יורה דעה - סימן קפט ס"ק מב
חישוב עונה בינונית לשיטת אדה"ז
בשו"ע אדמו"ר הזקן הל' נדה סי' קפט ס"ק מב על דברי הרמ"א סי"ג "ראתה בא' בניסן וכ' בו חוששת לא' באייר מפני ר"ח ניסן", כותב אדה"ז: "מפני ר"ח ניסן – שהוא וסת החדש, וגם ביום א' דר"ח אייר שהוא ל' בניסן חוששת משום עונה בינונית אם אין לה וסת קבוע עדיין".
והנה בשו"ת הצ"צ (יו"ד סי' שה) בסופו כותב: "מה שכתב רבנו בסי' קפט ס"ק מב משום עונה בינונית, לפענ"ד כמו שכתב הסדרי טהרה ס"ק יג דהכא אינה צריכה לחוש כו' [משום עונה בינונית דהא כבר חזיא ביום כ' בניסן, וא"כ מן כ' בניסן ועד ר"ח אייר אינה אלא הפלגה דעשרה ימים ועונה בינונית הוא יום ל', וא"כ מהיכי תיתי לחוש ליום א' דר"ח אייר"], ולפי דברי הסדרי טהרה והצ"צ צריכה לחוש לעונה בינונית ביום י"ט באייר, שהוא יום ל' לראיית כ' בניסן.
אבל לפי דברי אדה"ז משמע שחוששת לעונה בינונית גם בל' בניסן משום ראיית ר"ח ניסן וגם בי"ט באייר משום ראיית כ' בניסן[1]. וכן משמע מדברי אדה"ז (בס"ק מד) וז"ל: "כללו של דבר אשה שראתה בתחלה בהפלגה מרובה וחזראתה בהפלגה מועטת מהשניה כו' צריכה לחוש לכל ימי ההפלגות כו' ומונין אותה מראיה האחרונה, וכן חוששת היא לימי החדש של כל הראיות (מלבד עונה בינונית דלעיל ס"א)", והנה מהלשון "וכן חוששת לימי החדש של הראיות (מלבד עונה בינונית)", משמע דס"ל שעונה בינונית מונין אותה כמו וסת החדש, וממילא צריכה לחוש ליום ל' של כל הראיות, דלא כוסת ההפלגה שמונין אותה מהראיה האחרונה.
והנה יסוד המחלוקת בין אדה"ז לסדרי טהרה והצ"צ בענין חישוב עונה בינונית, הוא, האם מחשבים עונה בינונית כוסת החדש או כוסת ההפלגה, שלדעת אדה"ז מחשבים אותה כוסת החדש, ואילו לדעת הסדרי טהרה והצ"צ מחשבים אותה כוסת ההפלגה.
ולכאורה צריך להבין את טעמו של אדה"ז, הרי בסי' קפד סקכ"ב כותב שהעונה בינונית דומה בעיקרו לוסת ההפלגה, ובלשונו "ועיין בסי' קפט דרוב נשים יש להן וסת שוה כך וכך ימים והוא המעין הסתום משנסתם בסוף ראיה עד שיחזור ויפתח בתחלת ראיה שנית", דהיינו שעונה בינונית הוא הזמן שבין סתימת המעיין לפתיחתו, וזהו גם ענין וסת ההפלגה שבין סוף ראיה לתחילתה, אלא שעונה בינונית הוא וסת לרוב נשים, ואילו וסת ההפלגה הוא וסת כפי שהיא בפועל אצל כל אשה ואשה מצד עצמה. וא"כ לכאורה, כמו שאת וסת ההפלגה מחשבים לדעת אדה"ז מראיה האחרונה, כך היו צריכים לחשב לדעתו את העונה בינונית מהראיה האחרונה, כטענת הסדרי טהרה והצ"צ, ולמה סובר שצריך לחשוש לעונה בינונית של כל ראיה וראיה?
