סעיף מג - 812

בגדר איסור רפואה בשבת לשי' אדה"ז

הרב אברהם הרץ

ר"מ בישיבה

א] בשו"ע אדה"ז סי' שכח סעי' מג פסק "כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן לרפואה אע"פ שהם קשים לקצת דברים וניכר קצת שמתכוין לרפואה .. אעפ"כ כיון שדרך הבריאים לאכלן לפעמים שלא לרפואה מותר לאכלן גם לרפואה וכל שאינו אוכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה גזירה משום שחיקת סמנים וכו'".

ומבואר בשיטת אדה"ז וכן נקטו הפוסקים דמאכל בריאים מותר לאכלן אפילו במתכוין לרפואה (ראה רמב"ם פכ"א הכ"ב "ואוכלן כדי להתרפאות", וכן לשון הטור ושו"ע סעי' לז).

ובערוך השולחן סי' שכח סקמ"ז הקשה דמגמ' ברכות לח, א משמע להדיא דאם מכוין לרפואה אסור שאמר שם על הך דכל האוכלין אוכל אדם לרפואה "גברא לאכילה קמיכוין ורפואה ממילא קא הוי". וכתב ע"ז דצע"ג.

ב] ועוד יש להקשות מהו הטעם דמותר לאכול כדי להתרפאות, ולמה לא גזרו משום שחיקת סממנים.

דאי נימא דמותר רק בנתכווין לאכילה יש לבאר דאע"פ דרפואה ממילא קא אתי, מכיון דאין כוונתו לרפואה לא גזרו שישחוק סממנים לרפואה, אבל לשיטת הפוסקים דמותר לאכלן אפילו בנתכווין לרפואה, מהו הטעם שלא גזרו, ומאי שנא מסתם רפואות שאסור לעשותן בשבת?

ובאג"ט מלאכת טוחן סקמ"ו אות ב כתב לחדש דהגזירה היא רק מפני אחרים הרואים, וכיון שאחרים יתלו שמתכווין לאכילה מותר.

(והטעם שלעצמו אין לגזור כתב עפ"י דברי הצל"ח בביצה יד, א דממ"נ, אם הוא ע"ה לא יועיל הגזירה שלא ידע האיסור, ואם הוא ת"ח לא שייך למגזר),

ולכן מותר לאכול אוכלין אע"פ שהוא נתכוין לרפואה כיון שכל הגזירה היא בשביל הרואים והכא אין לחוש, שהרי הם יתלו שלא נתכוין לרפואה אלא לאכילה. עיי"ש (והובא סברא זו בקצות השולחן סי' קלד סקט"ז, וכן כתב בתוס' רי"ד שבת קח, ב. עיי"ש).

ג] אמנם ביאור זה צ"ע שהרי נפסק בשו"ע אדה"ז סעי' כז "שורה אדם קילורין רכין וצלולין מע"ש ונותנן ע"ג העין בשבת לרפואה, ואין גוזרים משום שחיקת סמנים שכיון שהצריכוהו לשרותן מע"ש יש לו היכר בזה שאסור לעסוק ברפואות בשבת, ואין לחוש למראית העין מפני שאינו נראה אלא כרוחץ שכיון שהוא רך וצלול סבור הרואה שהוא יין" (ומקורו בשבת ד' קח ופירש"י שם).

והנה הכא הרי אין חשש שאחרים יבואו להתיר רפואה שהרי יתלו שרוחץ עינו ביין, ואעפ"כ צריך לשרותו מע"ש כדי לעשות היכר לעצמו.

ומבואר דהגזירה אינה רק בשביל אחרים אלא גם לעצמו, וא"כ מדוע באוכלין פסק אדה"ז שגם לרפואה מותר ולא גזרו שיבא לשחוק סמנים.

ולפי"ז צ"ב ב' פרטים: א) דלכאורה בגמ' ברכות מבואר דרק בנתכוין לאכילה מותר. ב) מהו הטעם שבאוכלין לא גזרו היכי שנתכוין לרפואה?

