סעיף א - 906
מצות תקיעת שופר
הרב חיים גרשון שטיינמעץ
ראש ישיבת מנחם מענדל ליובאוויטש – דעטראיט
שו"ע אדה"ז סי' תקפט ס"א: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין צריך שיתקע לו בן חורין להוציאו אבל אינו יוצא בתקיעתו של עצמו לפי שצד חירות שבו נתחייב בט' תקיעות שלימות בכשרותו ואם יתקע בעצמו תהא כל תקיעה ותקיעה שיוצאת מפיו חציה פסולה מחמת צד עבדות שבו".
והנה מקור הדין הוא בר"ה כט, א בברייתא "מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו", ובגמרא שם "אמר רב הונא ולעצמו מוציא, א"ל ר"נ לר"ה מ"ש לאחרים דלא דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות לעצמו נמי לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה, אלא אר"נ אף לעצמו אינו מוציא", וברש"י שם "דלא אתי צד עבדות דמשמיע ומפיק צד חירות דשומע", ובר"ן "דלא אתי צד עבדות שבו ומפיק צד חירות שבו דהו"ל כאילו אשה הוציאה זכר". וברמב"ם פ"ב הלכות שופר ה"ג "שאין צד עבדות שבו מוציא צד חירות שבו".
ולכאו' סגנון אדה"ז צ"ב, שהרי מפשטות ל' ראשונים הנ"ל (ובאמת כ"ה משמעות לשון הגמרא הנ"ל) משמע שהוא דין מצד התוקע, שכיון שיש צד עבדות בהתוקע לכן אינו יכול לצאת י"ח מתקיעה כזו שתקע חצי עבד - וע"ד הטעם שאינו יכול להוציא אחרים שהוא (כל' רש"י) שצד עבדות של תוקע אינו יכול להוציא צד חירות של שומע, וא"כ ה"ה בנוגע עצמו, וכמו שאמר ר"נ שמדמה להוציא א"ע למי שתוקע להוציא לאחרים (ואדרבא, לומד מאחרים לעצמו כמובאר בלשונו).
אמנם בל' אדה"ז מודגש שהוא פסול מצד חפצת התקיעה, שהתקיעה עצמה פסולה ואינה "בשלימות" כיון שיצאה מפיו של אחד שהוא חצי' פסולה, וצ"ב למה אדה"ז הוצרך לחדש סברא זו.
ואולי י"ל בזה (לפלפולא), בהקדם שינויי הלשונות בשו"ע אדה"ז בנגוע למהות מצות תק"ש, שמצינו שכתב בזה ד' פעמים, א) סי' תקפה ס"ד "ולמה אין מברכין לתקוע בשופר לפי שהתקיעה אינה עיקר המצוה אלא שמיעת קול שופר הוא עיקר המצוה שהרי התוקע ולא שמע קול שופר לא יצא". ב) סי' תקפו ס"ד "הגוזל שופר ותקע בו יצא . . ואינו דומה ללולב ומצה וציצית הגזולים לפי שמצות השופר אינו אלא השמיעה בלבד ואין בשמיעת קול דין גזל שהרי בשמיעתו אינו נוגע בשופר כלל ולפיכך אע"פ שתקע בו באיסור גזל כיון שבעיקר המצוה דהיינו השמיעה אין בה איסור גזל יי"ח". הנה כאן התחיל שהמצוה "אינה אלא השמיעה בלבד", ומסיים "בעיקר המצוה היינו השמיעה". ג) סי' תקפח ס"ו "אע"פ שעיקרמצוה שמיעת שופר היא שמיעת קולו בלבד מ"מ אם התוקע הוא פטור ממצוה זו אינו מוציא אחרים י"ח בתקיעתו"1. ד)סי' תקפח ס"ז "אבל המדבר ואינו שומע אינו מוציא דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא דאין המצוה בתקיעה אלאבשמיעה".
