סעיף א - 827
בדין קשר בר קיימא
הרב חיים גרשון שטיינמעץ
ראש ישיבת מנחם מענדל ליובאוויטש - דעטראיט
בשו"ע אדה"ז סי' שיז ס"א, מבאר בארוכה גדרו של קשר שאינו בר קיימא, שמותר לקשרו בשבת, ומביא שיש בזה מחלוקת מתי נקרא קשר שאינו בר קיימא, לדעה א' אינו נקרא קשר של קיימא "אם אינו עומד להתקיים כלל אלא להתירו ביומו", ולדעה הב' "כל קשר שאינו עומד להתקיים ז' ימים, אינו נקרא קשר של קיימא אפי' מד"ס, ומותר לקשרו ולהתירו בשבת" (ע"ש באורך).
ומסיים: "ולענין הלכה יש להחמיר כס' הראשונה, אא"כ צריך הרבה לכך אזי יש להקל לעשות ע"י נכרי".
ומשמע שבצורך הרבה יכול להקל ע"י נכרי, כיון שהוא רק "חומרא" להחמיר כדעה הא', וממילא יכול לסמוך על הדעה השני' ע"י נכרי עכ"פ (במקום צורך הרבה), והיינו תוך ז' (שבזה הוא החומרא של הדעה ראשונה), אבל לקשור ליותר מז', אין היתר גם לצורך הרבה, אפי' ע"י נכרי.
ובבדי השלחן סי' קכג אות ז כתב שאף שמלשון אדמה"ז משמע שההיתר ע"י נכרי הוא רק בקשר שאינו עשוי לז' ימים, ע"כ צ"ל שכוונת אדה"ז שיש להקל בכל קשר שאינו של קיימא לעולם, כיון שהוה שבות, ושבות מותר לצורך גדול.
ומה שכתב בפשטות שמותר (גם ליותר מז' ימים), כיון שהוא שבות, דשבות מותר במקום צורך גדול, לכאו' צ"ע, דלעיל בסי' שז סי"ב כתב רבינו ההיתר דשבות במקום צורך גדול בחצאי עיגול (ע"ש), ואולי זה משום ששם מסופק בעצם דין זה [או שהוא חידושו של אדה"ז? - כידוע שיש אופנים שונים של חצאי עיגול בשו"ע אדה"ז], שהרי במ"א בסי' שז ס"ק ט (הועתק במ"ב שם ס"ק כב) ס"ל שמותר דוקא אם יש הפסד ע"ש, וא"כ כאן סתם כדעת המ"א, ולמה היה צריך לפסוק כהחצע"ג שם, ולהוציא דברי אדה"ז כאן מפשוטם. [וראה בהמצויין במ"מ וציונים (להרב אשכנזי) בסי' שז שם].
ולפ"ז צ"ע הלכה למעשה, האם לפסוק להלכה כמו שכתב בחצע"ג בסי' שז, שמותר בצורך גדול גם בלי הפסד, או לפסוק כפשטות לשונו כאן, שאסור שבות הוא גם במקום צורך גדול, והתיר רק באופן שיש מחלוקת בין הדיעות.
***
אדה"ז סי' שיז ס"ח: "קושרין דלי ע"פ הבור במשיחה או באבנט וכיו"ב מדבר שאינו מבטלו שם, אבל לא בחבל מפני שמבטלו שם, וה"ז קשר של קיימא כו', ואפי' בחבל של גרדי כו', גזרה משום שאר חבלים, בד"א בדליים הקבועים בבור, אבל דליים שלנו שאינן קבועין בבור, אינו של קיימא, ומותר אפי' בשאר חבלים".
ואינו מובן, דלכאו' הרי זה מותר רק אם עשוי להתירו ביומו, שאל"כ הרי הוא אסור, כיון שהוא יותר מיום אחד (ולדעה הב' בס"א אם הוא יותר מז' ימים), ולכאו' כמו שהתנה בסוף הסעיף שלא יהא מעשה אומן, שאז אסור בכל אופן כמבואר בס"ב, כמו כן הו"ל להתנות שיהא עשוי להתירו ביומו.
ועד"ז יש להקשות בס"ט, "קושרים חבל בפני הפרה ברוחב הפתח בשביל שלא תצא, מפני שאינו של קיימא, שעשוי להתירו תדיר, להוציא הבהמה להשקותה כו'" ע"ש, ולכאו' אם אינו עשוי להתירו ביומו, הרי בלא"ה אסור וכנ"ל ס"א.
