארת בחורים, מאריסטאון
כתב אדמה"ז בשולחנו סי' תרד ס"א "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה ... וכי בתשעה מתענין והלא אין מתענין אלא בי'1 שנא' בעשור לחדש תענו את נפשותיכם ונאמר מערב עד ערב", "ענין הכתוב הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי העשירי שתאכלו ותשתו בתשיעי כדי שתוכלו להתענות בעשירי...".
"ומה שהוציא הכתוב את האכילה בלשון עינוי ולא אמר בפירוש שיאכלו וישתו בתשיעי: לומר לך שהאוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו היה מתענה בו מחמת ציווי הקב"ה שצוה להתענות בו, שאין שכר האוכל ושתה מחמת מצות הקב"ה דומה לשכר המתענה מחמת מצות הקב"ה, אבל זה שאוכל ושותה בתשיעי שכרו הרבה מאד כאילו היה מתענה ... מחמת מצות הקב"ה שצוה להתענות".
והיינו דעצם הכתוב להתענות "בתשיעי" הוא הכנת התשיעי לעינוי עשירי על ידי אכילה ושתיה, ומה שכתב הכתוב בלשון "עינוי" הוא משום שבזה יקבל שכר על האכילה כאילו התענה2. והיינו שיש בזה ב' עניינים: א) מה שמכין לתענית דעשירי, ב) הא דנחשב כאילו התענה בתשיעי (כאילו נצטוה)3.
ומוסיף אדמה"ז בטעם הדבר דשכר האכילה כאילו התענה "דכיון שיום הכיפורים עצמו אי אפשר לכבדו במאכל ובמשתה כדרך שמכבדין שאר י"ט צריך לכבדו ביום שלפניו, לפיכך אסור להתענות בו תענית חלום".
והנה מקור הדבר הוא בב"י שכ': "והא דמצוה להרבות במאכל ובמשתה ביום זה היינו כדי להראות שנוח ומקובל עליו יה"כ והוא שמח לקראתו על שניתן כפרה לישראל, דכיון שיה"כ עצמו א"א לכבדו במאכל ובמשתה כדרך שמכבדין שאר י"ט צריך לכבדו ביום שלפניו...".
והנה כוונתו (בענין דכבוד היום) הוא לבאר על חיוב להרבות באכילה, (דעל עצם האכילה הרי כבר אמר הטור דהטעם הוא להכין עצמו להעינוי). וכן הוא ברור המשך דבריו: דביאר לפנ"ז שמימרא דג' כוונתו הוא "להרבות" באכילה, ושכן כ' רש"י, ואע"פ שאומר דהריבוי נחשב "כאילו התענה" מ"מ (ריבוי) אכילה עדיפא משום שיש בזה גם שכר עינוי ושלכן מר בריה דרבינא שהיה יושב בתענית כל השנה לא התענה בעיה"כ. וממשיך ע"ז "והא דמצוה להרבות במאכל ומשתה" הוא משום כבוד יה"כ. אלא דגם המתענה ש"ד לסברא א' שם שהוא מורה כי נפל פחד יה"כ עליו שהוא יום הדין והוא חרד מפחד ד' והדרת גאונו, ולסברא ב' שם סובר דאין להתענות כלל.
אבל באדמה"ז נראה דסגנון הענין דכבוד יה"כ בא כטעם על עצם הדבר דשכר האכילה בט' הוא כשכר תענית בט'. וכן השמיט חלק הא' דב"י (דאכילתו מראה שנוח ומקובל עליו יה"כ והוא שמח לקראתו על שניתן כפרה לישראל).