והנה בסי' תקפה ס"ד דייק אדה"ז שאין התקיעה עיקר המצוה אלא שמיעת קול שופר הוא עיקר המצוה - היינו שיש בתקיעה משום מצוה אלא שאינו עיקרהמצוה, ועד"ז הוא הסגנון בסי' תקפח ס"ו שעיקר מצוה שמיעת שופר הוא שמיעה לבד - משמע שההדגשה הוא שהשמיעה עיקר המצוה. ובסי' תקפח ס"ז הסגנון הוא שאין המצוה אלא בשמיעה, ובסי' תקפו הגם שמתחיל שאין המצוהאלא השמיעה בלבד, מ"מ מסיים שם שבעיקר המצוה דהיינו השמיעה אין בה איסור גזל, וא"כ סותר א"ע מרישא לסיפא, אלא ששם י"ל שסמך על מש"כ בסוף הסעיף שמפרש שכונתו לעיקר המצוה, אבל עכ"פ הדבר צריך בירור, שמהו הפי' שיש בזה עיקר מצוה שמשמע מזה שגם התקיעה הוא מהמצוה, דהרי בפשטות ס"ל אדה"ז כהשיטות שהמצוה הוא בשמיעה, וא"כ מהו הפי' שרק "עיקר" המצוה הוא השמיעה ולא כל המצוה.
ואולי י"ל בזה, ע"פ המבואר בשו"ת אבני נזר או"ח סי' מ, שהביא חידושו של הגרעק"א (בהגהותיו לאו"ח סי' ריט) שבכל ברכת המצות דקיי"ל אם יצא מוציא מ"מ כיון דאין המברך מחוייב עתה בברכה זו לא יצא בה בלא עניית אמן ע"ש.
והקשה האבני נזר (באות ה) מתק"ש "דלא שייכא בי' עניית אמן על התקיעות, ומ"מ אף שיצא מוציא" (כמו שהוכיח שם מדברי התוס'). וכתב (באות ו) וז"ל "והי' נראה ליישב דהנה ידוע דברי רמב"ם דשופר אין מצוותו התקיעה אלא השמיעה. ובתשו'2 ביאר יותר דתקיעה כדי לשמוע הוא כמו עשיית סוכה לישב בה והמצוה רק הישיבה הכא נמי המצוה רק השמיעה. וקשה דאם כן השומע ממי שאינו מחויב למה לא יצא, ליהוי כמו סוכת גנב"ך דאף דלאו בני חיובא נינהו העושים כשרה, ובן חיוב היושב בה יוצא בה ידי חובתו, הכא נמי אף דתוקע לאו בר חיובא, השומע בר חיוב הוא וליהוי יוצא בו.
ונראה דהנה בספר תורה דהמצוה על כל אחד לכתוב לו ספר תורה אם נתנה לאחר ביטל מצוותה. ומבואר בכל האחרונים שאם נתנה לבית הכנסת במתנה ביטל המצוה ומחויב לכתוב לו אחרת, הרי דהמצוה במה שהספר תורה שלו. ואף על פי כן אם הניחו לו אבותיו ספר תורה אינו מקיים המצוה [כדאיתא בסנהדרין כא, ב ובפוסקים] אלא אם כן כתבה בעצמו או על ידי שלוחו. ובספר המצוות להרמב"ם3 מבואר דאם קנה לו ספר תורה אף דכחוטף מצוה מן השוק קיים המצוה, והיינו משום דכתיב 'כתבו' אינו יוצא אלא בפעל במעשה שיהי' לו ספר תורה. והכא נמי כיון דכתיב 'תקעו בחודש שופר', ומינה יליף שילהי ראש השנה דתרועת ראש השנה בשופר, והרי כתיב 'תקעו' במעשה, וכן ילפינן התם בגזירה שוה ממדבר והתם כתיב 'ותקעתם'. ואף דהתכלית הוא השמיעה [וכמו שהביא הרמב"ם הדמיון מסוכה דאף דכתיב 'תעשה', מכל מקום המצוה הישיבה] מכל מקום בעינן שיפעול זאת במעשה, והיינו שיתקע כדי שישמע או שיתקע שלוחו, אבל אם אחר תוקע כדי שישמע, הרי הקול נכנס ממילא באזניו ושמיעה איננה מעשה, כמ"ש הרא"ש נדרים (עב, ב) דשמיעה הוי מידי דממילא, ואינו יוצא בקול זה שבא ממילא לאזניו כמו שאינו יוצא בספר תורה שהניחו לו אבותיו. ואינו דומה לסוכה דהישיבה היא מעשה, ועל כן אם מי שהוא שאינו בר חיוב תוקע דאינו יכול לעשות שליח, כמו שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה, אינו יכול לצאת בשמיעה, כיון דשמיעה אינה מעשה, ובקרא כתיב 'תקעו'... כן יש ליישב דעת הרמב"ם".
