יורה דעה - סימן קפט סעיף יג

גדר עקירת וסת

כתב בשו"ע הב"י (יו"ד סי' קפט סי"ג): אין האשה קובעת לה וסת אפילו ראתה ג' ר"ח זה אחר זה - אא"כ יהיו כולם בעונה אחת, ביום או בלילה. ואם ראתה ג' פעמים ביום והרביעית בלילה או ג"פ בלילה והרביעית ביום - חוששת ביום ובלילה מפני חשש הוסת הראשון ומפני חשש השני שהוא האחרון.

וכתב ע"ז בשו"ע אדה"ז (שם סקל"ז) : הראשון - שנקבע בג' פעמים ואינו נעקר אלא בג' פעמים. וממשיך (בסקל"ח): האחרון - והוא נעקר בפעם אחת שלא תראה בו. דהיינו, כוונתו לבאר בזה את דברי הב"י שכתב "חוששת .. מפני חשש הוסת הראשון ומפני חשש השני שהוא האחרון", זהו מדין וסת שאינו קבוע דהרי ראתה בו רק פעם אחת. והחילוק ביניהם הוא: שהחשש הראשון שהוא וסת קבוע נעקר רק בג' פעמים, משא"כ החשש השני שהוא וסת שאינו קבוע נעקר בפעם אחת שלא תראה בו.

ובהמשך (סקל"ח) כותב אדה"ז (בחצע"ג): אבל אם האחרון הוא ביום, ושוב הקדימה לראות בליל ר"ח ונמשכה ראייתה בתוך היום - לא נעקר במה שהקדימה בלבד, כדלקמן.

דהיינו, ששלש פעמים ראתה בליל ר"ח ובפעם הרביעית ראתה ביום ר"ח (נמצא שליל ר"ח הוא הוסת הקבוע שלה ויום ר"ח וסת שאינו קבוע), ובפעם החמישית הקדימה וראתה בליל ר"ח (בזמן וסתה הקבוע) אלא שהמשיכה ראייתה גם ביום ר"ח (בזמן וסתה שאינו קבוע), דהדין הוא שיום ר"ח לא נעקר במה שהקדימה לראות בליל ר"ח כיון שהמשיכה ראייתה לתוכו, וצריכה לחשוש לפעם הבאה גם לליל ר"ח וגם ליום ר"ח.

 

ב

והנה רבים נתחבטו בהבנת דברי רבינו במ"ש "ונמשכה ראייתה בתוך היום", באיזה אופן המשיכה ראייתה בתוך היום, דיש לפרשו בג' אופנים :

א) שהתחילה לראות לפני אותו יום והמשיכה ראייתה ברציפות לתוך אותו יום, כדלקמן.

ב) שתחלת הראי' היתה בלילה ופסקה והתחילה לראות מחדש בעונת היום, דבאופן זה יש חשיבות לא רק לתחילת ראי' אלא גם למשך הראי' (ראה שו"ע אדה"ז שם סי' קפד סקכ"א).

ג) שנמשכה ראי' מועטת לתוך היום, שאז נחשב גם ההמשך כעיקר הראי' (כמבואר מבשו"ע סי' קפד ס"ה).

הפי' הא' הובא ב"קיצור דיני טהרה" (קה"ת תשמ"ג) סי' ט ס"ז. וב' הפירושים האחרונים הובאו בספר "אהלי יוסף" (לר' אליהו יוסף מדריבין מתלמידי אדמו"ר האמצעי וה"צמח צדק") על הל' וסתות (סי' כד אות' צו-צו), והביאו הרב יקותיאל פרקש בספרו מחשבת הטהרה על הל' וסתות, ובהרחבה בנספח כ' שבסוף הספר.

והנה בספר מחשבת הטהרה הנ"ל דחה לגמרי את הפי' הא', ועיקר טענתו שהרי בספר אהלי יוסף הנ"ל לא הובא פי' זה בדברי אדה"ז. והאריך שם להוכיח כביכול מכו"כ מקומות בדברי אדה"ז בהל' נדה שיש לפרש בדברי אדה"ז כא' מב' הפי' האחרונים, ע"ש.

