סעיף ד - 996 [גליון]

אכילת עוגות שיש עליהם אותיות [גליון]

הרב גדלי' אבערלאנדער

רב קהילת היכל מנחם מאנסי

מח"ס 'פדיון-הבן כהלכתו', מנהג אבותינו בידינו

בגליון הקודם כתב הרב א. י. ה. ס. וז"ל: "בשו"ע רבינו סי' שמ סעי' ד' כותב: הכותב והמוחק על מנת לכתוב במקום שמחק מאבות מלאכה הוא וכו'..ומדברי סופרים אסור אפילו למחוק שלא על מנת לכתוב ולכן אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה מפני שהוא מוחק .. ובמשנה ברורה בסקט"ו הקל במקום שהכתיבה הוא מהעוגה עצמה דאין שם כתיבה עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה.. והנה אין שום רמז בדברי אדה"ז להקל כדעת המ"ב שמותר במקום שהכתיבה היא חלק מהעוגה עצמה".

והנה ז"ל אדה"ז בסי' שמ סעיף ד: "ומדברי סופרים אסור אפילו למחוק שלא על מנת לכתוב, ולכן אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה מפני שהוא מוחק..". הרי מלשון רבינו מוכח להדיא שרק כשעשו על העוגה אותיות אסורה אבל אם העוגה עצמה היא בצורת אות מותר לאוכלה בשבת.

וכן משמע גם בסי' שמג סעיף י שכותב: "מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו ואפילו אם ידוע שיעשה בהם, כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת כמ"ש בסי' ש"מ, אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי כיון שמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך להפרישו כמו שנתבאר למעלה פה רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק".

אולם מה שעומד לנגד עיני הוא דברי רבינו בהל' פסח (סי' תנח סעיף ח) שכותב לאחר שמביא המנהג לעשות בהן סימנים על השלשה מצות איזו מהן ראשונה ואיזו מהן שניה ואיזו מהן שלישית, הוא כותב: "והסימנים שעושה בהןלא יעשה אותן כמין אותיות על ידי דפוס או בידיו (מטעם שיתבאר בסי' ת"ס ועוד) שהרי צריך לשברם ביום טוב ויש אוסרין לשבור עוגה שיש בה כמין אותיותאע"פ שאין מתכוין למחקם אלא לאכלם ביו"ט כמו שנתבאר בסי' ש"מ אלא עושין סימנין הללו ע"י נקבים או חריצין רק שיזהרו למהר מאד בעשייתן כמו שיתבאר בסי' ת"ס ע"ש". מלשון זה משמע קצת דאפי' אם המצות בעצמן הם מאותיות יש להחמיר, והוא סתירה לכאורה למש"כ בהל' שבת סי' שמ.

אולם במראה מקומות מציין רבינו לדברי הלבוש (סי' תעה אות ז) ולהחק יעקב (שם ס"ק כו). והנה בדברי הלבוש שם אין ברור כוונתו אבל הוא מציין לסי' שמ ושם באות ג כתב להדיא "ואסור לשבור העוגות שכתובות עליו כמין אותיות". והחק יעקב מציין לדברי שו"ת רמ"א (סי' קיט) מקור הדין והרמ"א כותב להדיא וז"ל: "וכזה כתב המרדכי (שבת פ"ז סי' שסט) בשם מוהר"ם על העוגותהכתובים עליו אותיות דאסור לשברם ביו"ט ושבת משום מוחק. וכן משמע מדברי האחרונים במה שאסרו לכתוב על השלשה מצות של פסח אותיות אב"ג לידע איזה היא ראשונה, משום דכשעושה הסדר ושוברה מוחק הכתב בי"ט".

הרי לנו דדעת הרמ"א, הלבוש והחק יעקב שרק לכתוב עליו כמין אותיות אסורה, אבל אם העוגה או המצה בעצמה היא כמין אותיות אין איסור. וכזה הוא גם דעת אדמו"ר הזקן, אף שאינו כותב זאת להדיא.