ולפ"ז מיישב האב"נ (באות ז) קושייתו על הגרעק"א: "...ולפי זה אף על פי שיצא מוציא אפילו בלא טעמא דערבות, דשייך במצוה ויכול ליעשות שליח, ולא חשיב מצוה שבגופו, שהרי המצוה השמיעה, יהי' ממי שמחויב או אינו מחויב והוא שומע בעצמו, רק שצריך שיפעול השמיעה במעשה ושפיר מהני על זה שליחות. מה שאין כן בברכות דלא שייך שליחות על מעשה הברכה דהוה מצוה שבגוף, ותדע שאם אינו שומע אינו יוצא [אפילו למאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא] ולא שייך בזה שליחות, רק משום שומע כעונה אתינן עלה, ואם העונה בעצמו אינו מחויב ולא הוה ברכת חיוב אינו יוצא בו, וצריך לטעמא דערבות, ובזה אינו יוצא בלא אמן".
תוכן דבריו בקיצור: שבעצם המצוה של תק"ש הוא השמיעה, אלא שמ"מ המצוה היא שהשמיעה תיהי' שמיעה של תקיעה שבאה ע"י מעשה, ועל חלק זה של מעשה מהני שליחות אלא שצריך להיות תקיעה של בר חיובא כדי שיכול לחול ע"ד דין שליחות.
והנה לפי יסוד האבני נזר אולי אפשר לבאר קצת ג"כ דברי אדה"ז שכתב כמה פעמים שעיקר המצוה הוא השמיעה, ומשמע שגם התקיעה יש בו התחלה דמצוה, וע"פ דברי האב"נ יבואר, שהגם שעיקר המצוה הוא השמיעה [וכמו שמוכיח אדה"ז בסי' תקפז מדין תוקע בחבית כו'], מ"מ המצוה כולל גם המעשה, שהרי המצוה הוא גם שיהי' תקיעת שופר - היינו שהשמיעה יהי' שמיעה של תקיעה שבאה ע"י מעשה, וא"כ הגם שעיקר המצוה הוא השמיעה, מ"מ התקיעה (המעשה תקיעה) הוא ג"כ תקיעה ומעשה של מצוה, ולכן כתב שעיקר המצוה הוא השמיעה, שמשמעו שהתקיעה הוא ג"כ חלק מן המצוה.
ולכן בסי' תקפה כשדן לענין הברכה כתב אדה"ז שמברכין לשמוע משום "שהתקיעה אינה עיקר המצוה [שמזה משמע שמ"מ הוא חלק מהמצוה] אלא שמיעת קול השופר הוא עיקר המצוה", והיינו שהגם שלכאו' יוכל לברך גם על התקיעה שהרי גם הוא חלק מהמצוה כיון שצ"ל מעשה תקיעה, מ"מ כיון שעיקר המצוה הוא השמיעה (כמו שמביא הראי' לזה) לכן מברכין רק על השמיעה.
וכן בסי' תקפח ס"ו שבא לבאר מי מוציא אחרים מדגיש ג"כ "אע"פ שעיקר מצוה שמיעת שופר הוא שמיעת קולו בלבד מ"מ אם התוקע הוא פטור ממצוה זו אינו מוציא אחרים י"ח בתקיעתו", שי"ל שכאן בא לבאר ולרמז ג"כ טעם הדבר שצריך בר חיובא להוציא, שהגם שעיקר המצוה הוא השמיעה, מ"מ התוקע צ"ל ג"כ בר חיובא כיון שהתקיעה הוא ג"כ חלק ממעשה המצוה ולכן צריך להיות ע"י בר חיובא דוקא [אם מטעם שליחות או טעם אחר], וכמרומז בלשונו שהוא "עיקר" המצוה אבל לא "כל" המצוה.