ועפ"ז כתב בספרו מחשבת הטהרה על הלכות נדה (תשמ"ו. פרק כד ס"כ) באשה שראתה ביום מסויים בחדש כגון כ"ג ניסן (ואין זה וסת קבוע שלה), ובחדש אייר הקדימה ראייתה ביום כ"א אייר והמשיכה ראייתה עד יום כ"ג אייר - אינה צריכה לחשוש בחדש סיון ליום כ"ג, אלא רק ליום כ"א, כי היא עקרה את יום כ"ג במה שהקדימה ראייתה, אף שהמשיכה לראות בו.

 

ג

אבל לענ"ד נראה שא"א לומר כן בדברי אדה"ז ד(מלבד זה שגם בספר אהלי יוסף אחר שהביא שני הפירושים נשאר בזה ב"צ"ע", הרי) המעיין בשו"ע אדה"ז יווכח שאמנם שאין לפרש כשני הפירושים הנ"ל בדבריו, אלא כהפי' הראשון דלעיל:

דהפירוש האחד שכתב שכאן מדובר בהפסיקה ואח"כ המשיכה ראייתה ביום, אינו מובן כלל דמה זה מועיל מה שהפסיקה ראייתה, דהא להדיא כתב אדה"ז בהל' נדה סי' קפד סקכ"א "והוא שפסק ביום זה וחזרה וראתה ביום שלאחריו .. אבל אם חזרה וראתה ביום שפסקה אינה חוששת אלא לעונה ראשונה של הוסת", והרי כאן מיירי שפסקה וחזרה וראתה באותו יום.

וגם אילו היה מדובר כאן שהפסיקה וראתה ביום אחר, לא היה מועיל. והוא לפי מה שאדה"ז כתב שם בהמשך דבריו (בחצע"ג): "ומיהו אף אם פסקה [ו]חזרה וראתה ביום שלאחריו - אפשר שאין צריך לפרוש העונה שחזרה וראתה בה, אא"כ כבר קבעה לה וסת ג"פ בעונה זו, אבל קודם שקבעה בג"פ אינה חוששת לה", והרי בנד"ד מיירי בוסת שאינו קבוע.

וגם הפי' הב' שכתב שמיירי שהמשיכה ראי' מועטת בתוך היום, צ"ע כי היכן מוזכר בדברי אדה"ז שמדובר רק בראי' מועטת, והו"ל לי' לאדה"ז לכתוב כן במפורש ולא לסתום דבריו, שהרי פשטות דבריו לא משמע כן.

ומה שמדייק בספר מחשבת הטהרה מהתיבות "בתוך היום", דמיירי בראיה מועטת, אין דיוק קלוש זה ראוי להוציא הדברים ממשמעותם הפשוטה שמיירי אפי' בראיה מרובה.

והנה אין כוונה במאמר זה להתייחס ולפרוך את כל ה"הוכחות" שמביא לדבריו בספר הנ"ל, אלא רק לבאר את הפשט הנכון בדברי אדה"ז, ולהוכיח שאדה"ז מיירי בראי' רגילה דהיינו שהמשיכה ראייתה ברצף (ואפילו בראי' מרובה), ובכל זאת צריכה לחשוש לוסת זה, וכדלקמן. וממילא כל ההוכחות שבספר הנ"ל שכנגד פי' זה יפלו מאליהם.

 

ד

והביאור בזה: ובהקדים, שלענ"ד המפתח להבנת כוונת דברי אדה"ז הנ"ל הוא ע"י הבנת תיבת "כדלקמן" שבדבריו דלכאורה צ"ע למה כוונתו?

וי"ל, דהנה ע"ד דבריו כאן (סקל"ח), כתב אדה"ז בהמשך הסימן (בסקס"ח) על מה שכתב הב"י בשו"ע, דאשה שהיה לה וסת קבוע לראות בר"ח אין הוסת נעקר עד שיעברו עליה ג' ר"ח שלא תראה בהם, ואם "עברו עליה ג' ר"ח ולא ראתה - אינה חוששת להם". ועל זה כתב אדה"ז שם "אינה חוששת להם - בין שלא ראתה כלל בג' חדשים אלו בין שראתה בימים אחרים .. כל שלא ראתה ביום וסתה הקבוע ג"פ נעקר, ואינה חוששת לו אף אם הקדימה לראות בכל פעם קודם שהגיע יום הוסת, אלא שלא המשיכה ראייתה עד עונת הוסת, כדלעיל".

