סעיף ז - 819 [גליון]

דין ידו הפשוטה לחוץ [גליון]

הרב משה הבלין

חבר לשכת הרבנות, וראש ישיבת תות"ל - קרית-גת, אה"ק

בגליון שי"ל לחג השבועות [גליון תתחי] העיר הרה"ג הרשד"ב לוין על מש"כ אדה"ז בסי' שמז ס"ז "העומד ופשט ידו או אחד משאר איבריו, אפילו למטה מעשרה הם מקום פטור ... הנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר, אבל חפץ שהיה עליה בתחלה ברשות זו והושיטה לרשות ב' כיון שאין הושטה זו חשובה כאן הנחה ליד עצמה שהרי היא תלויה כאן באויר, הוא הדין שאינה חשובה הנחה להחפץ שבה ... ויש אומרים שידו הפשוטה לרשות אחרת הרי היא לגמרי כאותה רשות אם רשות היחיד רשות היחיד אם רשות הרבים רשות הרבים, והוא הדין לאחר משאר איבריו אע"פ שאגודים בגוף העומד ברשות אחרת (הגה"ה: ומה שהפושט ידו מרשות לרשות וחפץ בידו אינו חייב עד שיניח הוא החפץ על גבי קרקע או ליד חבירו העומד שם, אבל אם חבירו נטלו ממנו אף הוא פטור אף על פי שהחפץ מונח בידו, שהיא חשובה כאותה רשות לגמרי, והרי הוציא מרשות לרשות, זהו לפי שלא היתה עדיין הנחה לחפץ זה באותה רשות, שהנחת החפץ ביד אינה חשובה הנחה הואיל והיה בה מתחלה כמו שנתבאר)", ע"כ.

ומעיר שם הרב הנ"ל שלכאורה תמוה מה שכתוב בסוף הגה"ה "אינה חשובה הנחה הואיל והיה בה מתחלה", והיינו שאם אמנם העומד בחוץ הניח חפץ על יד העומד בפנים, הפשוטה לחוץ חשובה הנחה ברה"ר, וכשמכניסה העומד בפנים הוא חייב, והרי מפורש במשנה ריש מכילתין שהוא פטור. וכן מעיר שמהסוגיה לא מוכח שמחלקין, ומעיר שכך מוכח בסי' שנ ס"ב ובציונים שעל הגליון מ"עירובין ד' כ' ע"ב ותוס' שם בתירוץ הב'".

והנראה לומר בזה, דלפי שיטה הב' וההגה"ה המובא בסעיף זה שאינו נקרא הנחה הואיל והיה בה מתחילה ומוסיף "כמו שנת'" - והכוונה לאותו הסעיף כמו שמובא בתחלתו לדיעה הראשונה שאינו נקרא הנחה, היות והיה בה מתחילה, וא"כ כמו שאינו נקרא הנחה היות והיה בה מתחילה כך אינו נקראת עקירה היות והיה בה מתחילה.

וא"כ אם העומד בחוץ הניח חפץ על יד העומד בפנים הפשוטה לחוץ. אכן מיקרי שהניח ברה"ר, אבל כשהכניס אח"כ העומד בפנים את ידו מבחוץ עם החפץ אינו נקראת עקירה היות והיה בה מתחילה לפני העקירה, ולא נעשה שום שינוי במקום החפץ, וכמו שאינו נקראת הנחה כך לא נקראת עקירה.

וביאור הסברות בזה, דהנה אדמה"ז מבאר בסעיף זה שני השיטות שהובא בגמ' ובפוסקים בשבת ד' צב, א בענין אגד יד: א) דיעה הראשונה - וז"ל "שהעומד בפנים ופשט ידיו או א' משאר איבריו לחוץ אפי הוי למטה מעשרה טפחים שהם מקום פטור, גם לאדם עצמו, מטעם שאין ידו נגררת אחר גופו להיות רה"י כמוהו הואיל והן ברשויות מחלוקות, וגם אינה כר"ה שהיא בתוכה הואיל ואגודה בגופו העומד ברה"י [וגם בדיעה זו אעפ"י שהיא מקום פטור-] הנה אם הוציא חפץ בידו מרה"י אפילו אם נחה ידו תחלה באויר ר"ה אין זו חשובה הנחה במקום פטור, ואם אח"כ הניח החפץ בר"ה חייב, מצד שהנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר, אבל חפץ שהיה עליה בתחלה ברשות זו והושיטה לרשות ב', כיון שאין הושטה זו חשובה כאן הנחה ליד עצמה שהרי היא תלויה כאן באויר, ה"ה שאינה חשובה הנחה להחפץ שבה", עכ"ל.

כלומר שרואים עוד סברא בדיעה זו שהנחת היד אינה נקראת הנחה לא ליד ולא להחפץ שבה, שבנוסף שהיד המושטת לרשות ב' הוי מקום פטור, גם לא הוי הנחה הושטת היד היות ולא נשתנה החפץ ולא נעשה פעולת הנחה בחפץ. ואינו דומה לעמידת גופו, כמו שכתב בלשונו בהמשך שעמידת גופו כשעומד לפוש הנה "עמידה זו חשובה הנחה גם להחפץ שעל גופו או שעל ידו, לפי שהגוף עצמו עומד ונח ע"ג קרקע, משא"כ בהושטת ידו לבדה שהיא תלויה ונחה באויר", עכ"ל. היינו דמוכח מכאן שג"כ לפי דיעה א' בהושטת יד מרשות לרשות בנוסף לכך שהוי מקום פטור אין כאן פעולת הנחה, וזוהי דיעה הא' דס"ל אגד גוף שמיה אגד בהמצניע צב, א.