אמנם בסי' תקפח ס"ז שמבאר ש"המדבר ואינו שומע אינו מוציא דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא דאין המצוה התקיעה אלא השמיעה", הרי שם נוגע רק שכיון שאינו יכול לשמוע אינו נחשב בר חיובא להוציא אחרים, וממילא אינו מרמז שצ"ל תקיעה שבא ע"י מעשה.
ובסי' תקפו ס"ד שבתחילה כתב שהמצוה הוא השמיעה בלבד ובסוף כתב שהשמיעה הוא עיקר המצוה, י"ל שבתחילת דבריו שבא לבאר כללות הדין למה יצא בשופר הגזול (דלא כלולב ומצה וציצית) כתב רק שהמצוה הוא השמיעה וממילא אין בשמיעתו משום איסור גזל כיון "שבשמיעתו אינו נוגע בשופר כלל", ואח"כ מסיים שלכן "אע"פ שתקע בו באיסור גזל" היינו שכאן הרי בתקיעתו הוא נוגע בשופר, והרי גם בתקיעה יש בו ענין מצוה שהרי המצוה שהשמיעה יבא ע"י מעשה תקיעה, מדגיש שמ"מ הרי בעיקר המצוה דהיינו השמיעה אין בו איסור גזל ולכן הגם שתוקע בשופר הרי בנוגע לאיסור גזל אזלינן בתר עיקר המצוה שהוא השמיעה. ועצ"ע.
והנה באבני נזר שם (אות ח) המשיך להקשות וז"ל "אך קשה למה שכתבתי בדעת הרמב"ם מהא דחציו עבד וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא, ומשום דהקול בא ממי שאינו בר חיוב גם כן. ואי אמרת דבשמיעה אפילו ממי שאינו בר חיוב הי' יוצא, רק משום שלא פעל השמיעה במעשה, ולגבי המעשה יחשב כאילו צד חירות פעל כל המעשה, וכמו דקיימא לן בשבת זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב, ושיעור אחד לשתיהן, דחשיב כאילו כל אחד פעל כל המעשה. והכא נמי כיון דצד עבדות לבד לא הי' יכול לפעול כלום בלא צד חירות, חשיב כאילו צד חירות פעל כל המעשה. ומה"ט יוצא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כל המצוות4, רק בתקיעת שופר משום שבקולו הוא יוצא והקול מורכב משתיהם. אבל אם תאמר דרק משום המעשה אינו יוצא כששמע ממי שאינו בר חיוב, שוב יכול לצאת כמו בכל המצוות, ואפילו אחרים יוציא מי שחציו בן חורין, שצד חירות נעשה שליח, והרי נחשב הצד חירות כאילו פעל כל המעשה, וכאילו כל המעשה פעל השומע ושוב יוצא בקול אף שבא ממי שאינו בר חיובא. ודברי הרמב"ם צ"ע, ועל כורחך צריך לומר דתקיעת שופר שמוציא אחרים גם כן משום שומע כעונה. וכן הוכיח השאגת אריה סימן י"ג דמהא דמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא, דלאו בשמיעה לבד תליא מילתא" ע"ש.
והיינו שהקשה, דבשלמא אם נימא שהפסול 'אינו בר חיובא', הוא מצד עצם התקיעה, הרי גם בח"ע וחב"ח הרי התקיעה בא (בחציו) מאינו בר חיובא וממילא אינו יוצא, משא"כ לפי מה שביאר שכיון שדין התקיעה הוא שיבא ע"י מעשה, ולמעשה צריכים דין שליחות ולכן צריכים בר חיובא, הרי סו"ס מצד המעשה נחשב כאילו הצד של ב"ח עשה כל המעשה (כמו שהוכיח מדין זה אינו יכול וזה אינו יכול) וא"כ מהכ"ת שלא לצאת ע"י ח"ע וחב"ח.