ד] ויש לבאר בזה דסוגית הגמ' ברכות שם דקאמר דמותר לאכול לרפואה משום דגברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא אתי - יש לפרש בב' אופנים; א) דההיתר היא משום כוונתו, שנתכוין לאכילה וכן נקט הערוך השולחן וכן משמע לכאורה משמעות הלשון.

ב) דההיתר היא משום דאי"ז רפואה אלא אוכל, דזה דבר דשייך לומר בי' (וכלשון הגמ' "אית לך למימר") גברא לאכילה קא מכווין ורפואה ממילא קא הוי.

ולפי אופן זה אפילו בנתכווין לרפואה מותר, וכפשטות לשון המשנה כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכו', כיון דשם אוכל עלי' ואי"ז מעשה רפואה.

וכן פירש"י שם דגריס גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הוי ואח"כ כתב בד"ה וצריכא "דאע"ג דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת...". וראה פירש"י שבת קמ, א ד"ה לשתות לא קמיבעיא לי דבלאו רפואה משקה הוא ותנן כל המשקין שותה.

ובב"ח שם סק"ז כתב וז"ל דפשיטא למתני' דשרי בשבת כיון שעומד לאכילהאע"ג דעיקרו לרפואה (וראה בשיטת ריב"ב שם על הרי"ף).

ולפי"ז טעם הדבר שמותר לאכול אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכלן לפעמים היא דכיון דשם אוכל עלי' בכה"ג לא גזרו משום רפואה.

ה] ויסוד זה כתב אדה"ז בתחילת הסימן בסעי' א' וז"ל "מ"מ כיון שעושה לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה אסור משום גזירה שמא ישחוק סממנים לרפואה כשיהי' מותר לעסוק ברפואות בשבת ויתחייב משום טוחן" - דכתב בזה ב' פרטים; שעושה לרפואה, וניכר הדבר שמתכוין לרפואה, ואין לומר ד"ניכר הדבר" הכוונה דאסור רק בניכר הדבר לאחרים, שהרי בקילורין אין מראית עין כמבואר לקמן, ואעפ"כ צריך היכר לעצמו. ומבואר דאסור אע"פ שאין מראית עין.

אלא דהפירוש ניכר הדבר שמתכוין לרפואה היא הגדרה במעשה זה שעושה,שהיכן גזרו - רק היכי שמתכוין לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה, דהיינו שחפצא של מעשה זו היא מעשה רפואה שמיוחדת לרפואה, דאם אינו ניכר הדבר ויש לתלות שזה מעשה אכילה או רחיצה וכה"ג אין זה מעשה רפואה ולא גזרו בזה.

וזה מה שמסיים אדה"ז שם בסעי' א "גזירה שמא ישחוק סממנים לרפואה כשיהי' מותר לעסוק ברפואות בשבת", דמהי ההגדרה "לעסוק ברפואות" -שעושה לרפואה וניכר הדבר שמתכוין לרפואה.

ולפי"ז מובן הטעם מדוע באוכלין מותר אפילו בנתכוין לרפואה דכיון שאין ניכרהדבר שהיא לרפואה, שלפעמים היא לאכילה, אין זה עוסק ברפואה.

ולהעיר דבכל הסימן כתב הלשון ניכר הדבר שמתכוין לרפואה, ובסעי' כז בקילורין כתב הלשון מראית עין,

- והביאור, דבכל הסימן בא להגדיר מהי רפואה, ולכן כתב ניכר הדבר שמתכוין לרפואה שזה תנאי מהי רפואה,

אבל בסעי' כז דאיירי ברפואה (קילורין), אלא שמותר כיון שעושה היכר לעצמו ששורה בע"ש, וע"ז כתב דמדוע לא חששו למראית עין - משום שאחרים יטעושזה יין שרוחץ בו.

ונמצא דכל היכי דאין הדבר ניכר שהיא רפואה מותר כיון שאין זה מעשה רפואה.