והנה כאן ודאי שכוונת דבריו במה שכתב "שלא המשיכה ראייתה עד עונת הוסת" - שלא הי' שום ראי' באותו יום, לא בראי' שע"י הפסק ולא בראי' מועטת וגם לא בראי' רצופה. ומשמע גם שאם המשיכה ראייתה באותו יום בא' מאופני הראי' הנ"ל היתה צריכה לחשוש לו, אף שראתה ע"י שהמשיכה ברציפות, ועפ"ז אותו הדין הוא בענין המבואר בסקל"ח.

אלא שעדיין יש מקום לטוען לטעון שכאן זה שונה, מכיון שכאן מיירי בוסת הקבוע שהוא חמור יותר, וממילא אפילו בהמשיכה ראייתה ברציפות לתוך אותו יום חזרה לוסתה הקבוע, משא"כ בסקל"ח שמיירי בוסת שאינו קבוע - אין להוכיח מוסת קבוע לוסת שאינו קבוע.

אך טענה זו יש לדחות ע"י שנבין תחילה מהי כוונת אדה"ז בציינו בסקס"ח "כדלעיל" ובסקל"ח "כדלקמן"?

ודוחק לומר שכל ציון היא לחברתה, אלא משמע ששני הציונים הנ"ל מובילים למקום אחד שמשם מסתעפים ב' הדינים שבסקל"ח וסקס"ח, כדלקמן.

 

ה

על כן נראה שהכוונה היא למה שכתב בסקמ"ג: "ואין שום וסת נעקר אלא כשהגיע יומו ולא ראתה בו, דמהאי טעמא לא נעקר וסת החדש במה שהקדימה לראות קודם ר"ח אחר".

דיש לומר שאדה"ז קובע כאן כלל ויסוד חשוב בדיני עקירת וסתות: ש"אין שום וסת (אפילו וסת שאינו קבוע) נעקר אלא כשהגיע יומו ולא ראתה בו". דהיינו, שעקירת וסת היא רק עי"ז שמגיע היום ההוא בחדש שלאח"ז "ולא תראה בו" שאין שם שום ראיית דם (לא רק של תחילת ראי', אלא) אפילו של המשך ראיה, ואפילו שהיא ברציפות. דע"פ הכלל הנ"ל אין זה משנה באיזה אופן תהיה הראיה באותו יום, כי אם יש ראיית דם באותו יום אזי הוסת אינו נעקר. וכדי לעקור וסת - בין אם הוא קבוע בין שאינו קבוע - צריך שבאותו היום לא תהיה ראיית דם מהמקור בשום צורה שהיא.

ועפ"ז מובנים דברי אדה"ז בס"ק לח ב"הקדימה לראות בליל ר"ח ונמשכה ראייתה בתוך היום - לא נעקר במה שהקדימה בלבד כדלקמן", דע"פ הכלל הנ"ל בכדי לעקור וסת לא מספיק מה שהקדימה בלבד, אלא צריך תנאי נוסף ש"לא ראתה בו", וכאן הרי היא ראתה ולכן אינו נעקר.

ולכן גם בסקס"ח כתב אדה"ז "ואינה חוששת לו אף אם הקדימה לראות .. אלא שלא המשיכה ראייתה עד עונת הוסת כדלעיל", כי ע"פ הכלל הנ"ל בכדי לעקור וסת אין זה מספיק מה שהקדימה בלבד אלא גם צריך "שלא המשיכה ראייתה עד עונת הוסת", כי אפילו אם המשיכה ראייתה (ואין נפק"מ באיזה אופן) - הוסת אינו נעקר כנ"ל.