ובאמת המעיין היטב בלשונו הזהב של אדה"ז (בקו"א סק"ד) יראה שאדה"ז עצמו עונה לשאלה זו. דהנה כתב אדה"ז (בסי' קפד סקכ"ב) שוסת ההפלגה מונין מסוף ראיה לתחילת ראיה (ובזמן הזה היינו מהפסק טהרה לתחילת ראיה), ואילו עונה בינונית מחשבים תמיד מתחילת ראיה לתחילת ראיה כמבואר בסי' קפט סק"א[2]. ועל זה כותב בקו"א (סי' קפד סק"ד) שלכאורה היו צריכים לחשב את העונה בינונית מסוף ראיה לתחילת ראיה, מצד כמה סיבות: א) "האידנא יש להם דין זבות", וממילא מאז שפסקה לראות נסתם מעיינה, מבלי לחכות לז' ימי נדה כמקדם, וא"כ היו צריכים לחשב העונה בינונית מאז. ב) "ועוד דאף בימי נדה קובעים וסת האידנא ולא מחזקינן לה במעיין פתוח", וא"כ הראיות שרואה בימי נדתה הם לא תוספת דמים בלבד, אלא לפעמים היא קובעת וסת בראיות אלו, וממילא היו צריכים העונה בינונית לספור מסוף הראיות. ג) "ולענין וסת ההפלגה מונין מראיה השנית"[3] (אף אם היא בימי נדתה), דהיינו לא זו בלבד שחוששים לראיה השנית לענין קביעת וסת, אלא יתרה מזו לענין וסת ההפלגה מונין את ההפלגה מראיה זו השניה, דהיינו שראיה השניה היא העיקר, וא"כ גם לענין עונה בינונית היו צריכים לחשב מהראיה הב'?
ועל כל זה עונה אדה"ז: "מכל מקום לענין עונה בינונית שהוא וסת לרוב הנשים שהן רואות משלשים לשלשים יום לא שייך לחלק בין זמנם לזמן הזה, שמכל מקום הן רואות בסוף שלשים מתחלת ראיה כמקדם". כלומר, אף שלענין וסת ההפלגה גם היום מונין מסוף הראיה, ויתרה מזו כשיש הפרש בין ראיה אחת לשניה אזי מונין ההפלגה מהראיה השניה דוקא, הרי שבעונה בינונית לא מתחשבים בכל זה, מכיון שטבע רוב הנשים שהן רואות משלשים יום לשלשים לא משתנה בשינוי ההגדרות (של ימי נדה וזיבה), ולכן גם כשהיום יש לה דין זבה, וגם לפעמים קובעת וסת בימי נדתה, ובוסת ההפלגה מונין מהראיה השניה, הרי שבעונה בינונית תמיד מחשבים ל' יום מתחילת ראיה (ולא מסוף ראיה), כי כן הוא טבע רוב הנשים (לראות לאחר ל' יום מתחילת ראיה).
וכשיש שתי ראיות (סמוכות או מרוחקות זו מזו) מחשבים את העונה בינונית תחילה מהראיה הראשונה, כי כאמור זהו טבע של רוב הנשים לראות ל' יום יום מתחילת ראיה, ולכן חוששת ליום ל' מראיה זו. בנוסף לכך חוששת גם ליום ל' מהראיה השניה, כי שמא ראיה זו היא עיקרית אצלה לענין חישוב שלשים יום של העונה בינונית. ואם כן נמצא שעונה בינונית מחשבים תמיד מתחילת ראיה לתחילת ראיה, וכשיש שתי ראיות מחשבים אותה הן מהראיה הראשונה והן מהראיה השניה.
ויש לומר, שטעם ההבדל בין וסת ההפלגה שמונין אותה מהראיה האחרונה לעונה בינונית שמונין אותה גם מהראיה הראשונה, נעוץ בשינוי המהותי שיש בין שתי וסתות אלו. כי וסת ההפלגה שענינו הוא הוסת שיש בפועל לכל אשה מצד עצמה, הרי ברגע שראתה באמצע ראיה נוספת - ביטלה ראיה זו בפועל את הראיה הקודמת שלה, לענין למנות ממנה את ההפלגה. אבל עונה בינונית היות וזהו וסת של רוב הנשים בכללות, הרי מה שקובע לענין חישוב של שלשים יום מראיה לראיה, הוא עצם הראיה של האשה שממנו סופרים שלשים יום, ולכן כשהאשה רואה פעמיים (בסמיכות או בריחוק), הרי מכיון שיתכן שהראיה הראשונה היא העיקרית והראיה השניה הם רק דמים יתרים שאיתוספו בה, לכן מחשבים תחילה את העונה בינונית מראיה ראשונה שלה, ובנוסף לכך חוששים לשלשים מהראיה השניה שלה, כלומר את השלשים של העונה בינונית מחשבים מכל ראיה וראיה, כי זהו ענינו של העונה בינונית שלשים יום מראיה לראיה. זוהי דעת אדה"ז. אבל הסדרי טהרה והצ"צ חולקים ע"ז וסוברים שעונה בינונית ווסת ההפלגה דין אחד להם, ששניהם מונין מהראיה האחרונה.
