כללי - 743

הערה בדיני בורר בשו"ע אדה"ז

הרב דוב טברדוביץ

ראש מכון לסמיכה לרבנות - תות"ל כפ"ח

מהו החילוק בין מלאכת בישול (שלא התירו אפי' סמוך לאכילה) למלאכת בורר (שהתירו סמוך לאכילה), ומהו גדר מלאכת בורר.

יש לבאר בזה ענין כללי בשיטת רבינו. דהנה יש לחקור, האם דין בורר הוא משום שמתקן הדבר לאכילה – וכמו בישול, ורק שכאן התירה תורה לברור סמוך לאכילה כדי שיאכל מאכל הראוי; או משום תקון החפצא שהוא יוצר חפץ מבורר ונקי, ולכן כשהוא סמוך לאכילה ובורר כדרך אכילה – מותר, שאז אין לו גדר חפץ כיון שאין מתקיים כלל שהרי עומד לאכילה מיד, וכמו שנפסק בסימן שכא ס"ב שמן התורה אין עבוד באוכלין כלל [כיון שהם אוכלים ואין מתקיימין], וכן נראה בשיטת רבינו כדלקמן.

ובביאור הדבר, מדוע איסור בישול ישנו באוכלים אפילו בסמוך לאכילה; ודין בורר אינו כשהוא בדרך אכילה, וקיים במאכל שלא כדרך אכילה; ואילו איסור עיבוד אינו כלל במאכלים (מן התורה).

נראה לבאר בזה, דהרי מלאכות שבת למדנו ממלאכת המשכן. והנה בישול היה במשכן בבישול הסממנים, כמ"ש רבינו בסימן שיח ס"ז בסממנים שמהם הוציאו צבע. והנה הבישול שם היה בדבר שאינו מתקיים, שהרי הסממנים נזרקו לאחר שהוציאו מהם מי צבע, ולכן בבישול חייבים בדבר אף שאינו מתקיים כלל.

אבל בורר שהיה במשכן בסממנים כמ"ש רבינו בסימן שיט ס"א, היה מתקיים במקצת, שהרי לאחר זמן היו בשלים להוציא מהם מי צבע, ונמצא שבינתיים היה מתקיים קצת, ולכן יש בורר באוכלים הגם שאין מתקיימים הרבה. אבל צריך שלא יהיה בסמוך לאכילה ממש, כיון שגם בסממנים לא היה זה בסמוך לאכילה ממש (כי אז אינו נחשב לחפצא כלל, כיון שמיד עתיד להאכל).

ואילו עיבוד היה במשכן בעורות, כמ"ש רבינו בסימן שכא ס"ב, ושם היה מתקיים לאורך זמן, שהרי עשו מהם יריעות המשכן (והם קיימים לעולם, אלא שנגנזו). ולכן אין עיבוד מן התורה באוכלין, כי כל אוכל אינו מתקיים לעולם, ואינו דומה לעיבוד בעורות שהיה במשכן.

ובדרך הסברה מדוע יש חילוקים הנ"ל במלאכות השונות, יש לומר שהכל תלוי בגדר המלאכה:

דהנה בישול הוא שינוי בגוף החפצא, שנשתנה מקשה לרך או מרך לקשה, ולכן אפילו אם הוא שינוי זמני, נחשב למלאכה בשבת.

בורר נחשב דבר חשוב פחות, כיון שאינו משנה במהות הדבר, ומכל מקום יש לו חשיבות מסויימת שהוא עושה את האוכל לאוכל נקי ומבורר וחשוב, ולכן חייבים עליו הגם שאינו מתקיים. אבל כשניכר שהוא בדרך אכילה, כלומר, שמיד יאכל, אז אין לו שום גדר חשיבות ולכן אין בזה איסור.

אבל מעבד נחשב תיקון פחות, כיון שאינו שינוי גדול כמו בישול, וגם אינו מפריד ממנו דבר זר לגמרי כמו בבורר. ולכן אין מעבד באוכלים כלל מן התורה, כיון שאינו חפצא המתקיים, ורק מדרבנן יש מעבד באוכלים אם מתקיים קצת (ראה בסימן שכא).