והנה המ"א ס"ק יד כתב (בנוגע להדין במחבר ס"ד, שדליים שלנו מותר לקשור בחבל) "שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה [תו' עס"א]". וראה "מחצית השקל" שמבאר דברי המ"א, שקאי כדעת הרי"ף והרמב"ם וא"כ לזמן מרובה אסור מדרבנן, שהרי שיטת המ"א לעיל סק"א שלדעת הרמב"ם גם "לזמן ארוך" הוה של קיימא ואסור מה"ת אם הוא קשר אומן, וא"כ כאן שאינו מעשה אומן (כמ"ש המ"א לעיל ס"ק יב), הרי מותר לכתחלה [והיינו כשיטת הפמ"ג שנת"ל שלדעת הרי"ף והרמב"ם יש ב' דרגות, קיימא ואינו של קיימא], ולדעת הרמ"א שחושש לשיטת הרא"ש שא"צ מעשה אומן וא"כ גם לזמן "ממוצע" (היינו יותר מיום אחד או ז' ימים) אסור מדרבנן, צ"ל שכאן בדלי עשוי להתיר ביומו, עכת"ד המחצית השקל ע"ש.
וא"כ, אדה"ז שחשש לשיטת הרא"ש (לעיל ס"ב), הו"ל להתנות באופן שעשוי להתירו ביומו, וגם לדעת הרמב"ם הרי נת"ל שלשיטת אדה"ז אסור יותר מיום אחד (או ז' ימים) אפי' בקשר הדיוט. וכ"כ בתהלה לדוד כאן אות יב.
וראה באור הלכה ד"ה "שאינם קבועים" שכתב שלדעת הכל בו (שס"ל שיותר מיום אחד אסור), אסור גם בדליים שלנו, "ומ"מ למעשה אין להחמיר בזה, דלשון זה (- היינו ההיתר בדליים שלנו כיון שאינם קבועים) הועתק גם בהרבה ראשונים והם הרשב"א והר"ן והריטב"א והרב המגיד וכולם הסכימו בזה, ומזה סעד גדול להקל במקום הצורך, דאפילו יותר מיום אחד לא מקרי של קיימא כלל עדיין".
אבל הרי אדה"ז הכריע לעיל סוף ס"א "ולענין הלכה יש להחמיר כסברא הראשונה, אא"כ צריך הרבה לכך, אזי יש להקל לעשות ע"י נכרי", וא"כ הרי אפי' את"ל שכאן (קשירת דלי) נחשב "צריך הרבה", הרי גם בזה התיר רק ע"י נכרי, וא"כ הדרה קושיא לדוכתא איך מתירים כאן בסתמא.
ולכאו' י"ל בשיטת אדה"ז, שיבואר (בפשטות) ע"פ מש"כ לעיל בס"א "אבל אם אינו עומד להתקיים כלל, אלא להתירו ביומו . . מותר לקשרן ולהתירן בשבת, אבל אם הוא בדעתו שלא להתירו ביומו . . אסורים לקשרם בשבת שחרית אם בדעתם שלא להתירן ערבית . . אבל אם אין בדעתם כלום כשקושרין, אלא קושרים סתם, מותרים לקושרם בשבת, ואף שאח"כ אינן מתירין אותן בלילה עד לאחר איזה זמן, אינן נקראים בשביל כך קשר של קיימא1 הואיל ובשעת הקשירה לא היה הדבר ודאי שלא יתירו אותן בליל מו"ש, שהרי לפעמים גם הת"ח חולצים מנעליהם בלילה טרם ישכבו . . אבל קשר שלעולם דרכו לקיימן איזה זמן בודאי, ואין דרכו לעולם להתירו ביומן, אסור לקושרן בשבת אפי' בסתם או להתירם".
והנה מקור דברים אלו לכאו' הוא בט"ז ס"ק ב, שהקשה שלכאו' איך הת"ח קושרים מנעליהם בשבת, כיון שאין מתירים הקשרים עד שבת הבאה, וא"כ הו"ל פטור אבל אסור, ומתרץ "דמ"מ לא נחשב בכלל קביעות זמן, שזכרנו דהרבה פעמים שוכבים גם בחול וחולצים מנעליהם, ולסימנא בעלמא נקט גמרא כיון שדרכם בכך רוב פעמים ממילא כשאדם גומר בדעתו שיהיו נשארים בודאי איזה זמן הי' איסור2".
ועל יסוד דברי הט"ז אלו, מבאר אדה"ז שכל שאינו ודאי שלא יתירו אותו עד מו"ש, אלא שקשרו סתם ויתכן שיתירו אותו ביומו, אינו נקרא קשר של קיימא, ומותר לכתחלה, ואינו אסור אא"כ קושרו באופן שבודאי לא יתיר אותו ביומו. משא"כ קשר שלעולם אינו מתירו ביומו הרי אסור לקשרו אפי' סתם.