 

ו

והנה כלל זה הוא רק לענין עקירת וסת, אבל לענין קביעת וסת אין הוסת נקבע אלא ע"י ראי' של תחילת ראי', ולא ע"י מה שהמשיכה ראייתה, כמובא בשו"ע שם סי' קפד ס"ו ובשו"ע אדה"ז שם סקכ"ב, ובן בסי' קפט סקנ"ג "דהולכין תמיד אחר תחלת הראיה".

נמצאינו למדים, שישנו חילוק בין קביעת וסת לעקירת וסת, שלענין לקבוע וסת אזלינן רק בתר תחלת ראי' (אלא א"כ הפסיקה וכו') ולא אחר מה שהמשיכה לראות, אבל גבי עקירת וסת גם המשך ראי' מעכב מלעקור הוסת.

וחילוק זה מילתא דמסתברא הוא: שהרי ישנו חילוק כללי בין קביעת וסת ועקירת וסת, שקביעת וסת הרי היא רוצה לקבוע כאן וסת חדש לכן צריך שיה' דוקא תחלת ראי' שהיא ראיה חשובה ועיקרית, משא"כ ההמשך הוא רק תוספת דמים. אבל בעקירת וסת שהיא באה לעקור וסת שקיים כבר - גם המשך ראי' מעכב מלעקור הוסת.

ומה שחוששים עדיין ליום זה אינו משום שחוששים להמשך הראי' של עתה, אלא משום שלא נתקיים התנאי שצריך שלא תראה בו (דהיינו שיהי' יום זה נקי מראית דם) - והרי ראתה בו, וממילא עדיין לא נעקר הוסת הנ"ל שחששנו לו מפני תחילת הראי' שראתה בפעם הקודמת ביום זה.

 

ז

וחילוק זה בין קביעת וסת לעקירת וסת אפשר למצוא גם בדיוק דברי אדה"ז בקו"א סי' קפט סק"ה, דשם מיירי אדה"ז בשני אופנים : א) אשה שיש לה וסת קבוע לל' בחדש והקדימה ראייתה בכ"ז בחדש. ב) אשה שראתה פעמיים בל' בחדש ובפעם הג' ראתה בכ"ז בחדש.

דכתב שם בסוף הקו"א: "והאידנא דאין חילוק בין מעיין פתוח לסתום אף לכ"ז אינה חוששת אלא כשלא המשיכה ראייתה עד וסת הקבוע", כאן מיירי באופן הא' שיש לה וסת קבוע שבאופן זה אם לא המשיכה ראייתה עד וסתחה הקבוע אזי חוששת לשניהם גם ליום כ"ז (כוסת שאינו קבוע) וגם ליום ל' (כוסת קבוע). ומה יהיה הדין באופן זה במקרה הב' כשאין לה וסת קבוע - כאן בקו"א לא הזכירו, אבל הזכירו בפנים בסקנ"ג שהדין שחוששת לראי' האחרונה בלבד.

וממשיך אדה"ז "או שהמשיכה בלי הפסק בינתיים דאז יש לומר דדמים יתירים הוא דאיתוספו בה ולא לקביעת וסתן באו, ולא חזרה לוסתה הקבוע", כאן כבר מדבר בב' המקרים גם בוסת קבוע וגם בוסת שאינו קבוע:

דמ"ש "ולא לקביעת וסתן באו", מיירי שע"ע אין לה וסת קבוע (אופן הב') ובראי' זו היא רוצה לקבוע וסת ליום ל', וכותב אדה"ז, שבראי' זו של המשך אינה קובעת וסת ליום הל', ולכן חוששת גם ליום כ"ז, דכיון שהמשיכה ראייתה בלי הפסק עד יום וסתה (שאינו קבוע) - יש לומר שמה שהמשיכה הוי תוספת דמים "ולא לקביעת וסתן באו". ומאידך היא גם לא עוקרת את יום ל' במה שהיא הקדימה לראות ביום כ"ז, כיון שהיא המשיכה ראייתה עד יום ל', ולכן חוששת לב' הימים מדין וסת שאינו קבוע.