והנה על ההסבר הנ"ל גבי מעבד, יש לדון. דהרי לכאורה, עיבוד הוא יותר תיקון מבורר, ומדוע דינו קל מבורר. ואדרבה, יש דעות שבורר (מן התורה) הוא רק באוכלין, ואילו מעבד מן התורה הוא דווקא שלא באוכלין.

ולכך אפשר לומר בזה, שגדר מעבד הוא הכנה לשימוש בדבר, וכמו במעבד בעורות שהיה במשכן שהעיבוד הכינם להעשות יריעות למשכן. נמצא, שהעיבוד אינו גמר מלאכתם, ולכן אין עיבוד מן התורה אלא בדבר המתקיים; ולא באוכלים, שכיון שאין מתקיימים אין חשיבות להכנה שלהם (ומצד עצם התיקון, אין חשיבות באוכל שאינו מתקיים. וכמו גבי מכה בפטיש שאינו באוכלים, כמשמעות דברי רבינו בסימן שיח סי"א כי גדר מכה בפטיש הוא הכנתו לשימוש, ואין חשיבות באוכל שאינו מתקיים, וכן אין עיבוד באוכלים מטעם זה).

אבל בורר, גדרו הוא משום הכנתו למאכל, ולכך חייב אפילו כשאינו מתקיים. ואדרבא, יש סברא שהוא רק באוכלין, כי יש סברא לומר שחשיבות ההכנה היא רק בהיותו מאכל שעליו יחיה האדם, אלא שרבינו פוסק שגם שלא באוכלים יש בורר מן התורה.

ונחזור לעניין בורר, שגדרו הוא תיקון המאכל (וכמובא בביאור הלכה בסימן זה בד"ה לאכול מיד). ויש לחקור כנ"ל, האם החיוב הוא משום ההכנה לאדם בברירה; או משום תקון החפצא, ונראה שכך לומד רבינו.

והנה יש לדקדק בלשון רבינו, שהתחיל בדין בורר פסולת מתוך אוכל, שאז חייב אפילו אם בירר בידו, ואח"כ ממשיך מדין בורר בכלי, שאז אסור אפילו בבורר אוכל מתוך הפסולת. והנה רבינו שינה מהסדר בשו"ע של הבית יוסף ששם מתחיל המחבר בדין בורר בכלי שחייב, ואחר כך מפרט דין בורר בידו אוכל מפסולת וכו'. וצריך להבין מדוע שינה רבינו מלשונו של הבית יוסף בזה.

והנראה בביאור הדבר, שהבית יוסף העתיק את המובא בגמרא, ואחר כך מפרט פרטי ההלכות. אבל רבינו, שדרכו להביא הלכה בטעמה, מביא בסדר שהביא, כדי להבין טעם וגדר ההלכה.

ולכן הביא התחלה שהבורר פסולת מתוך האוכל חייב, כי זהו יסוד ההלכה, כי בזה הוא מתקן את המאכל שיהיה מאכל טוב ומבורר (וגם במשכן כך היה). ולכן כל בורר שהוא בדרך תיקון, חייב עליו. דהיינו, או בורר פסולת מתוך האוכל, או בורר אוכל מתוך הפסולת בכלי, שהוא דרך בורר ולא דרך תיקון, ולכן יתחייב עליו.

ולכן פוסק רבינו בסעיף ב' שהבורר אוכל שלא בסמוך לסעודה, חייב (ודלא כהסוברים שאחר סעודת שחרית מותר לברור לצורך סעודת ערבית, או שעכ"פ איך בכך איסור תורה), שכיון שאינו בדרך אכילה חייב.

ואילו הפוטרים סוברים שיסוד ההיתר הוא בגלל צורך אכילה, גם אם אינו נראה בשביל אכילה, מכל מקום אם הוא בזמן שרגילים כבר להכין לאכילה (דהיינו אחר גמר האכילה הקודמת), אז הוא פטור. (כי התורה לא הכריחתו לאכול עם הפסולת, ורק שיברור בעת שרגילים להכין לסעודה, דהיינו אחר גמר הסעודה הקודמת, שאז קצת דרך להכין לסעודה הבאה. אבל לדעת רבינו צריך שיהיה ניכר שעושה לצורך הסעודה, ולכן אין היתר אלא סמוך לסעודה).