ואולי יש לבאר חילוק הדבר: בב"י מדגיש ענין דכבוד בהאדם והגברא מה "שמראה שנוח עליו", ולכן מבאר איך שבזה עדיף להגברא האכילה כהתענית ולכן יש סברא לומר שלגבי הגברא האופן לכבד יה"כ הוא כפי ענין דיה"כ "יום הדין, והוא חרד מפחד ד' והדרת גאונו". אבל כיון שגם בהגברא נחשב בדרך כלל הענין ד"כבוד" של יום באופן של אכילה לכן בדרך כלל זה עדיפא מהתענית ועוד שלסברא הב' אין להתענות. (וכן נראה דלפי זה יש להתענות תענית חלום כיון דמעלת ריבוי האכילה הוא מצד הגברא דיש עליו לכבד היום (ולא מצד החפצא שנחשב האכילה כעינוי), והא שיש לו שכר כעינוי הוא משום שמכין להעינוי, אבל אין האכילה עצמה כעינוי, ולכן יש מקום להתענות תענית חלום כיון דאין חפצא דהאכילה עצמו כעינוי (אלא שהגברא מכבד בזה היום כשמרבה באכילה).
והיינו דעצם האכילה - עניינו הוא הכנה להתענית, והשכר לזה דהוא כאילו התענה, נראה לשיטתו, המשך לעצם ציווי האכילה, שהיא הכנת התענית שלכן שכרו כהתענית עצמו. אלא שיש ענין נוסף: ריבוי האכילה שהוא מצד כבוד היום מצד הגברא.
אבל אדמה"ז מדגיש דין דכבוד היום מבחינת היום עצמו ה"חפצא" שלו, דהיום צריך להיות מכובד -"שיום הכפורים בעצמו..." -(ולכן משמיט חלק הא' מה ש"נוח לו"). ולכן מצד החפצא של היום יש להשוות ענין דכבוד יום זה כמו כבוד שאר ימים טובים, והיינו באכילה ושתיה. ולכן אין סברא כלל שבעיה"כ יתענה כיון שעי"ז יחסר בכבוד חפצא של היום (ואפי' תענית חלום אין להתענות כיון שבהאכילה ישנו ענין העינוי, כיון שענינה הוא כענין העינוי כדלהלן).
והיינו: דעצם האכילה דט' היא משום הכנה להתענית די' אבל השכר על זה "כאילו התענה" הוא משום כבוד היום: והיינו דחפצא דכבוד יום התענית מתבטא כאכילה לפני הצום ולכן השכר על האכילה של היום הוא כמו על עינוי כיון דענין האכילה עצמה בא לכבד יום תענית לכן עניינה הוא ענין העינוי4. ולכןכיון שעניינה הוא ענין העינוי א"כ אין להתענות ת"ח כיון שענין אכילה זו עצמה היא עצמה עניינה עינוי.
ובזה אולי יש לבאר: מה שבשו"ע נפסק "מצוה לאכול ביה"כ ולהרבות בסעודה" ובאדמה"ז אין בשו"ע שלו5 ענין זה6, מפני שלב"י ענין דרבוי באכילההוא קיום כבוד היום של הגברא דכל מה שאוכל הגברא מקיים יותר מצות כיבוד.אבל אדמה"ז הסובר שענין כבוד דיה"כ באכילה בא מצד היום וכבוד שלה עצמה, שהיום מחייב אכילה, א"כ מספיק איזה אכילה שתהיה ביום שלפניו שבזה יש כבוד ליום הכפורים שלאחריה.
והנה אולי יש לבאר בזה מה שלענ"ד הקלושה תמוה קצת מה שכתוב בב"י ואדמה"ז דהאכילה בעיה"כ הוא במקום "כבוד יה"כ" "ע"ד שמכבדין שאר י"ט" שלכן צריך לכבד באכילה ביום שלפניו:
דלכאו': חיוב אכילה בשאר י"ט הוא: או משום "עונג ושמחה" (אדמה"ז סי' רמ"ב ס"א וקו"א אחרון שם) או משום "עונג" ד"וקראת לשבת עונג": "...ומקרא קדש פי' חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה, ולענגו בעונג אכילה ושתיה..." (אדמה"ז רמ"ב ס"א), "...בשוי"ט של של שלוש רגלים שהוא חייב לאכול פתשמברכין עליו בהמ"ז שבשבת נאמר וקראת לשבת ענג, ובי"ט נאמר ושמחת בחגך ואין ענג ושמחה בלא אכילת לחם...7" (קפ"ח ס"י), "איזהו ענג זה שאמרו חכמים שחייב אדם לאכול בכל י"ט ב' סעודות..." (תקכ"ט ס"ג) ומפרש על כבוד י"ט בס"ב שעניינה גילוח, רחיצה וכו'. וא"כ למה כתבו שענין האכילה בעיה"כ היא במקום "כדרך שמכבדין שאר י"ט" (דשם הוא ענין ענג ושמחה, או ענג ש"וקראת ...ענג").