עוד כותב הרב סילבערבערג "אבל לכאורה מהגמרא בפסחים שם בסוגיה של סיקרין המצויירין מוכח שמותר לשבר עוגה שיש בה ציורים. והנראה לומר שאם באמת דעת רבינו הזקן שאסור לאכול שום עוגה שנעשה בדפוס של אותיותוציורים צריך לומר שיש חילוק בין ציורים שהם בתבנית של שום חי' או בית או כלי שציור כזה נקרא כתיבה של אותיות, משא"כ כשמשרטטין שורות בעוגה לנוי בעלמא ואין להשורות שום מסר והודעה, אז אין שום איסור כתיבה או מחיקה בנוי כזה". כלומר שאדה"ז אוסר גם עוגה שיש עליה ציורים, ומחלק בין ציור עם מסר לבין ציור בלי מסר.

אבל מדברי רבינו שכותב "אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין אותיות.." ומשמיט ציורים (שהמג"א סק"ו כותב שאין לחלק) מבואר לכאורה שציורים מותרין. והגם שצריכים להבין טעם החילוק אבל סוף סוף מכיון שהוא משמיט זאת ע"כ דלדעתו יש חילוק בין אותיות לציורים.

ובאמת שכן כתב להדיא גם התורת שבת (סי' שמ סק"ו) וז"ל: ומה שלא כתב הרמ"א האיסור רק אצל מחיקת האותיות ולא בצורות נלע"ד דס"ל כיון דלא מחייב רק ברשומים בכותל ובששר וכיו"ב כדרך שהציירים רושמים כמ"ש הרמב"ם בפי"א הי"ז, אבל על מחיקת צורות בענין זה כיון שאיסור קל מאוד הוא כמ"ש, אין לאסור בזה על מחיקת צורות, דאי כסברת המג"א יאסר ג"כ אם אין עליו רק קווים ורישומים שגם בזה יש איסור מחיקה, אלא ש"מ דלא החמיר הרמ"א רק אצל אותיות, ע"כ.

ובביאור דבריו נראה על פי מש"כ הרמב"ם בהל' שבת (פ"י הל' טז): "הצר בכלי צורה אפי' מקצת הצורה.. הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב". וכ"פ בשו"ע רבינו (סי' שב ס"ה). וצריך ביאור אמאי לא חייב גם משום כותב וכמש"כ הרמב"ם (שם פי"א הל' יז): רושם תולדת כותב הוא, כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל בששר וכיוצ"ב כדרך שהציירים רושמים הרי זה חייב משום כותב". ובביה"ל סי' ש"מ ד"ה במשקים מבאר דברי הרמב"ם: "ובענין רושם רשמים העתקנו לשון הרמב"ם ומקורו הוא מירושלמי פרק כלל גדול וז"ל הצר צורה, הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע. וביאורו שראשון רשם את הצורה באבר וכה"ג והשני העביר הצבע עליו, ולכך הראשון חייב רק משום כותב עבור הרושם תמונה שעשה והשני שהעביר הצבע במקום הרשום אינו רק צובע בעלמא, וכונת הרמב"ם נמי שעשה את הרושם של התמונה וכמו שכתב כדרך שהציירין רושמין. והנה לא באר הרמב"ם בהדיא אם בעינן שתי צורות דוקא כמו באותיות או דבזה חייב אפילו באחת דחשיבא בפ"ע, ומירושלמי הזה מבואר דאף בצורה אחת חייב. ועיין בא"ר שהקשה דברי הרמב"ם זה על מה שפסק בעצמו בפ"י והעתקנוהו במ"ב דהצר בכלי צורה חיובו הוא משום מכה בפטיש. ולדברינו ניחא קצת דבפ"י לא איירי ברושם בעלמא כבעניננו דבזה לא נעשה עדיין גמר מלאכה לנאותה אלא שעשה הצורה בבת אחת ולכך לא שייך בזה כותב דענין אחר הוא, משא"כ בעניננו איירי שעשה רק רושם של הצורה מתחלה כדי שידע ויבין הצובע עי"ז אח"כ מה לצבוע ודומה לכותב שכותב אותיות שמורה האות על איזה דבר".

ובזה אפשר לבאר דברי העולת שבת (וכנראה שגם אדה"ז סובר כן) דהא הכא איירי בעושה צורות שלימות ע"ג העוגות ובזה אין בו משום כותב, דדוקא ברושם של התמונה חייב משום כותב, וא"כ באופן דאינו חייב משום כותב אינו חייב גם משום מוחק ולכן ס"ל דבצורות מותר לשברם ולא חייש למוחק. ורק באופן שרושם רשמים וצורות חייב בו משום כותב ומוחק משא"כ באופן שעושה צורות שלמות דאינו חייב משום כותב אינו חייב משום מוחק ומותר לשברם.