וכיון שלשיטת רבינו גדר בורר הוא תיקן החפצא (ולא משום הכנתו למאכל), לכן פסק רבינו בסעיף ח' שיש בורר מן התורה בכלים, ולא כהסוברים שאין בורר (מן התורה) אלא באוכלים. כי לשיטתם גדר בורר הוא הכנתו לאכילה, ולכן אין זה שייך בכלים. אבל לשיטת רבינו, גדר בורר הוא תיקון החפצא ולכן הוא גם בכלים.

ולכן פסק רבינו בסעיף יג, שמים או יין צלולים, אין בהם איסור בורר, ומותר לסננם אם ראויים לשתיה לרוב בני אדם. והנה יש פוסקים שמחמירים ואוסרים (מדרבנן), גם אם הם ראויים לשתיה לרוב בני אדם – אם הוא מקפיד בכך, יש איסור לשיטתם, וכן פסק בביאור הלכה בסעיף י' ד"ה הואיל; אבל רבינו מתיר.

ויסוד המחלוקת, נראה שתלוי בהנ"ל. שלרבינו גדר בורר הוא תיקון המאכל עצמו, ואין חשיבות מה הקפדתו של אדם מסויים, אלא שאם רוב בני אדם אין מקפידים בכך – אין זה נחשב תיקון כלל. אבל האוסרים סוברים, שגדר בורר הוא הכנת הדבר לאכילה, ולכן יש מקום לאסור (מדרבנן) אם הוא מקפיד בכך. (ולכן לשיטת רבינו, מותר להשאיר מסננת על הברז במקום שרוב בני האדם שותים מים בלי סינון, גם אם הוא מקפיד בכך. וכמו כן בעניין שאין שם הפעלה חשמלית בהשתמשות בזה).

והנה בסעיף ה' פוסק רבינו, שבשני מיני אוכלים, יש בורר מן התורה, שהמין שאינו רוצה עתה לאכול נקרא פסולת; ואילו במין אחד אין כלל בורר. ויסוד הדבר, שבמין אחד אין כאן תיקון חשוב בחפצא, כי גם מקודם היה בסוג זה, והגם שיש כאן תיקון לגברא, למשל שהוא צריך רק חתיכות גדולות לאורחים, מכל מקום אינו נחשב תיקון (ודלא כט"ז שהולך מצד התיקון לאדם, ולכן אדרבה, במין אחד שייך יותר תיקון כי הוא מעורב יותר).

והנה במשנה ברורה סקט"ו מחמיר במין אחד, אלא שהאחד מבושל והאחד צלוי שנחשב כשני מינים. ולכאורה נראה שרבינו אינו סובר כן, שהרי הביא בסעיף ו' דוגמא להחמיר כגון בשני מיני דגים, ומשמע שרק בשני מינים ממש אסור, אבל במין אחד אפילו שיש שינוי מסויים ביניהם, אינו בורר כלל. ויסוד הדבר יש לומר כנ"ל, שכיון שגדר בורר הוא תיקון בחפצא עצמו, לכן כל שהוא שינוי קטן בהחפצא והכל ראוי לאכילה, אין כאן בורר כלל; משא"כ האוסרים מחשיבים את התיקון אצל הגברא לבורר (אם יש לפחות היכר גם בחפצא. ולכן מקיל המשנה ברורה במין אחד שהכל שווה, אף שהוא תיקון אצל הגברא).

ובזה יש לבאר מה שכתב רבינו בסעיף יג, שיין שראוי לשתייה בשעת הדחק ללא סינון, מותר לסננו במשמרת שהוא דרך שינוי, ויש מחמירים גם בזה וטוב לחוש לדבריהם. ויש להבין מדוע יש כאן מקילים לעשות בשינוי (וכן עיקר, ורק שטוב לחוש לחומרא). ומה שונה זה מכל איסורי שבת שאסור (מדרבנן) גם בשינוי.

