סעיף ב - 1066

דברי אדה"ז בענין הנחת חפץ על אדם למעלה מי'

הרב יוסף יצחק קלמנסון

ראש הישיבה – ישיבת "בית דוד שלמה", ניו הייווען, קאנ.

א. בשו"ע אדה"ז סי' שמז ס"ב כתב "הי' עומד באחת משתי הרשויות ופשט ידו לרשות חבירו ונטל החפץ מידו והוציא לרשות שעומד אפילו לא הניחו בארץ הואיל והוא מונח בידו הרי הוא כמונח בארץ שהיד נגררת אחר הגוף והגוף עומד בארץ [דמה שחפץ המונח בידו חשיב כמונח בארץ במקום שהאדם עומד הוא משום דינא דידו בתר גופו גרירא, היינו דלא חשיב בדין "מונח" אלא מצד הגוף וממילא דחשיבא ההנחה בזה במקום הנחת הגוף, דשם הוא דחשיבא הנחת היד ג"כ וכמושנ"ת בזה במקו"א, ואף דבדינא דאגיש"א פליגי אביי ורבא, וגם להמ"ד דאגיש"א לא הוי בדין הרשות דהגוף, היינו היכא דהיד והגוף הם בשתי רשויות דמוחלקות, וכמבואר בשו"ע אדה"ז שם ס"ז "שאין ידו נגררת אחר גופו להיות רה"י כמוהו הואיל והן ברשויות מוחלקות" משא"כ היכא דידו וגופו ברשות אחד לכו"ע אמרינן דידו בתר גופו גרירא[1] וחשיב בדין מונח במקום שהגוף מונח דבתר גופו גריר וכנ"ל] (ואפילו אם הוא עומד ברה"ר וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי' טפחים שהוא מקום פטור הרי"ז חייב שכן הי' משא בני קהת שהיו נושאים הארון על כתפיהם והי' הארון כולו למעלה מי' טפחים מהארץ)"[2].

ולהלן בס"ו שם כתב אדה"ז "ואם הוא עומד ברה"י וחבירו ברה"ר והניח החפץ ביד חבירו והיא גבוהה למעלה מעשרה שהוא מקום פטור שניהם פטורים שאף שלגבי חבירו עצמו אין יד שלו נחשבת לו מקום פטור לפי שנגררת אחר גופו העומד על קרקע רה"ר כמוש"נ מ"מ לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למעלה מעשרה" יעויי"ש בשו"ע אדה"ז, וזהו שיטת התוס' והרשב"א בדף ה' דבפשט בעה"ב את ידו ונתן לתוך ידו של העני מיירי כשידו של העני הי' למטה מי' דוקא, דבלמעלה מי' חשיב כמקו"פ לגבי הבעה"ב, משא"כ לגבי האותו האדם עצמו וכו', וכמבואר בדברי הרשב"א דנלמד ממשא בנ"ק וכנ"ל בדברי אדה"ז.

אלא דצ"ב מאי נפק"מ בזה בין לגבי אותו האדם עצמו או לגבי אחר שמניח עליו, והרי מה דחשיבא כמונח על הארץ הוא משום דידו בתר גופו גרירא, דהנחת היד חשיבא כמונחת במקום שגופו עומד וכדמתבאר בדברי אדה"ז כנ"ל, וא"כ מ"ט לא נימא כמו"כ לגבי אדם אחר שהניח על היד דחשיבא כמו שהניח למטה על הארץ מכח הא דהיד בתר גופו גרירא, ומאי נפק"מ בזה בדינא דהיד בין לגבי עצמו או לגבי אחר [והרי בדינא דאגיש"א דחשיבא כמקו"פ הרי"ז גם לגבי אחר המניח בה[3], ומ"ש לגבי ידו למעלה מי' דחשיבא ברה"ר משום הא דבתר גופו גרירא דהוא רק לגבי עצמו ולא לגבי אחר] וצ"ע.

ב. והנראה לומר בזה ע"פ המתבאר בשו"ע אדה"ז בס"ז שכתב שם "העומד בפנים ופשט ידו או אחד משאר אבריו לחוץ וכו' הן מקום פטור לד"ה וכו' לענין שמותר לו להכניס לתוך ידו חפץ המונח ברה"ר שאין ידו נגררת אחר גופו להיות רה"י כמוהו הואיל והן ברשויות מוחלקות וגם אינו כרה"ר שהוא בתוכה הואיל ואגודה בגופו ברה"י לפיכך הוא מקום פטור וכו' אבל אם הוציא חפץ בידו מרה"י אפילו אם נחה ידו תחילה באויר רה"ר אי"ז חשובה הנחה במקום פטור ואם אח"כ הניח החפץ ברה"ר חייב לפי שהנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עלי' ממקום אחר אבל חפץ שהי' עלי' בתחילה ברשות הזו והושיטה לרשות ב' כיון שאין הושטה זו חשובה כאן הנחה ליד עצמה שהרי היא תלוי' כאן באויר ה"ה שאינה חשובה הנחה להחפץ שבה שהושטת היד אינה דומה לעמידת גופו שכשעומד לפוש עמידה זו חשובה הנחה גם להחפץ שעל גופו או שעל ידו לפי שהגוף עצמו עומד ונח ע"ג קרקע משא"כ בהושטת יד לבדה שהיא תלוי' ונחה באויר" יעויי"ש, ומקורו מדברי התוס' והרא"ש בעירובין דף כ' יעויי"ש.