ואולי אפ"ל שיתורץ זה ע"י דברי אדה"ז שהגדיר הפסול בח"ע וחב"ח ש"כל תקיעה ותקיעה שיוצאת מפיו חציה פסולה מחמת צד עבדות שבו", שי"ל הכוונה, שהגם שאה"נ שיסוד דין תק"ש הוא השמיעה, ורק שיש דין שצריך לבא ע"י מעשה והמעשה יהי' ע"י בר חיובא כדי שיוכל לחול ע"ז דין שליחות כנ"ל, מ"מ מצד הדין שצריך לבא ע"י מעשה, הנה המעשה תקיעה פועל על כשרות עצם התקיעה, וממילא אם התוקע הוא בר חיובא הרי התקיעה הוא בכשרות כיון שבא מצד בר חיובא, משא"כ אם התוקע הוא פסול הרי אין הפסול רק משום שהמעשה הי' מעשה של מי שהוא פסול (שלא שייך בו שליחות), אלא עצם התקיעה הוא פסול כיון שהתוקע הי' פסול, ולכן כאן שהתוקע הוא ח"ע וחב"ח, כיון שהוא חציו בפסול, הרי עצם התקיעה שבא מתוקע זה הוא ג"כ חציו בכשרות וחציו בפסול וממילא א"י בתקיעה זו.
והיינו שאין הפי' שהוא ב' דברים נפרדים לגמרי, א) עצם התקיעה שצריך לשמוע, ב) שצריך לבא ע"י מעשה - וממילא פסול במעשה התקיעה פירושו שאין לחול ע"ז דין שליחות וממילא חסר רק הדין שצריך התקיעה לבא ע"י מעשה אבל מצד עצם התקיעה אין פסול -
אלא גדר הדברים הוא שהגם ש"עיקר" גדר המצוה הוא השמיעה, מ"מ הקול ששומע צריך לבא מבר חיובא כדי להיות קול כשר, וכל שאינו בר חיובא הרי לא רק שחסר בדין מעשה התקיעה (כיון שהתקיעה צריך לבא ע"י מעשה) ובדין שליחות, אלא שמצד זה חסר בעצם הקול - שקול שלא בא ע"י בר חיובא אינו קול כשר לצאת בו. וממילא בח"ע וחב"ח הרי מצד זה שהתוקע חציו פסול, הרי גם עצם הקול הוא חציו בפסול וממילא אין לצאת בו [אבל אם לא הי' חסרון בעצם הקול שפיר הי' יכול לצאת בו כיון שסו"ס הרי מצד התוקע נחשב כאילו עשה כל המעשה וכמ"ש האבני נזר].
ולפ"ז אפ"ל שאין צריך לומר כיסוד האבני נזר שהצורך בבר חיובא הוא מצד דין שליחות כמ"ש בארוכה5, אלא שדין תק"ש הוא לשמוע תקיעה שתקע בר חיובא, ודוקא תקיעה כזו הוא חפצא של תקיעה של מצוה, וממילא בח"ע וחב"ח הרי חצי' בפסול כיון שהתוקע חצי' אינו בר חיובא6.
וראה שו"ת הר צבי או"ח ח"ב סי' פה7 שדן בארוכה האם מצות תק"ש היא השמיעה או גם התקיעה ע"ש, ובתוך הדברים מביא קושיית הכפות תמרים וישועות יעקב איך יוצא ח"ע וחב"ח מתקיעת אחר, דלכאו' כל דאיהו לא מצי עביד לא מצי משויא שליח, ומבאר בהר צבי, דהא דח"ע חב"ח אינו יוצא בתקיעת עצמו אינו מצד חסרון בתקיעה, שהרי בכל המצות שח"ע וחב"ח חייב בהם מקיים אותם ע"י עצמו, ולא אמרינן שאין צד עבדות מוציא צד חירות, ולא נגרע מצד צד העבדות, כיון שסו"ס צד חירות עשה המצוה, וא"כ במה חלוק תק"ש? ומבאר, שאה"נ מצד התקיעה שפיר תקע ומקיים מצות תק"ש, אלא שיש חסרון מצדהשמיעה שצד חירות שומע קול שיש בו תערובות של תקיעת ח"ע, וממילא אין כאן שמיעת קול כשר, וממילא על חלק התקיעה שפיר יוצא בעצמו ולא צריך לדין שליחות ואין בזה חסרון ח"ע (כמו שאין חסרון זה בכל מצות), והחסרון הוא רק בהשמיעה ע"ש באורך.