ויש לבאר בזה לפי הנ"ל, שגדר איסור בורר הוא משום תיקון החפצא ולא משום הכנתו לאכילה. ולכן, הבורר משקה שראוי לאכילה על ידי הדחק – בשינוי, אינו נראה כמתקן המאכל, כי הוא ראוי גם בלי זה (לרוב בני האדם), ורק שהכינו לאכילה, וזה אינו איסור כלל. ומכל מקום יש מחמירים גם בזה, כי יש מעלה באוכל שהוא מבורר ונקי לגמרי, כך שאפילו בני אדם מפונקים שותים ממנו, ולכן יש שמחמירים גם בזה. ומכל מקום שלא בשינוי אסור מדרבנן, גזירה שלא יבואו לעשות ברירה גמורה. ורק בשינוי יש סברא להתיר גם מדרבנן, כי אינו דומה בתוצאה לתוצאת ברירה גמורה. ולהעיר שבסעיף ד' אוסר רבינו לברור גם בדבר שראוי לאכול על ידי הדחק, שמכל מקום אסור מדרבנן, ואינו מביא שום סברא להקל בשינוי. ואולי אין במציאות שם שיהיה שם כל כך שינוי, שדומה למשמרת ביין.

ועוד אפשר שרק ביין יש סברא להתיר, כי שם אין רגילים כלל לברור שלא בשעת השתייה, כי עלול ליפול שוב לכלוך. (ואפילו שאפשר לכסות היין, מכל מקום רגילים לברור סמוך לאכילה, שמא ישכחו ויפתחו החבית ויכנסו בה לכלוכים. משא"כ בשאר דברים, רגילים לברור שלא סמוך לאכילה ולכן אסרוהו חכמים.

והנה בסעיף ט' כתב רבינו, שלא יקלוף קליפות אלא סמוך לאכילה, וכפסק רמ"א בסוף סשכ"א. והנה יש שסוברים שאין בזה בורר כלל, כי אין הקליפה מעורבת עם הפרי, אבל רבינו אוסר בזה. ויש לבאר בזה, שכיון שהקליפה דבוקה בפרי ואין אפשרות להגיע לפרי בלי לקלוף הקליפה, לכן זה נחשב לתיקון אפילו שהקליפה היתה ניכרת קודם ולא היתה מעורבת כלל, מכל מקום נחשב תיקון במה שעושה המאכל נקי ומוכן ללא פסולת.

ויותר מזה כתב רבינו בסעיף כה, שאסור להפריש הקום מן החלב אפילו שהכל מין אחד והכל ראוי לאכילה, מכל מקום  כיון שהיו מעורבים ממש, יש בזה בורר כמו במפריד אוכל מפסולת. ולכאורה מה בורר יש כאן, שהרי הכל ראוי לאכילה ולה היה אדם נמנע מלאוכלו בלי הברירה. ויש לומר שמכל מקום, כאן יש בברירה תיקון חשוב, כי היה רק מין חלב אחד, ועתה עשה כאן פרטי אוכלים שונים, ויש כאן חשיבות בברירתו.

והנה במשנה ברורה בסשכ"א סקפ"ד מביא, שהמגן אברהם מחמיר שלא לקלוף תפוחים, שאפילו שראוים לאכילה ללא הקילוף יש מכל מקום איסור לקולפם שלא בעת האכילה. וראה שם בביאור הלכה שהפרי מגדים מסתפק להקל, שכיון שראויים בלי זה אין כאן איסור כלל.

וכאן יש לבאר סברת המחמירים שאע"פ שראוי לאכילה גם קודם, מכל מקום יש כאן תיקון מסוים לחפצא, כי יותר טוב תפוח ללא קליפה. [ובדרך חידוד יש לבאר בזה, כי יש לחקור מדוע בני אדם רגילים לאכול תפוח בלי לקלוף. האם הוא כי הקליפה נחשבת אצלם אוכל, ואם כן אין איסור לקלוף גם שלא סמוך לאכילה; או שבעצם אין הקליפה טובה לאכילה, ורק שאין מקפידים מלהסירה כי אינה מקלקלת את האוכל (הרבה), אבל כיון שהיא עצמה אינה אוכל, אם כן יש תיקון ושבח לאוכל בהסרת הקליפה, ולכן אין להתיר אלא בסמוך לאכילה].

והנה סוף סשכ"א חסר בדברי רבינו, ולא כתב דעתו בקליפות תפוחים. ומסתבר שרבינו סובר לחומרא כהמגן אברהם, שהרי זה דומה למחבץ, שכיון שמעורבבים יותר, שייך בזה בורר אף שאינו פסולת גמור.