דמבואר דאף דבהושיט ידו לאויר הרשות השני לא חשיבא היד בדין "מונח" כיון דתלוי באויר, דלכן לא חשיבא בזה הנחה במקו"פ גם להחפץ שבה, דליכא בזה משום הנחת היד כהנחת החפץ כיון דלא נעשה כאן הנחה בהיד, מ"מ לגבי חפץ שהונח בהיד ממקו"א שפיר חשיבא הנחה במקו"פ דאף דהיד מצ"ע לא הויא בדין "מונח" מ"מ לגבי חפץ שהונח בו ממקו"א חשיבא הנחה לגבי החפץ בתוך היד [והארכנו בזה בקור"ש שבת ח"א סי' ו' יעויי"ש].

ג. ולפי"ז יש לבאר מה דחלוק הוא להך שיטה דבידו למעלה מי' בין להאדם עצמו שהי' חפץ בידו לבין אדם אחר שהניח בו חפץ ממקו"א, והוא דלגבי אותו האדם שהי' חפץ בידו הרי לא חשיבא החפץ בדין "מונח" בהיד למעלה מי' מצ"ע, דהיד לא חשיבא בדין מונח בהאויר כיון שהיא תלוי' בהאויר, וכל דינא ד"מונח" נעשה בזה מצד הנחת גופו על הקרקע, דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי, ולזה חשיבא ההנחה במקום שגופו עומד, כיון דכל דינא דה"מונח" דהחפץ בזה הוא משום הנחת הגוף על הקרקע, דלכן חשיב גם החפץ כמונח על הארץ בזה, וזהו מ"ש הרשב"א שם "דהמוציא למעלה וכו' דחייב, על כרחין דוקא באדם אחד שעמד לפוש דעקירת גופו והנחת גופו כעקירת והנחת חפץ דמי" וכו', היינו דבכה"ג דהעקירה וההנחה חשיבא בזה מצד הגוף ולא מצד החפץ דנינן העקירה וההנחה מע"ג הקרקע שגופו עומד שם, משא"כ לגבי אדם אחר שהניח חפץ על היד, בזה חשיבא ההנחה דהחפץ על היד, דיש כאן דין הנחה מצד החפץ עצמו שנעקר ממקומו והונח על היד, דחשיב בזה הנחה על היד אעפ"י דהיד עצמה לא חשיבא בדין מונח דתלוי באויר וכנ"ל[4].

וזהו דחלוק בין האדם עצמו לאדם אחר, דהחילוק בזה הוא בדין ה"מונח" דהחפץ איפוא הוא בדין "מונח" דלגבי האדם עצמו שהי' החפץ בתחילה בידו ועמד, הנה בזה לא חשיבא החפץ בדין "מונח, על היד, כיון דלא הי' כאן מעשה דהנחה דהחפץ בהיד, וליכא דין הנחה בהיד דתלוי' באויר, וכל דין ההנחה דהחפץ בזה על היד הוא משום דבתר גופו גרירא והגוף עומד, דהנחת הגוף כהנחת החפץ דמי, דלכן חשיבא בזה הנחת החפץ על הקרקע במקום שהגוף עומד, דשם הוא מקום ההנחה דהגוף, משא"כ באדם שהניח חפץ על היד למעלה מי' דבזה חשיבא מקום הנחת החפץ על היד למעלה מי', ושם הויא מקו"פ דלכן לא מיחייב אחר המניח על היד למעלה מי' דלא חשיבא בזה "הנחה" על הארץ אלא על מקום היד למעלה מי' דהויא מקו"פ.