ואח"כ ממשיך "ולבי אומר לי דלסברא זו מרמז קצת בשו"ע של הרב ז"ל (בסימן תקפט) שכתב: ...דיש להתבונן בלשונו מה ראה לשנות מלשון הלבוש שכתב בקיצור . . ומה הלשון אומרת באריכות כ"כ "ואם יתקע בעצמו תהא כל תקיעה ותקיעה שיוצאת מפיו חציו בפסול", הנה לפי האמור רומז לסברתינו ולהורות נתן דהא דח"ע וחב"ח אינו מוציא אף לעצמו, אל תאמר דהוא משום חסרון תקיעה, דשפיר בר תקיעה הוא ככל מצות מעשיות שח"ע וחב"ח מחויב ומקיים אותו בעצמו, אלא דכאן יש חסרון בשמיעתו והיינו דקאמר כל תקיעה ותקיעה שיוצאת מפיו, דהיינו קול תקיעה כשהוא יוצא ונשמע חציו פסול משום תערובות קול של צד עבדות". וע"ש בארוכה בכ"ז.
והנה יש להעיר בדבריו, שלכאו' אתי עלה שתקיעת ח"ע וחב"ח הוא פסולבשמיעת הקול - שכיון שיש בזה תערובות של קול אחר הנה אינו יוצא בשמיעתוכיון שהוא שמע קול אחר (פסול) ביחד עם הקול כשר [וכמו שהביא דוגמא לשופר שניקב וסתמו בשאינו מינו, דפסול לצאת בו אף שהנקב לא הי' מעכב את הקול, מ"מ כשסתמו נמצא בו תערובות של קול של מין אחר], והיינו כאילו נאמר שהקול שתקע הצד של ב"ח הוא בעצם קול שופר, אלא שמ"מ כיון שיש כאן גם הקול של צד ח"ע, הרי יש כאן תערובות ב' קולות - קול כשר וקול פסול, ולכן פסול בשמיעתו כיון ששמע (ביחד עם הקול כשר) קול פסול.
אמנם לכאו' לא נראה כאן פשטות לשון אדה"ז, שלא הזכיר כלל משמיעת הקול (ולא הזכיר כלל הפסול של קול שופר וקול פסול, או קול שופר וד"א), ורק כתב "תהא כל תקיעה ותקיעה שיוצאת מפיו פסולה מחמת צד עבדות שבו" - שמשמעות הלשון הוא שהוא פסול בעצם "חפצת הקול", שעצם הקול הוא חצי' פסול, ולכאו' הביאור הוא כנ"ל, שכשרותה של הקול תלוי בכשרות התוקע, וממילא כיון שהתוקע גופא חצי' פסול, הרי הקול "היוצא מפיו" הוא כדינו של התוקע שחצי' פסול, וממילא אין החסרון (רק) חסרון מצד השמיעה, אלא הוא חסרון מצד עצם הקול - שעצם הקול הוא חצי' פסול.
העולה מכהנ"ל (אם כנים הדברים), שיש לבאר חסרון של תקיעה ח"ע וחב"ח בג' אופנים: א) שהוא חסרון מצד המעשה תקיעה (כמו שס"ל להאבני נזר). ב) שהוא חסרון מצד שמיעת התקיעה - שיש בה תערובות קול פסול (כמו שס"ל להר צבי). ג) שהוא חסרון בעצם חפצת התקיעה (כפי שמשמע מלשון אדה"ז).
ועצ"ע בכהנ"ל. ואין הזמ"ג להאריך יותר.