ואולי לפי הנ"ל יש לחדש קצת: דענין דכבוד שוי"ט עניינה בעיקר מצד החפצא של היום, וכלשון הכתוב "לקדוש ד' מכובד", שהיום יהיה מכובד. וענין הענג הוא בעיקר על הגברא וכלשון הכתוב "וקראת לשבת ענג" שהאדם יתענג. ולכן מצד ענין הענג מודגש העיקר באכילה ושתיה, כיון שזהו העיקר איך שהאדם והגבראמתענג בשבת. ובכבוד מובא ההדגשה בענין ב"כסות נקיה" וגלוח, ורחיצה שהיום יהיה מכובד. אבל: יש גם בענין האכילה מה שהיום מכובד בזה שאוכלים סעודה באותו היום. ולכן: הגם שביה"כ מושלל הענין דענג מצד ציווי התורה להתענות בו (וראה בהערה) ולכן אין בו כלל הענין דאכילה מצד ענג, מ"מ8, 9 יש בו הענין דאכילה מצד כבוד היום ולכן יש בו ענין האכילה ביה"כ מצד כבוד היום.
1) מתרץ השגת הט"ז סק"א בזה.
2) בטור "ללמדך שכל האוכל ושותה בט' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה וה"ק קרא הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי של מחר. ומדאפקיה רחמנא לאכילה בלשון עינוי א"כ חשיב כמו עינוי כאילו התענה ביום ט' וי'..".
3) רש"י בברכות כ' "כיון דאכילתו עינוי חשיבא, כל דמפיש באכילה עדיפא טפי", הדגשת ענין הב' דאכילה חשיב עינוי. רש"י ביומא כ': "כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה", הדגשת ענין הא' מה שהאכילה מכין להעינוי.
4) ראה לקו"ש חכ"ד ע' 564 "...ויבאלד אז די אכילה ושתיה בעיה"כ איז א יו"כ'דיקער ענין - ווארום די אכילה ושתיה דעיה"כ קומט אלס כבוד יוה"כ" ומביא לשון אדמה"ז כאן.
5) אלא שבסידור שלו כ' בעיה"כ יש להרבות באכילה ושתיה כשיעור ב' ימים". והוא דעל פי קהלה (פרע"ח שער יו"כ פ"א) הענין דתענית יו"כ הוא "סוד אכילה ושתיה פנימית" וכדי לבוא לאכילה פנימית צריך קודם אכילה חיצונית, שלכן צריך לאכול כשיעור ב' ימים כיון שהאכילה חיצוניות הנוספת, מאפשרת ומביא ה"טכילה פנימית" דיה"כ. (לקו"ש חכ"ד ע' 564). משא"כ מצד ההלכה אפשר שאין הענין דכבוד היום מצריך "ריבוי האכילה" ובפרט כשיעור ב' ימים.