אלא שלענין מעשה צ"ע האם יש לפסוק בזה כאדה"ז או כהצ"צ, שמצד אחד יש לומר שהיות והצ"צ הביא את דברי אדה"ז וחלק עליו הרי אמרינן שהלכה כבתראי, וממילא יש לפסוק כהצ"צ[4]. אך מאידך יש לומר שדברי הצ"צ לא נכתבו להלכה למעשה אלא כהערה על דברי אדה"ז (כפי שזה גם מובן מאופן הכתיבה, שאין זו תשובה לשואלים אותו, אלא הערה על דברי אדה"ז), ואז דוחק לומר שיש לפסוק כהערתו של הצ"צ מול דברים ברורים של אדה"ז[5], ובפרט שענין זה בדברי אדה"ז אין זה ענין פרטי בהל' נדה אלא זהו ענין שלם בגדר העונה בינונית לשיטתו.
ונראה דאף שמכלל ספיקא לא נפקא, מ"מ היות ומדובר כאן בווסתות דרבנן שהם לקולא[6], ובפרט בעונה בינונית שנחלקו בזה הפוסקים ויש כאלה שלא ס"ל כלל כמובא בשוע"ר סי' קפט סק"א, הרי אולי ניתן לסמוך בזה על דברי הצ"צ להקל שלא נחשוב את העונה עונה בינונית אלא מהראיה האחרונה בלבד. ועצ"ע.
[1] והנה בספר טהרה כהלכה עמ' תרעד-ה כותב שבעצם גם אדה"ז סובר כדעת הסדרי טהרה והצ"צ שיש לחשב את העונה בינונית מהראיה האחרונה, ומה שכתב בסקמ"ב לחשב מהראיה הראשונה הוא רק לשיטת הרמ"א, שסובר שוסת ההפלגה מונין מהראיה הראשונה, לכן גם בעונה בינונית מונין מהראיה הראשונה, ואילו לאחר שבסקמ"ג הביא את דברי הרמב"ן שיש לחשב את וסת ההפלגה מהראיה האחרונה הרי שגם את העונה בינונית צריך למנות מהראיה האחרונה, עכת"ד.
אבל תמוה ביותר לומר כן, כי: א) למה לנו לעזוב דברים מפורשים בדברי אדה"ז ולומר על סמך השערה או סברא שהדברים המפורשים בדברי אדה"ז אינם להלכה. ב) ובפרט כאן, שמסתימת לשון אדה"ז בסקמ"ב משמע להדיא שדבריו שם נאמרו לדברי הכל. ג) ובמיוחד שאדה"ז טרח לציין בסקמ"ב שמקור דבריו הוא "ב"י, ד"מ, לבוש, דרישה, ט"ז, של"ה, ח"צ, כו"פ, דלא כש"ך", שמזה מוכח להדיא שהדברים נאמרו אליבא דהלכתא לדברי הכל מלבד הש"ך. ד) בסק"ז כותב אדה"ז "מלבד עונה בינונית כדלקמן סי"ג בהגהה", והכוונה לדבריו בסקמ"ב, ואם דבריו בסקמ"ב אינם להלכה (אפילו בפרט אחד) לא היה מפנה את הלומד לשם. ה) ע"פ המתבאר בפנים, אדה"ז כתב להדיא בקו"א שבעונה בינונית מחשבים מהראיה הראשונה דלא כוסת ההפלגה שמחשבים רק מהראיה השניה. ו) הרי הצ"צ למד כן בדברי אדה"ז, ולכן חלק עליו.
[2] והיינו לפי החישוב בזמן הזה שיש לנדה דין של זבה, אבל לפי החישוב שבימיהם שהיו מחלקים בין ימי נדה לזיבה, למעשה לא היה נפק"מ בחישוב העונה בינונית ווסת ההפלגה אם מונין אותם מתחילת ראיה או מסוף ראיה, כי בשניהם החשבון היה שווה, כיון שסוף ראיה היה נקרא אחר שבעת ימי נדה, שזה היה דבר קבוע, וממילא אין נפק"מ אם כוללים בחישוב הימים את שבעת ימי נדה או שמתחילים לספור לאחר שבעת ימי נדה - יום החשש היה זהה לפי שני החישובים.
[3] כמבואר בשוע"ר סי' קפט סקמ"ג.
[4] כמו הרבה דברים שאנו פוסקים כהצ"צ נגד אדה"ז, נאספו בחוברת "התקשרות" גל' תסז.
[5] ועל כגון זה כבר העיר כ"ק אדמו"ר זי"ע באג"ק ח"ג עמ' עא שבגלל צ"ע של הצ"צ לא משנים פסק הלכה של אדה"ז.
[6] כמבואר בשוע"ר סי' קפד סק"ה.