1) להעיר שלכאו' סגנון אדה"ז כאן הוא כסגנון הלבוש סי' תקפט ס"א בשינויים, שלשון הלבוש הוא "אע"פ שכבר אמרנו דתק"ש בשמיעה תלה רחמנא [ראה מש"כ לעיל סי' תקפה ס"ב] מ"מ אינו יוצא בתקיעת כל מי שישמע ממנו התקיעה אלא כך אמרו חכמינו ז"ל כל המחוייב בתק"ש מוציא אחרים ג"כ י"ח אבל מי שאינו מחוייב אינו מוציא ג"כ אחרים דכיון שאין הש"י חפץ בו בעצמו במצוה זו היאך יוציא אחרים". - ואדה"ז הוסיף על לשון הלבוש והדגיש "עיקר מצות שמיעת שופר.
2) ראה שו"ת מהר"ם אלשקר ס"ח ". . דהא בהדיא כתב הרמב"ם ז"ל עצמו שם גבי שופר הגזול שאין המצוה אלא בשמיעת הקול וכן כתב בבירור שאין אחריו בירור בתשובת שאלה בלשון ערב על ששאלנוהו מה הפרש יש בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר והשיב ז"ל הפרש גדול יש ביניהם וזה שהמצוה שנצטוינו בה אינה התקיעה אבל היא שמיעת התקיעה ונפקא מינה שאם היתה מצות התקיעה כמו שחייב כל איש לישב בסוכה וליטול לולב יתחייב מזה שהשומע שלא תקע לא יצא והתוקע שלא שמע יצא וכגון מי שסתם אזניו יפה היה יוצא לפי שכבר תקע ואין הדבר כך אלא שהמצוה היא השמיעה ולא התקיעה, ואמנם אנו תוקעין כדי שנשמע כמו שמצות ישיבה בסוכה לא עשייתה ואמנם נעשה כדי שנשב ולפי' מברכין לישב ואין מברכין לעשות ומברכין לשמוע קול שופר ואין מברכין על תקיעת שופר".
3) מ"ע יח.
4) ראה שו"ת אבני נזר או"ח סי' שמא אות ו - ז: "מה שכתב בפשיטות דזה אינו יכול וזה אינו יכול אף דחייב בשבת אינו יוצא ידי מצוה במקום שצריך בעצמו. לא כן אנכי עמדי ובודאי ראיית כבודו משחיטה דלא מהני על ידי כשר ופסול ביחד, על כן סבירא ליה לחלק בין לחייב שהוא חומרא בין לצאת ידי חובתו שהוא להקל. אבל קשה לחלק בזה בדאורייתא רק החילק [הג"ה וכבר נתבאר זה בספר אגלי טל] בין אם דנין על אדם העושה או על הפעולה הנעשה, שאם דנין על האדם נוכל לחשוב כאילו עשה כולו, כיון שבלעדו לא הי' נעשה, ואף דלגבי חבירו נחשב גם כן כאילו עשאו הוא מה איכפת לו בחבירו. אך הפעולה הנעשית מה חזית דשדת לי' בתר כשר שדי' בתר פסול. ועל כן לענין מצוה שאנו דנין על העושה שמקיים המצוה זה אינו יכול וזה אינו יכול מהני. ויש ראי' מחצי עבד וחצי בן חורין שמקיים כל המצוות ולא אמרינן אתי צד עבדות ומפיק צד חירות רק משום שדנין על העושה חשיב שצד חירות עשה כל המעשה משום זה אינו יכול וזה אינו יכול, רק שופר שצריך שישמע קול מבר חיובא ודנין על הקול, וכשבא משניהם אינו יוצא בו".
ומה שהביא מספרו אגלי טל - הוא במלאכת חורש אות א' ע"ש.
5) וכ"ה דעת הכפות תמרים ר"ה כט. ד"ה חש"ו (הגם שיסודו הוא באו"א קצת מדברי האבני נזר ע"ש). ואכמ"ל.
6) וע' שפ"א ר"ה כט. והר צבי או"ח דלהלן.
7) ורג"כ בקיצור במקראי קודש פורים סי' יד.