6) וצריכים לומר דב' רש"י בר"ה ויומא הם ב' ביאורים: א) בר"ה מפרש שכל מה דמפיש באכילה עדיף טפי. ב) ביומא מפרש דאכילה במקום עינוי. ולפי פירושו ביומא אין הדרשא מלמד על "הוספה" באכילה אלא דעצם האכילה במקום העינוי. והא דמובא בכ"מ בש"ס שהיו מוסיפין באכילה בעיה"כ (כתובות ה', חולין פ"ג ועוד) צריכים לומר לפי זה, שכן היה המנהג בפועל (וכן ל' הרא"ש בפ"ח דיומא) משום המצוה לאכול כדי שלא יזיק הצום אבל לא ד"ההוספה" הוא חלק מהמצוה בזה.
7) וראה גם בדברי הרבי בהגדה של פסח פיסקא דמוציא מצה. מצה. דהביא בסוף הרע"ק דכ' בפשיטות שאין "דאין פת שייך לשמחה - צע"ק".
8) והנה: מה שמבואר בפנים הוא איך דשייך לייחס ענין האכילה לענין דכבוד היום. אבל יש להבהיר דבר פשוט, הא דאינו נזכר כלל הענין דאכילה במקום הענג דאין ביה"כ כבשאר י"ט:
והביאור הוא פשוט: ע"פ מה שביאר הצ"צ בשו"ת או"ח לו בהא דאין שום מצוה לאכול ביה"כ שחלבשבת (אלא שיש איסור עינוי שדוחה המצוה), כדי שנאמר לר"ל שיאכל חצי שיעור דכותבת ויקיים מצות אכילת שבת באכילת כזית - כיון "דבהדיא אמרה תורה תענו את נפשותיכם ביה"כ והיינו אף כשחל להיות בשבת. א"כ ביטלה התורה מצות אכילת שבת ועונג שבת. כשחל בו יהכ"פ. שהרי המצוה להתענות בו הוא היפך מאכילה ושתיה...א"כ אין שום מצוה מה"ת אף על אכילת כזית לבד בשבת יהכ"פ ... וא"כ אין שום מצוה שתדחה אף חצי שיעור לר"ל ...", ועיין שם עוד בזה.
וא"כ מובן בפשטות: שאין שום ענין לאכול עיה"כ בתור "ענג" במקום יה"כ כשאר הימים, כיון שהתורה שללה לגמרי ענין הענג מיה"כ דעניינו עינוי. משא"כ הענין דכבוד דשייך גם ביה"כ וכפסק אדמה"ז (בסי' תר"י ס"ח בסוגריים) לענין "כסות נקיה" ולכן יש לכבדו בעיה"כ בענין האכילה לכבוד היום ביום שלפניו כבשאר י"ט.
ויש להוסיף בביאור ענין ה"כבוד" ליה"כ ע"י האכילה בעיה"כ: שקשור עם הענין הב' באכילה ביום ההוא: כיון שע"י האכילה הרי אין הצום מזיקו ומועיל לצום באותו היום א"כ האכילה היא כבוד היום עצמו כיון שעל ידו נתוסף באפשריות קיום מצות היום.
9) עוד יש להעיר בעניין דאכילת עיה"כ בכלל ובפרט מצד כבוד היום (דלכן גם מי שיודע בודאי שיוכל להתענות גם אם לא יאכל בעיה"כ, מחוייב לאכול מצד כבוד היום - או דילמא: לפי הסברא בפנים - דהכבוד באשטייט בזה שמכין לצום א"כ אין בזה גם הענין דכבוד -), א) דנו כמה בכמות החיוב האכילה בעיה"כ: המנ"ח כתב במצוה שי"ג דמצותו בכותבת הגסה, דכיון דאפקיה רחמנא בלשון עינוי צריך לאכול שיעור אכילה שמפקא מידי עינוי.
השד"ח אס"ד מע' יהכ"פ אות ג' הביא זה, ומביא דמהכ"ס קיד נראה דאפשר להקל לאכול פחות מככותבת ביותר מכדי אכילת פרס.