ד. ומאד שמחתי כשראיתי אח"כ בקו"א לאדה"ז שם באו"ק א' דמתבאר להדיא דזהו יסוד החילוק בין האדם עצמו לאדם אחר, והיינו בגדר ההנחה אי הוא משום לתא דהנחת גופו כהנחת חפץ או משום לתא דהנחת החפץ עצמו וז"ל שם בתו"ד "וע"כ צ"ל שדעת התוס' לחלק בין הנחה ממש שהונח כאן ממקום אחר ודין הנחה שע"י עמידת גופו כי גופו עומד בארץ וכן בעקירה ודו"ק, וכה"ג מבואר ברא"ש שם הוביאוהו בתוס' בדף כ' לענין שהוא במקום אחד ופיו או ידו במקום אחר דלא חשיבא הנחה במקום פטור אא"כ הונח שם ממקום אחר [ועד"ז הוא באדם שהניח על היד למעלה מי', ממקום אחר דחשיבא הנחה על היד דהוי מקו"פ] והתוס' דהכא ס"ל כן מטעמא אחרינא גם אם הם במקום אחד למעלה מעשרה [היינו דיש מקום לחלק בין ידו הפשוטה לרשות אחרת דלא חשיבא בדין מונח בהרשות דגופו משום הא דבתר גופו גרירא כיון דהרשויות מוחלקות, ולכן כשמניח בהיד חשיבא הנחה בהיד שהיא מקו"פ, משא"כ בנדו"ד בידו למעלה מי' דאמרינן בזה הא דבתר גופו גרירא דחשיבא כברשות אחד, וממילא חשיבא מקום הנחת היד במקום הגוף דבתר גופו גרירא, ובזה תיחשב ההנחה על היד כמונח בארץ כיון דהיד חשיבא בדין מונח בזה במקום הגוף] וכן ס"ל ג"כ לתוס' בשבת דף ה' ע"א ד"ה כאן כו' וכמו"ש המ"מ" וכו' יעויי"ש בקו"א, והן הן הדברים שביארנו.

ה. ויעויין בשו"ע אדה"ז שם בסו"ס ו' שכתב "וי"א שגם לגבי אחרים אין ידו או שאר גופו נחשבים מקום פטור כמו שאין נחשבים לגבי עצמו, וכן שאר בעלי חיים אינם מקו"פ אפילו הם גבוהים מעשרה אלא הרי הם כקרקע רה"ר שהם עומדים עלי'" וכו' יעויי"ש.

ובקור"ש שבת ח"א סי' טו הבאנו בביאור שיטת הי"מ בזה בב' אופנים: הא' כהמתבאר בתורי"ד דף קב דלא אתי עלה משום הא דמה דמונח על היד חשיבא כמונח על הארץ במקום שהגוף עומד ומשום הא דידו בתר גופו גרירא וכנ"ל, אלא משום הא דאדם ובע"ח לא נעשו בדין רשות אלא בטל להרשות שעומדים שם והוו בדין הרשות דהרה"ר אפילו בשגבוהים למעלה מעשרה יעויי"ש שהבאנו דכ"ה ג"כ שיטת התוס' בדף קב שם בתי' הא', דלפי"ז מבואר בפשוטו דאין נפק"מ בזה בין לאותו אדם או לאדם אחר שהניח על היד, כיון דעל היד לא חשיבא מקו"פ אלא דין רה"ר, והוא דין בהאדם ובע"ח דלא נעשו מקו"פ בלמעלה מי' אלא דהוו בדין הרה"ר שעומדים שם, ומדברי אדה"ז הנ"ל נראה דנקיט בזה שיטת התורי"ד וכנ"ל.

ואכן מדברי הר"ם שניאור והתוס' הרא"ש בעירובין שם מתבאר דאתו עלה משום דמה שבידו חשיב כמונח על הארץ במקום שגופו עומד והוא משום דידו בתר גופו גרירא וכנ"ל, וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם בפיה"מ וכמושנ"ת בזה במקו"א, ושם ביארנו דס"ל דגם באדם אחר המניח על היד חשיבא ההנחה מלכתחילה במקום שהגוף עומד יעויי"ש, וי"ל דגם הך שיטה מודה למ"ש התוס' והרא"ש בעירובין דבמניח ממקו"א על היד הפשוטה לרשות אחרת דחשיבא הנחה במקו"פ, דהו"ל הנחה בהיד אעפ"י דהיד עצמה לא חשיבא בדין נייחא וכנ"ל, אלא דס"ל דחלוק הוא כשהיד פשוטה לרשות אחרת דלא חשיבא בדין "מונח" בהרשות דהגוף, משא"כ בידו למעלה מעשרה דהויא כברשות אחד דבזה חשיבא היד בדין "מונח" במקום הגוף משום הא דבתר גופו גרירא, הנה בזה כשמניח על היד חשיבא ההנחה במקום שהגוף עומד כיון דהיד הויא בדין "מונח" שם [וכמו"ש בהמוסגר לעיל בדברי הקו"א].

ומבואר לפי"ז דאיכא ג' שיטות בגדר הנחה על היד למעלה מג', שיטת התוס' והרשב"א דחלוק הוא באותו אדם דחשיבא כמונח למטה על הארץ משא"כ באדם אחר שמניח על היד דחשיב מקום ההנחה על היד למעלה מי', שיטת הר"ם שניאור והתוס' הרא"ש והרמב"ם דגם באדם אחר חשיבא ההנחה במקום שהגוף עומד, שיטת התורי"ד דההנחה הויא על היד אלא דחשיב ברה"ר משום דבטל להרה"ר שהוא עומד בו וכו' וכמושנ"ת.