כללי - 810

כמה הערות בשו"ע אדה"ז סי תקצ

הת' מנחם מענדל אשכנזי

תות"ל - 770

כוונה בתקיעות

בסי' תקצ סעיף יח "כל מקום שנת' שצריך לחזור ולתקוע גם תקיעה ראשונה של הבבא אם לא נזכר מהטעות עד לאחר שתקע תקיעה אחרונה של הבבא, אותה תקיעה אחרונה עולה לו במקום תקיעה ראשונה וגומר משם ואילך על הסדר".

ולדוג' אחד המקרים שמבוארים בסעיף טז - העומד בסדר תש"ת ותקע תקיעה ושברים וטעה ותקע תרועה ולאח"ז תקיעה אחרונה ונזכר בטעותו, שאז צריך להתחיל מתחילת הבבא, דע"ז כ' אדה"ז בשם המג"א שהתקיעה אחרונה שעשה עולה לו בשביל תקיעה ראשונה.

ולכאורה בסעיף ג כותב "אין תקיעה אחת עולה לב' סדרים תשר"ת ותש"ת לפי שהמצוות צריכות כונה, ואם נתכוין בתקיעה זו להשלמת סדר תשר"ת אינה עולה להתחלת תש"ת, שאם תש"ת עיקר המצוה א"כ כשנתכוין בתקיעה זו להשלמת תשר"ת לא תקע לשם מצווה כלל". ומשמע שהעומד בסדר תש"ת ותקע שברים וטעה ותקע תרועה ותקיעה, ולאח"ז נזכר, הרי שהתקיעה אחרונה לא יכולה לעלות לו במקום תקיעה ראשונה של תש"ת כי תקע אותה כתקיעה שלאחרי שברים תרועה? שהרי אינו זוכר שהוא עומד בתש"ת כי אחרת לא הי' תוקע תרועה, וא"כ תקע לאחרי שברים ותרועה כנ"ל?

ואולי אפ"ל שלכן בס"ג כ' אדה"ז במפורש "אם נתכוין בתקיעה זו להשלמת תשר"ת", כלומר דאוחז בתשר"ת ומתכוין במפורש בתקיעה הזו לשם השלמת תשר"ת, ולכן היא פסולה לתש"ת. משא"כ בסעיף טז אואפ"ל שאינו מתכוין במפורש בתקיעה לשם השלמת תשר"ת - דאולי מכך שטועה ועושה תרועה משמע שתוקע סתם ואינו זוכר באיזה סדר הוא. ומאחר דהתקיעה אחרונה היתה סתם ולאו דוקא לשם תקיעה שלאחר שברים-תרועה, לכן היא יכולה גם לעלות לתש"ת. ועצ"ע.

תקיעה שלאחר שברים-תרועה

בשו"ע סי' תקצ סעיף א "וכל תרועה צ"ל פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה". ויעויין בשו"ת 'גליא מסכת' דמבאר שהענין והמטרה של התקיעה היא בשביל התרועה, ובלי התקיעה התרועה אינה מושלמת. שהתרועה היא טובה רק כשיש תקיעה לפניה, ולא שהתקיעה היא ענין בפ"ע אלא היא מגיעה בשביל התרועה.

ועיין בהעו"ב תתה (ע' 65) שמדייק הר"ש זאיאנץ שכן לומד גם אדה"ז בסי' תקצ.

והנה בזה גופא חקר ה'גליא מסכת' האם יש הבדל בין התקיעה שלפני התרועה להתקיעה שלאחר התרועה. שהתקיעה לפני התרועה ענינה הקדמה לתרועה אבל התקיעה שלאחרי התרועה ענינה הוא סיום לתרועה. או שאין הבדל ביניהם והתקיעה שלפני ולאחר התרועה ענינם תקיעה לצורך התרועה.

ולכאורה אפשר להוכיח שאדה"ז למד כאופן הב', דהרי בסעי' ג כ' "ואם נתכוין בתקיעה זו להשלמת סדר תשר"ת אינה עולה להתחלת תש"ת שאם תש"ת עיקר המצוה א"כ כשנתכוין בתקיעה זו להשלמת תשר"ת לא תקע לשם מצוה כלל". ז.א. שה'בעיה' כאן היא רק מצד שהתקיעה היתה לתשר"ת והמצוה היא תש"ת - אבל מצד זה שהתקיעה היתה לשם סיום התרועה ולא לשם הקדמה לתרועה אין בעיה.

ונפק"מ אם יתקע תקיעה לשם סיום התרועה האם יהיה אפשר להשתמש איתה לשם הקדמת התרועה.

שהות שבין שברים ותרועה

אי' במשנה ר"ה לג, ב "שיעור התקיעה כתרועה" - דשיעור אורך התקיעה הוא כאורך התרועה, וכן נפסק בשו"ע בסי' תקצ. ולכן בסדר תשר"ת שחוששים שתרועה היא גם שברים וגם תרועה התקיעה צריכה להיות כאורך השברים והתרועה ביחד. וכתב הרא"ם בביאורו על הסמ"ג "ששיעור התקיעה בתשר"ת הוא כאורך השברים והתרועה והשהות ביניהם", וההסבר לזה הוא, שהרי יש את שי' ר"ת שצריך להפסיק בנשימה בין השברים לתרועה, וע"ז כתב הרא"ם ששיעור התקיעה צ"ל גם כאורך השהות בין הש"ת.

ומאדה"ז בסי' תקצ סעיף ו משמע דשיעור התקיעה בתשר"ת הוא רק כנגד השברים והתרועה ולא כנגד השהות ביניהם, וההוכחה לזה שהרי גם אדה"ז חושש לדעת ר"ת שצ"ל נשימה בין הש"ת, ובכ"ז כותב בסעיף ו "ולפי דבריהם צריך להאריך בתקיעות של תשר"ת לא פחות מן י"ח טרומיטין שזהו שיעור תרועה על סדר תשר"ת דהיינו ג' גניחות וג' יבבות ביחד שהם לא פחות מן י"ח טרומיטין".

ואולי אפ"ל הסבר בזה - מהי הסברא האם לתקוע כנגד השהות ביניהם או לא - האם הנשימה בין התרועה לשברים היא "אמצעי" או "מטרה"; האם היא אמצעי לתקיעת שופר, או שהיא חלק מהמצוה של התקיעה. וזה תלוי האם בתרועה התורה רצתה שהאדם יעשה קול של בכיה או שהתורה רצתה בתרועה שהאדם יהיה כמו אדם שבוכה. דאם התורה רצתה בכי' אז הרי הנשימה בין הש"ת היא לא חלק מהבכיה (ורק היות שזה לא דרך בכיה לבכות שברים ותרועה באותה נשימה לכן צ"ל נשימה באמצע) וא"כ הנשימה היא רק אמצעי להתרועה, ובמילא גם התקיעה צ"ל רק כנגד הש"ת ולא כנגד ההפסק ביניהם. משא"כ אם התורה רצתה שיהי' כאדם שבוכה - הרי אדם הבוכה שברים ותרועה ג"כ נושם באמצע, וא"כ אפ"ל שהנשימה היא חלק מהמצוה של התרועה שצריך להיות כאדם שבוכה באופן דשברים ונושם ומריע. ולכן התקיעה צריכה להיות גם כנגד השהות ביניהם.

אמנם צ"ע מהלשון בסעיף ח "שאין דרך האדם הבוכה" אבל אפ"ל ששם לא מדבר בנוגע לגדר מה התורה רצתה בבכי' אלא כותב בנוגע לנשימה שאין דרך האדם הבוכה לבכות בלא נשימה. ואכ"מ.