ועתה מביא דיעה הב' - די"א שידו הפשוטה לרשות אחרת הרי היא לגמרי באותה רשות אם רה"י רה"י אם ר"ה ר"ה, וה"ה לא' משאר אבריו אעפ"י שאגודים בגוף העומד ברשות אחרת, ומוסיף בהגהה "ולמה הפושט ידו מרשות לרשות וחפץ בידו אינו חייב עד שיניח החפץ ע"ג קרקע או ליד חבירו העומד שם ואם חבירו נטלו ממנו אף הוא פטור, אעפ"י שהחפץ מונח בידו שהיא חשובה כאותה רשות לגמרי והרי הוציא מרשות לרשות מצד שלא היתה עדיין הנחה לחפץ זה באותה רשות הואיל והיה בה מתחילה", כלומר אעפ"י שנמצאת באותה הרשות אבל חסר כאן פעולת הנחה. וע"ז מוסיף כמו שנתבאר הכונה לדיעה הא', שאעפ"י שידו ברשות אחרת נקראת מקום פטור אעפ"כ לא נקראת הנחה, היות שהחפץ לא שינה מקומו בהושטת היד, וא"כ ה"ה לפי שיטה הב' שאינו נק' הנחה, ולכן גם אם הניח העומד בחוץ על ידו של העומד בפנים ומושטת לחוץ הוי כמונח בחוץ, אבל אם הכניס ידו לא יהיה חייב - משום שכשם שידו המושטת אינה נקראת הנחה משום שהחפץ לא שינה מקומו כך אינו נקראת עקירה כשהחפץ לא שינה מקומו.

כלומר דשיטה הב' ס"ל שיש מציאות שנמצאת ברשות הב' אבל חסר פעולת הנחה מצד שהחפץ לא שינה מקומו וידו מושטת באויר, ולא נגרם שום שינוי ואין כאן פעולת הנחה ביד ולא פעולת עקירה. וא"כ מצד שחסר פעולת הנחה אינו נק' שמונח באותו רשות לגמרי.

ולפי"ז יובן מה שמוסיף אדה"ז באותו סעיף בהמשך לשני הדיעות וז"ל "לפיכך אם שלשל ידו למטה מג"ט סמוך לארץ באותה רשות שהכניסה לשם בין שהוא רה"י בין שהיא רה"ר חייב, אף על פי שלא הניח החפץ בארץ שכל פחות מג' סמוך לארץ הוא כארץ, וכאילו נחה ידו בארץ עצמה וידו היא כאותה רשות לגמרי", עכ"ל.

היינו שזה קאי גם לפי דיעה הב' שידו המושטת ברשות הב' הוי לגמרי כאותה רשות, אבל אם זה למעלה מג' אינו נקראת הנחה בידו המושטת, וא"כ מצד שחסר פעולת הנחה, אינו נק' שנמצאת באותה רשות לגמרי.

אבל למטה מג' שהוי כמונח בארץ ונעשית פעולת הנחה, כמו בהנחת גופו שהגוף עומד ונח ע"ג קרקע כמ"ש באותו הסעיף לעיל, הוי כאותה רשות לגמרי.

והמקור לזה הוא מהתוס' בעירובין כ, א בתי' הב' וכמו שמובא בשו"ע אדה"ז בסי' שנ ס"ב ששם גם מובאות שני הדיעות - שלדיעה הא' יד או אבר המושט לרשות אחרת הוי מקום פטור, ולדיעה הב' לא הוי יד המושטת או אבר אחר מקום פטור אלא הוי כרשות המושט שם, והוי גם הנחה ועקירה מרשות לרשות לולא שהיו אומרים בליעתן זוהי הנחתן.

משום ששם המים זזין ממקום למקום וא"כ יש כאן פעולת עקירה ופעולת הנחה. אבל כאן שהחפץ לא זז בפעולת ההנחה ובפעולת העקירה ונשאר באותו מקום בידו - לא הוי פעולת הנחה ולא הוי פעולת עקירה.

ויצא לפי"ז בהלכה כמה נפ"מ: שבאם העומד בפנים וידו המושטת לחוץ ונמצא בידו חפץ או שהוא עצמו שם את זה, שהגביה מרה"ר, או שאחר שם לו ואח"כ לקח בידו השניה החפץ והכניס לרה"י יהיה חייב לדיעה הב', בדיוק כשם דבמים אם לא היו אומרים בליעתן זוהי הנחתן היה חייב לדעה הב' משום שזזין מיד ליד, דהחפץ זז ולא נמצא באותו מקום. אבל לדיעה הא' שידו המושטת ברשות הב' הוי מקום פטור, הנה במציאות כזאת יהיה פטור מטעם דהוי נח במקום פטור מצד שהחפץ זז מיד ליד, בדיוק כמו במים, שלדיעה הא' נקרא שנח במקום פטור דהוי נח במקום פטור מצד שהמים זזין.

ואפ"ל שזה הביאור בגמ' שבת ד' ב, א בענין עקירת גופו והנחת גופו כעקירת והנחת חפץ דמי ולא דמי לידו, דעל זה יש שני גרסאות, א' - משום דידו לא נייח וב' - משום דידו בתר גופו גרירא. דלדיעה הא' אינו דומה לעקירת גופו והנחת גופו מטעם דידו בתר גופו גרירא והוי מקום פטור, ולדיעה הב' הוא מטעם דידו לא נייח, ולכן אינו דומה לעקירת גופו ולהנחת גופו וזהו כמו שמבאר אדה"ז בסעיף הנ"ל בדיעה הב' והא', שאינו דומה לעמידת גופו ע"ג קרקע.

ועיין מה שאכתוב בזה באריכות בספרי 'תפארת משה' שיצא לאור בקרוב, ומה שכתבתי בקובץ 'דברי תורה' ח"ב מישיבת תות"ל קרית גת.