ולכאו' הן הן הדברים שנתבארו בס"ח וס"ט הנ"ל, ולא קשיא הקושיא הנ"ל, ויתבאר לפי"ז שאין ראי' כלל מסעיפים אלו להשיטות שקשר אסור מדרבנן רק לז' ימים ולא לפחות (כראיות הבה"ל):
שבהא שקושרין דלי במשיחה או אבנט, כיון שהוא דבר שאין מבטלו שם, ואדרבא לפעמים (ואולי רוב הפעמים) מתירו לאלתר, לכן אפי' הוא באופן שאינו קושרו ע"מ להתירו ביומו מותר, ועד"ז הוא בנוגע דליים שלנו שאינן קבועים בבור שקשרן בסתמא, מ"מ כיון שאינו ודאי שישארו שם למו"ש לכן הוא בגדר אינו של קיימא ולכן מותר.
ועד"ז הוא יסוד הדין של קושרין חבל בפני הפרה, שכיון שעשוי להתירו תדיר, הרי אינו ודאי שישאר למו"ש, ולכן מותר.
ובזה מובן מש"כ שם "ואין חוששין שמא יבטל ראש א' שיהא קשור לעולם ויוציא הבהמה בהתרת ראש השני בלבד, אלא לפעמים יתיר זה ולפעמים יתיר זה" - שלכאו' הרי סו"ס יתכן שישאר צד אחד יותר מיום אחד (או יותר מז' ימים), וא"כ למה מותר, ולהנ"ל מובן בפשטות, שכיון שכל צד הרי יתכן שיתיר אותו ביומו, ואין ודאי כלל שישארו למו"ש, ואדרבא לפעמים מתירו ביומו, לכן מותר.
ולפ"ז מובן שאין ראי' כלל מדין הדליים שאינם קבועים, להדיעות שאינו של קיימא הוא עד ז' ימים (כמ"ש בבה"ל הנ"ל), שהרי לכל הדיעות כיון שקשרן סתמא ולפעמים מתירו ביומו, ואין ודאי כלל דלא יתירו עד מו"ש, לכן הרי זה מותר לכתחלה לכל הדיעות, וממילא אין ראי' כלל מסתימות הפוסקים להדיעות שאינו של קיימא הוא עד ז' ימים, כיון שאין צריך להתנות שקושרו להדיא בכדי להתירו ביומו, שאפי' בלא"ה הרי מותר לכתחלה כנ"ל [ולדברי הבה"ל הו"ל להפוסקים לכתוב להדיא שקושרו ע"מ להתירו קודם ז' ימים, ולומר שמסתמא מניחו יותר מיום א' אבל פחות מז' ימים הוא דוחק גדול, דמהכ"ת. ואדרבא סתימות הפוסקים משמע כנ"ל]. ושוב מצאתי שכדברים הנ"ל כתב בקיצור בבדי השלחן ס"ק ו, בנוגע דין קושרין חבל בפני הפרה ע"ש.
וצ"ע מש"כ בס"ק יב, בנוגע לדין דס"ח שכתב בנוגע לקשירת הדלי במשיחה או באבנט, שצ"ל שעומד להתירו ביומו אחרי שישאב המים מהבור, ועד"ז בנוגע דליים שלנו, כתב שהכונה שאינו עומד אפי' לכ"ד שעות, ומציין להמחה"ש הנ"ל. ולכאו' לפי הנ"ל אינו, אלא כל שלפעמים מתירו מותר, כל שאין בדעתו שבודאי אין מתירו כנ"ל, ואולי כונתו שעומד "בעצם" להתירו ביומו, היינו שלפעמים מתירו ואינו מניחו שם ליומו, ולכן מותר כאן אפי' קושרו בסתמא.
ועכ"פ נראה ברור, שביאור הדין של קושרין דלי, הוא ג"כ ע"פ המבואר לעיל בס"א וכנ"ל.
ולפ"ז הרי מדוייק היטב ובפשטות סתימות הפוסקים בדינים אלו. ודו"ק. שוב ראיתי בהערות וביאורים לכולל צ"צ אות ט' שכתבו בזה ע"ש.
1) היינו אפי' קשר של קיימא מדרבנן כמ"ש לעיל.
2) ראה בית ארזים אות קסז מה שהרבה לתמוה על דברי הט"ז, ולכאו' לק"מ (ובפרט לפי הגדרת אדה"ז) ע"ש ודוק.