ואח"כ מוסיף "ולא חזרה לוסתה הקבוע", דהיינו שיש לה וסת קבוע ליום ל' (אופן הא'), ובראי' זו היא רוצה לחזור לוסתה הקבוע ולא לחשוש עי"ז ליום כ"ז, וגם בזה כותב אדה"ז, דזה שהקדימה ראייתה ליום כ"ז והמשיכה לראות גם ביום ל' - אין ראיה זו של יום ל' נחשבת לראי' לענין זה שהיא חזרה לוסתה הקבוע ולעקור ע"י כך את ראיית יום כ"ז, כיון שהיא ראי' של המשך.

נמצא מזה שרק לענין קביעת וסת (בין לענין לקבוע וסת חדש ובין לענין לחזור לוסת הקבוע) לא הוי ראי' זו של המשך ראי', אך לא לענין עקירת וסת, והיינו שנעקור עי"ז את ראיית יום הל' (בין לענין שלא תצטרך לחשוש ליום זה כלל אם זה וסת שאינו קבוע, ובין לענין שלא תצטרך עוד ג"פ כדי לעקור את יום הל' (כ"א ב' פעמים) אם זה וסת קבוע), כי לענין זה כן נחשב לראי' אף שהיא ראי' של המשך, כנ"ל.

 

ח

ועד"ז י"ל בהמשך דבריו בקו"א שם: "אבל אם הפסיקה בינתיים - לדידן דקובעת וסת בימי נידותה - הרי חזרה לוסתה הקבוע לה, ושוב אינה חוששת לשאינה קבוע", דגם בקטע זה מדובר בב' האופנים דלעיל:

דמ"ש "לדידן (ד)קובעת וסת בימי נידותה" - כאן מרמז אדה"ז בדיוק לשונו להאופן שאין לה וסת קבוע ליום ל', שאם הקדימה ראייתה ליום כ"ז והפסיקה בינתיים ואח"כ המשיכה ראייתה ביום ל' - "קובעת וסת" ("לדידן דקובעת וסת בימי נידותה"). דאף שתחלת ראייתה היתה ביום כ"ז, אך כיון שהיא הפסיקה בינתיים ואח"כ המשיכה לראות ביום ל' הרי היא קבעה וסת ליום ל'.

ואח"כ ממשיך אדה"ז "הרי חזרה לוסתה הקבוע לה" - מיירי באופן שיש לה כבר וסת קבוע ליום ל', אלא שעכשיו הקדימה ראייתה ליום כ"ז, דכיון שהפסיקה ראייתה ואח"כ המשיכה לראות שוב ביום ל' הוי כראי' חדשה וממילא "חזרה לוסתה הקבוע לה".

וממשיך אדה"ז "ושוב אינה חוששת לשאינה קבוע" והיינו בב' המקרים: דכיון שעכשיו היא קבעה וסת "דקובעת וסת בימי נידותה", או ש"חזרה לוסתה הקבוע לה" - נעקר הוסת דיום כ"ז, וממילא אינה צריכה לחשוש עוד ליום כ"ז.

עכ"פ מוכח מקו"א הנ"ל דכשהמשיכה ראייתה ברצף ישנו חילוק בין קביעת וסת לעקירת וסת: דאף שאין בכחה של ראייה זו לקבוע וסת חדש, ואפילו לא לחזור לוסתה הקבוע (כדי לעקור וסת אחר שאינו קבוע), אבל יש בכחה של ראיה זו שלא לעקור את היום שראתה בו, בין שהוא וסת קבוע ובין שאינו קבוע.

עפ"ז נמצא להלכה בשיטת אדה"ז, שאשה שראתה ביום מסוים בחדש כגון כ"ג ניסן (אפילו אם זה וסת שאינו קבוע שלה), ובחדש אייר שלאח"ז הקדימה ראייתה ביום כ"א אך המשיכה ראייתה (אפילו) ברצף (דהיינו בלי הפסק של יום) עד יום כ"ג אייר - צריכה לחשוש בחדש סיון שלאח"ז לב' הוסתות, גם ליום כ"א וגם ליום כ"ג, כי יום כ"ג לא נעקרה במה שהקדימה לראות ביום כ"א, כיון שהמשיכה ראייתה לתוכו, וכנ"ל.