אבל לכאו': א- כיון דעיקר האכילה הוא כדי להכין לצום ושלא יזיק לו, יש לשער שיעור לענין זה מה יועיל לו שלא להזיק לו התענית, ואפשר שבכל חד וחד הוא לפום שיעוריה דיליה. ב- מצד הענין ב"דכבוד" היום לכאו' יש לדמות לשאר שבת וי"ט דהחיוב הוא או מעט יותר מכביצה או כזית (סי' רע"ד) בכדא"פ?. (או דילמא: כיון דענין ה"כבוד" בזה הוא מצד שמועיל להכנת הצום, לכן מקיים בזה מצות האכילה בכל ענין שמועיל שלא יזיק הצום?).
ב) לכאו' יש לעיין מה שלא הוצרך בהדיא אכילת פת. המנ"ח שם כ' שאין המצוה זו בפת דוקא דלא הוזכר בשום מקום זה. הנה לטעם דהכנה להצום אפשר שאין לחייב פת דווקא כיון שאין פת דווקא מועיל לענין זה (ואפשר שמועיל שאר דברים). אבל מצד הענין דכבוד היום לכאו' היה אפשר לחייב פת. וראה באלף המגן סי' תרד סקמ"ב שיש להחמיר לאכול פת דווקא או שאר מידי דמיזן (ונראה דהוא מצד ענין הא' המועיל להצום. ועד"ז כ' בשד"ח שם דמצד הענין דהכנה לצום צריך פת או מידי דמיזן).השד"ח שם כ' "דאם הטעם הוא משום קדושת היום אפשר דיש לדמותו ליום פורים ויוצא י"ח באכילת שאר דברים". אבל לפענ"ד: הרי מדובר מצד כבוד היום (שבשאר י"ט עניינו בפת דוקא) ובפורים אין מצוה מצד "כבוד" יום הפורים כשאר י"ט, אלא "יום משתה ושמחה".
ואולי כנ"ל: הכבוד היום של יה"כ מקיים במה שאוכל מה שמועיל לו שלא להזיקו הצום, ולכן כל מה שאוכל בענין זה מועיל גם לקיים מצות כבוד.
ג) חולה: דנו במי שציוו הרופא שמחוייב לאכול ביה"כ (כגון מי שיש לו חולי הנופל שבא לו בזמן ידוע וע"פ חשבון זמנו הוא ביה"כ) אם חייב לאכול בעיה"כ: דע"פ סברא דטעם החיוב לאכול הוא כדי שיהא מוכן לתענית א"כ בזה שלא יתענה אין ענין באכילתו. כן כתב הכת"ס או"ח קי"ב. השד"ח הנ"ל חולק עליו מטעם דאולי ירחם ד' ויתרפא למחר, ולא נפטור היום מחובת וודאי שיאכול מפאת ספק. ועוד: משום שבנוסף לחיוב הכנה ישנו הענין דאכילה העצמה היא מצוה.
וכן לפשטות דברי אדמה"ז: כיון דיש ענין דאכילה מפני כבוד דיה"כ א"כ אם לא יתענה ביה"כ יש לחחייבו לאכול בעיה"כ מפאת המצוה לאכול אז, מפאת כבוד יה"כ. (אבל לפי הנ"ל שהכבוד מתבטא כשאוכל להכין לצום א"כ לכאו' אין חיוב לאכול גם מפאת כבוד היום).
ד) נשים: גם דנו האם נשים חייבים לאכול אף שהיא מעשהז"ג. הרעק"א או"ח סי' ט"ז כ' דמסתפק בזה והצד לחייבה דאולי חייב לאכול משום דכל דאיתיה בעינוי ישנו בחיוב אכילה. והניח הדבר בצ"ע. בכת"ס הנ"ל כ' לחייבה משום הענין דהכנת התענית: דכיון דהם מחוייבות להתענות א"כ מחוייבות לאכול להכנת התענית.
ולכאו' מצד המבואר לעיל, א"כ לפי הב"י ואדמה"ז יחוייבו גם מצד כבוד היום דיה"כ כמו שהם מחוייבות בפשטות בכסות נקיה כבשאר י"ט.